“היינו אחות לאחות בחיים וכך גם במוות”: יומניה של ליאור בירקאן יוצאים לאור בספר חדש

ל’: אני מצטערת על דברים קשים שאמרתי לך כמו ‘את נוסעת כמו מטורפת במהירות...’ ועל זה שירדתי על איך שאת נראית ועל החברים שלך. ובמיוחד כואב לי על ארוחת הערב אצל חברה שבה הבעתי את דעתי בפסקנות ואמרתי שאני נגד הבאת ילדים שאין להם שני הורים.

ט’: כן, זה ממש הוריד אותי. רציתי להיכנס מתחת לשולחן. זה היה לפני כל כך הרבה זמן, אבל בשבילי החד־הוריות תמיד הייתה אופציה.
ל’: ובארוחה כל הנוכחים גם ביקרו שוב את האגואיזם שלך, וכשניסית להגיב כעסתי עלייך לפני כולם ואמרתי בצורה מלגלגת שאת מנתחת כל דבר.

ט’: זה ממש הרגיז, הייתי חולמת עלייך מכוונת כלפיי רובה, ואני צועקת ‘תפסיקי’. ברגע האחרון אני מתעוררת ומצילה את עצמי.
ל’: זה עוצמתי מאוד. אבל אני חושבת שגם לי היו לא מעט חלומות שאת שיחקת בהם תפקיד מרכזי”.
(מתוך “לגעת בשמיים")

חילופי הדברים האלה בין האחיות הירושלמיות ליאור וטליה בירקאן הם חלק משלל הקטעים שכונסו לאחרונה בספר “לגעת בשמיים” (הוצאת צבעונים), כשנה לאחר שליאור, מגדולות שחייניות ישראל, הלכה לעולמה לאחר מאבק עיקש בן שלוש שנים במחלת הסרטן. לאחר מותה, עמלה טליה במשך ימים ארוכים כדי לסדר ולפנות את עיזבונותיה של אחותה, ותוך כדי כך גילתה כ־40 יומנים שכתבה במהלך כל חייה, עוד כשהייתה תלמידת בית ספר יסודי. בהשראתם כתבה את הספר

“היינו אחות לאחות בחיים וכך גם במוות”, היא מספרת. “היה לי חשוב לשמור על כבודה באשר לכל חפציה. לא רציתי שמסמכים משפטיים, כספיים, אישיים יימצאו על ידי גורם זר. זה היה מרגש, ולרגע עלתה לי השאלה אם נכון לי לקרוא אותם. היא שיתפה אותי בכל דבר אז וגם ציינה שישנם מספר יומנים. ידעתי שליאורי הייתה מסודרת, כך שאם היא לא הייתה רוצה שנראה אותם, היא הייתה מוצאת דרך להשמיד אותם. תוך כדי הקריאה מצאתי במספר מקומות שהיא אומרת במפורש שהיא מאוד רוצה לכתוב ספר לטובת הדורות הבאים. שמעתי גם מאנשים שהיא רצתה לכתוב על תפיסת עולמה, על השחייה, על החיים, אבל לא הספיקה. ברגעים הללו הרגשתי שאולי יש כאן שליחות שלי לעשות זאת”.

הספר, שהושק אתמול במוזיאון תל אביב ויושק היום במשכנות שאננים, עוסק, בין היתר, בהשלמת פערים לגבי דמותה של ליאור ובקשר בין האחיות. “הייתה לי שאלה מה אני עושה עם מה שאני כבר יודעת, אבל רוצה שייכתב כאילו קורה בזמן אמת”, היא מספרת.

“השתדלתי להיות מאוד זהירה ורגישה בנוגע למה לקחת ומה לא לקחת מהיומנים. גם אם היו דברים שהיו יכולים להפרות את השיח, ויתרתי עליהם אם הם הרגישו לי רכילות. השארתי את כל מה שיכול לדעתי לשרת את השיח המיוחד שלי ושלה. שאלתי את עצמי איך אוכל להציג את הרבדים השונים שלה ושלי ובו בזמן לשמור על איזון. איך לא להיות מוטה על ידי שום רגש או מאמץ. בהתחלה הצגתי אותה יפה מדי כי הרגשתי לא נוח שהיא נפטרה. אחר כך כתבתי אותה בצורה ביקורתית מדי כי עשיתי איתה חשבונות בתוכי. עם הזמן מצאתי את האיזון של שיח איתה ולא עם הדימוי של מי שהייתה”.

עד הנשימה האחרונה

"ט’: כן, כל אחת בנתה פרסונה. וזה עבד כמו נבואה שמגשימה את עצמה.

 ל’: אני מצאתי את עצמי בתוך חליפה של שמרנות, ואת הפרועה. האמת היא שלפעמים בסתרי לבי רציתי אולי שזה יהיה ההפך.

ט’: דווקא עשית את התפקיד של הסופר־אחראית בצורה טובה, ואני כנראה שיחקתי בצורה מעולה בלי רצוני את הסוררת והחלושה. אבל בתוכי היה ריק. ניסיתי בתקופות מסוימות להרשים, אולי בהגזמה, כדי לזכור שאני קיימת. אבל אז גם ויתרתי על היכולת לדעת מי אני באמת.

ל’: ואני לא הייתי חזקה כלל. בתוך כל הבלגן תמיד קינאתי בחשיבה העמוקה והייחודית שלך”.
 (מתוך “לגעת בשמיים")

ליאור בירקאן, בת 56 במותה, נולדה בירושלים והתאמנה בהפועל ימק"א ירושלים. היא הייתה אלופת ישראל ושיאנית ישראל בשחייה. בין היתר, זכתה בשלוש מדליות זהב ובשתי מדליות כסף במכביה ה־11 (1981), ונחשבת לאחת השחייניות הגדולות בישראל בכל הזמנים. בשנות ה־70 וה־80 כונתה "מלכת הבריכה". בשנותיה האחרונות היא עבדה בריפוי בעיסוק וכיהנה כיו"ר הפועל ירושלים בשחייה. היא הותירה אחריה שלושה ילדים.

לאורך העבודה על הספר הייתה טליה, אשת חינוך ואם חד-הורית לשניים, ערה לכך שבחשיפת היומנים היא חושפת גם צדדים פחות טובים של החיים.

קבלה עצמית

טליה בירקאן, כדורסלנית בנבחרת ישראל בעבר, היא אשת חינוך כבר למעלה מ־40 שנה, סופרת ומטפלת. “מה שמנחה אותי בעבודתי זו הרוח”, היא מעידה על עצמה. “אני מתכוונת להשראה שיכלה להיות נוכחת בחיינו, שבשבילה שווה לחיות. ההיכרות איתה משפרת את איכות חיינו. אני עוסקת בחינוך במערכת החינוך שאני מאוד מכבדת כי המורים עושים עבודת קודש. הייתי יועצת אקדמית של בתי ספר, מנחה ומלווה כתיבת תוכניות לימודים. בנוסף, הפכתי למאמנת הוליסטית לגילוי האוצרות האישיים והמשפחתיים".

בשיטה שפיתחתי, ‘מסעותיי בעץ החיים’, אני משלבת את ההיבט הפיזי, הרגשי, השכלי והרוחני ומבקשת לארוג את הנפש עם הנשמה. להזכיר לאנשים את ה’בית’, את המקום הבטוח והמוכר ששם אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו. אני מאוד אוהבת לטפל באנשים, לשבת מולם עם הלוח שלי ולבנות להם מפה של המושגים המרכזיים של חייהם ולשוחח איתם ולראות איך פתאום כשהם נזכרים בעצמם הם עוצרים ורואים שמצאו קרקע בטוחה לצעוד בה”, אמרה.