אל תשאלו איזה תוהו ובוהו בבואנוס איירס. כלומר, תשאלו ונשמח לעדכן. העיר הולכת לעזאזליום, אם לגנוב המצאה לשונית שטבע אברי גלעד לא מזמן בשעשועון טלוויזיה באשר לגורלו האפשרי של סכום כסף נכבד. רוצח סדרתי אלמוני, אבל כנראה יפה מראה, משתולל ועושה בעיר כרצונו, ומפזר לאורכה ולרוחבה חלקי גופות של נשים רווקות, אחרי שאכן הציג את עצמו באתר היכרויות (מיני־קלקלן, סליחה) כ"גבר פזרן". אוי לאימה. שורה ארוכה של חשודים חתיכים (קלקלן אחרון ודי) מתאספת בתחנת המשטרה לבקשת הבלש נבארו, ואז מצטרף למהומה רוצח אחר, ולא בלתי נאה גם הוא, על פי החשדות, שחונק גברים בגרביוני נשים, ונבארו אינו יודע את נפשו האומללה, כשהוא כפסע לפני פרישה מיוחלת מתפקידו המקולל.
הנובלה התזזיתית והמופרעת של ריקרדו סטרפאסה, מחבר “הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום", היא אנרכיה ספרותית שאצה־רצה חסרת נשימה באלף כיוונים שונים, שועטת ובועטת ושוברת את כל הכלים, כשכל שבר מבדר ממשנהו והשלם שנוצר אומר כמה דברים חכמים על העולם הדבילי הזה. העולם שבו כולם (כלומר, כולנו) עסוקים בלקרוע זה לזה את הצורה או סתם להתאכזר לזולת, לגזול כספים ממתים (שחלקם בכלל חיים) ולהעניש בני אדם שכבר נענשו מלכתחילה בבדידות אורבנית מהזן הקשה ביותר, ואיש אינו עוצר לשאול למה ומדוע בעצם, או מתי נהיינו גרועים מבהמות ומחיות טורפות (אפילו יותר גרועים ממה שחששנו), ולא שלסטרפאסה, או לשום עילוי בלשי אמיתי או דמיוני אחר לצורך העניין, יש תשובות ברורות.
כמעט לא נעים להודות, אבל זה כיף אדיר להיסחף לחקירת רצח שמגיעה לקליבר של רצח עם. לרגעים נדמה שמבתר הנשים הסדרתי וחונק הגברים השיטתי עומדים למחוק את אוכלוסיית ארגנטינה כולה, אף על פי שהם פועלים רק בעיר הבירה המופקרת שלה. הכיף הזה הוא רב־שכבתי, כי סטרפאסה מגיש פרודיה מושלמת על ז'אנר הבלש־העייף־בעקבות־הרוצח־הסדרתי־היצירתי־הבלתי־נלאה, ומשתמש באופן מחוכם בכלים - ובקלישאות - של הז'אנר כדי להגחיך ולהלעיג אותו (ואת עיבודיו האוטומטיים לפסטיבלי בינג' טלוויזיוניים), כשהוא נותן כבוד להיגיון הפנימי ולא רק לאי־גיון הכללי.
דווקא ההיגיון הזה מייצר בקשות קיצוניות ובלתי אפשריות לכאורה של הבלש ממערכת המשפט (שמגיעות כמעט עד השבתת האינטרנט כולו, יציאה נבואית לאור קריסת וואטסאפ, פייסבוק ואינסטגרם השבוע) ותשובות כמו: אם זה מה שהוא מבקש, כל אחד יכול להיות שוטר. דווקא החשיבה האנליטית של נבארו ממחישה עד כמה הכל מטומטם וחסר סיכוי, וסטרפאסה מתאר להפליא את שאט הנפש שכולם רוחשים לכולם בשל כך - המשטרה בזה למערכת המשפט שבזה לתקשורת שבזה לציבור שבז למנהיגיו ולעצמו וחוזר חלילה. כולם טיפשים, כולם מושחתים, כולם סוטים, כל אחד בדרכו, וההילולה גדולה.
הילולות הן לא הקטע של צ'רלס דיקנס בנובלה “ההסבר של ג'ורג' סילברמן", שפורסמה שנתיים לפני מותו, ב־1868. זה הסיפור העצוב ביותר בעולם, על קורבן־אהבה שרק צדיקים גמורים יכולים להקריב ועל עוול נורא שרק רשעים מוחלטים יכולים לחולל, ובעיקר על בדידות - כמו הבדידות ההיא של אנשי בואנוס איירס המסואבת, וכמו כל בדידות חשוכת מרפא באשר היא. אם יהונתן גפן כתב פעם ש"מבדידות האנשים הופכים קשים, מעטים יוצאים ממנה נשכרים", ג'ורג' סילברמן מוכיח על בשרו שמבדידות אפשר למות גם בעודך בחיים.
על הילדות של ג'ורג' סילברמן אפשר לומר רק שהיא כמו משהו מתוך ספר של דיקנס. ילד יחיד להורים שנטשו אותו גם כשהיו איתו וקראו לו “שטן קטן וחמדן" רק מפני שלא רצה להיות רעב וצמא ושיהיה לו קר - וכמובן שהיה רעב וצמא וסבל מקור עד שהתייתם בטרם עת. ההתחלה הטרגית של חייו מכתיבה במקרה הזה את גורלו של סילברמן, שדווקא תשוקתו להוכיח לעולם שהוא אינו שטן קטן וחמדן היא שהופכת אותו מטרה נוחה לשטנים חמדניים שמנצלים אותו ללא בושה.
דיקנס מפנה חצים סאטיריים ארסיים במיוחד לכנסייה האנגלית, ואולי לרעיון הדת כולו. הוא כותב בתיעוב של ממש על “האחים והאחיות" בקהילה האדוקה, ומגלה “שלא מרצוני, כי מחוץ למקום המפגש שלהם (...) אינם טובים יותר משאר בני משפחת האדם, אלא בסך הכל, בלשון המעטה, הם רעים לא פחות מרוב האחרים, מעגלים את משקל הסחורות כלפי מעלה בחנויות ואינם אומרים אמת - כאמור, לפני שנכפתה עליי הידיעה הזאת, נדהמתי עד מאוד מנאומיהם הארכניים, מיוהרתם חסרת המידה, מבורותם הנועזת ומנטייתם להשליך את הקטנוניות ואת צרות האופקים שלהם על השליט העליון של השמיים ושל הארץ. ובכל זאת, כיוון שהם טענו שכל מי שלא מכיר בחסד הנשגב השורה עליהם ‘חומד את הבלי העולם הזה', התייסרתי זמן מה בחשבון נפש ותהיתי שמא רוחי הצעירה, השטנית־החמדנית, היא שעומדת בבסיס חוסר ההערכה שלי".
בתוך מציאות כזו, שבה ספק אם יש אלוהים אבל ברור ששליחיו ארורים, מתנהל לו סילברמן ככומר זוטר ומורה פרטי לעת מצוא, ומונע מעצמו כל הנאה גשמית אלמנטרית, וכאמור גם אהבה שתוכל להציל את חייו ולהצדיק אותם למעשה. את הגאונות של דיקנס קשה להסביר, כמו כל מעשה קסם. המילים הפשוטות ביותר אומרות את הדברים המורכבים ביותר (ותרגומה הרגיש של לי עברון בהחלט מועיל). המינונים המדויקים של ההומור השחור מקילים קמעה על הכאב המצטבר, והיכולת לעשות כל כך הרבה בכל כך מעט עמודים ולברוא עולם ומלואו, כשהצמצום המילולי מבטא גם את הצמצום הפיזי שסילברמן כופה על עצמו - מעוררת השתאות ויראת כבוד.
שתי הנובלות הכה שונות ועם זאת די דומות, על עולם שמענג לקרוא עליו והרבה פחות נעים לחיות בו, רואות אור במסגרת סדרת אספנים חדשה ומוגבלת של הוצאת תשע נשמות, שנקראת “ריזרב" וניתנת להשגה רק בחנות ההוצאה בתל אביב ובאתר ההוצאה.