איטלו סבבו, “רצח ברחוב בלפוג׳ו", תרגום: מונה גודאר, סדרת ריזרב, תשע נשמות, 80 עמ׳
"האספסוף רוחש כבוד גדול לברנשים שאינם נהנים". איזו הבחנה מעניינת של איטלו סבבו. מה יש בהם, בברנשים האלה, שמפעיל את הכבוד החיצוני הזה? האם הם יודעים משהו שהאספסוף לא יודע? האם העובדה שאינם נהנים מעמידה אותם מעל הבלי העולם הזה ומעל שאר הבריות? ולא שהאספסוף עצמו כל כך נהנה מהחיים. העוני לעולם איננו ערובה לאושר. העוני מביא אנשים נואשים לעשות מעשים נואשים. רק תשאלו את ג׳ורג׳ו, המכונה “האדון". “כינוי זה לא דבק בו בזכות נימוסיו, שאומנם היו טובים במעט מאלה של הזולת, אלא יותר על שום הבוז שהלה הפגין כלפי מנהגיהם והנאותיהם של חבריו". ככל שג׳ורג׳ו שתה יותר כך הוא נעשה עצוב יותר, “ומאחר שג׳ורג׳ו שם לב לרושם שעורר, עטה על עצמו עצבות גדולה משלמעשה חש".
ג׳ורג׳ו מתפרנס בקושי מעבודות סבלות מזדמנות, אחרי שכילה את הונה המועט של אמו ולא הצליח להגיע למעמד הבורגני המשכיל שהורתו חלמה עליו בשבילו וכיוונה אותו אליו כמיטב יכולתה המוגבלת. הוא מתפאר בהשכלתו ומנפח אותה למען קהל השומעים, אף שזו כללה בפועל שתי כיתות תיכון, שנדרשו לו חמש שנים לסיימן.
לג׳ורג׳ו יש סיבה מצוינת לחוש עצבות וקולקציה שלמה של רגשות נוספים, שכל אחד מהם עז ובוער ממשנהו. זה עתה רצח אדם אחר - מילות הפתיחה של הנובלה הן: “אם כך, לרצוח זה דבר פשוט כל כך?" - בעבור חופן פלורינים, יותר מ–30 אלף פלורינים, אם לדייק, שהנרצח הלא חכם במיוחד (שכסילותו כמעט הופכת אותו למועמד ראוי לרצח) הראה לו ואפילו ביקש ממנו להחזיק.
שותפו לחדר הדל, שלשני דייריו אפילו אין מפתח שיפתח אותו בצורה מסודרת, מביע התפעלות מהרצח, שעושה כותרות מיידיות, ומבטא מן הסתם את רחשי לבו הסמויים של האספסוף כולו. “הנה אבחת סכין שמניבה כיאות לאיש היקר שהנחית אותה. אילו הייתי חי מאה שנה, ולא חדל לעבוד, לא הייתי משתכר את שהרוויח הלה ברגע אחד. אחרי הכל, דעות קדומות הן שמונעות מאיתנו לפעול למען רווחתנו. פאף! מכה מונחתת כהלכה ויש בידך כל הדרוש לך".
אבל שום דבר אינו פשוט עד כדי כך כמובן. אי–יכולתו של ג׳ורג׳ו ליהנות מהחיים היא גזירת גורל כנראה, ואחרי שלא נהנה מהעוני, אין סיכוי שייהנה מהעושר שנפל בחלקו. ג׳ורג׳ו פוחד פחד מוות מפני הרגע שבו ייתפס וייענש; הוא מתענה בייסורי מצפון, מדמיין את הקורבן שלו חוזר לחיים ומשתוקק שזה יקרה, מה שמעלה בעיניו דמעות של “חמלה עזה לעצמו". כן כן, הרוצח מגלה באיחור קל את אופציית החמלה, ואז מבזבז אותה על עצמו. פסגת האירוניה. די לדעתו בעובדה שהוא חפץ בתחייתו של הנרצח כדי לעשותו “פחות ראוי לשנאה ולרדיפה". אבל הוא בכל זאת מרגיש רדוף, גם כשאינו נרדף, ושנוא גם כשאיש אינו משקיע בו שנאה, זולת עצמו - וגם הוא כאמור עושה זאת עם לא מעט הנחות לעצמו.
הנובלה של סבבו היא כרוניקה של נפילה ידועה מראש. “הוא ראה את עצמו כאדם שנקלע באשמתו למדרון תלול, רוכן, נופל וכל מאמציו לעצור מעלים חרס מפני שהאדמה קורסת תחת רגליו והשיחים שבהם נאחז אינם עומדים במשא". השאלה היא לא אם ג׳ורג׳ו ייתפס, אלא מתי וכיצד בדיוק זה יקרה. ככל שמאמציו לסכל את הבלתי נמנע מתגברים, כך קצו קרוב יותר.
כובע בעל שוליים, עדת ראייה באפלה, לא משנה מי או מה בעצם יביא לסוף הנפילה ולסופו של ג׳ורג׳ו. הסוף הזה נקבע כבר בהתחלה של הסיפור. הוא רוצח איש אחר ולמעשה רוצח את עצמו ואת חירותו, בהנחה שלחירות הזו היה ערך כלשהו. אולי היא הייתה הדבר היחיד בעל הערך שהיה לג׳ורג׳ו אי–פעם, ואולי גם היא מעולם לא הייתה שלו באמת. אולי עבודות סבלות מזדמנות לשארית חייו עדיפות על מאסר עולם, ואולי הן אותו דבר בדיוק. אותו עונש עצמו. אולי סופו של ג׳ורג׳ו נכתב כבר כשנולד למעמד החברתי–כלכלי הלא נכון, שהאופק בו צר עד לא קיים.
הוא עשה את מה שאחרים העלו בדעתם אבל לא העזו לעשות, מחמת “דעות קדומות" המתחזות לשיקולי מוסר. הנרצח, אנטוניו, הפציר בו להחזיק את חבילת השטרות, וכמה מחרידה בפשטותה הבסיסית הייתה המחשבה שהביאה את ג׳ורג׳ו לרצוח: “אך פסע מפריד בינו ובין הבעלות המלאה על אותה חבילה: חייו של אנטוניו!". רוב האנשים אינם רוצחים, ומעדיפים לחיות כמתים מהלכים ולא לרצוח. רוב האנשים אינם עושים דבר עם הפסע הסמלי הזה שמפריד בינם ובין קיום משופר (על הנייר לפחות). לג׳ורג׳ו לכאורה לא היה מה להפסיד, ובכל זאת הוא הפסיד הכל.
וזו התשובה האפשרית לשאלת הפתיחה של הנובלה. לא, לרצוח זה לא דבר פשוט כל כך. אבל גם לחיות זה לא דבר פשוט כל כך. לחיות זה הדבר הכי לא פשוט שיש. הפשע לא משתלם, כנראה, אבל מותר לשאול אם החיים עצמם משתלמים. ואולי ג׳ורג׳ו עשה עם אנטוניו את החסד הגדול ביותר שאפשר לעשות עם אדם אחר, וחסך ממנו את החידלון הוודאי שמצפה לגדול הטייקונים כמו לאחרון הדלפונים. ואם במקום מאסר יועלה ג׳ורג׳ו לגרדום, מה טוב. אולי הגאולה האמיתית והמוחלטת היא המוות בכבודו ובעצמו. אני תוהה אם המסר האולטרה–מורבידי הזה הוא זה שהקומדיה השחורה משחור של סבבו מנסה לשתול בקוראיה, או שמא כולו פרי מוחי הדכדוכי, והתשובה די מפחידה אותי.
איטלו סבבו (מילולית: איטלקי–גרמני) הוא שם העט הספרותי שאימץ לו אהרון הקטור (אטורה) שמיץ, יהודי שהתנצר, שנולד ב–1861 בטריאסטה שהייתה חלק מהאימפריה האוסטרו–הונגרית ומת בתאונת דרכים ב–1928, אחרי שהתיידד עם ג׳יימס ג׳ויס שראה בו כוח ספרותי משמעותי. הוא כתב רומנים, מחזות וסיפורים קצרים, ויש לברך ולשמוח על כל תרגומיו לעברית.
לצד “רצח ברחוב בלפוג׳ו" מופיע במהדורה החדשה גם הסיפור “השבט", מעין מעשיית מוסר או משל פוליטי שאליו קצת פחות התחברתי, אם כי יש בו לפחות משפט אחד שמהדהד במידה מסוימת את הנובלה שמקדימה אותו. “המאבק לא ייפסק, מפני שהיכן שיש חיים יש מאבק".