מאיר לא לקח איתו דבר פרט לתיק היד הקטן שלו, ששימש דרך קבע למקרים כאלה והכיל את מכשיר האיתור שלו, דרכון דיפלומטי על שם "ג'ון בארנס" וכלי רחצה מיניאטוריים - מברשת שיניים, סבון נוזלי וערכת גילוח. ההרגלים הישנים מהימים שבהם היה ראש צוות ב"כידון" - יחידת החיסולים של המוסד - דבקו בו גם כשלא ממש נדרש להם. אבי, הנהג שלו, כבר המתין מותנע בכניסה למלון. מאיר נכנס אל הרכב בזריזות, ובניגוד להלכותיו בימי שגרה - עוד בטרם בירך לשלום הורה לו: "סע!".
הם קיפצו על שביל הגישה ששובץ אבנים גסות עד ליציאה אל הכביש, ומאיר מיהר לשלוף מתיק העור החום את מכשיר האיתור. הוא הניח על הצג את בוהן ימינו ובמהרה התחבר למערכת הלוויינית המוצפנת שהותקנה ברכבו. על הצג הופיע מסלול הנסיעה, שהראה שזמן ההגעה המשוער למפגש הוא שמונה דקות. אבי פתח בנהיגה מבצעית מהירה בזמן שחצו את מצפה רמון לכיוון צפון במדרון המפותל. כשיצאו מהרכס והגיעו לחלק מישורי יחסית, מאיר הפר את הדממה. "מה העניינים?" פנה לנהג שאיתו, "הספקת לנוח קצת?". "כן, היה לי סוף שבוע של שקט אמיתי כמו שהרבה זמן לא היה לי", השיב אבי בלי לזכות את מאיר במבט. "אם אתה מתכנן עוד סוף שבוע כזה בקרוב - אתה יודע איפה להשיג אותי, אה?!". חמש דקות לאחר מכן, כשהגיעו אל הישורת האחרונה בטרם סטייתם מהכביש לעבר המנחת, הבחין מאיר משמאלו בצדודיתו הרחוקה של ה"בלק־הוק" המגיח מצפון.
המסלול על הצג שסומן בכחול הנחה אותם לסטות שמאלה בעוד שש־מאות מטרים אל שביל כורכר צר, משובש וכמעט בלתי נראה. נדמה שהעובדה הזאת לא השפיעה בהרבה על קצב נסיעתו של אבי. הוא הותיר מאחוריו שובל של אבק דרכים סמיך בן מאות מטרים, עד שהתגלה לפניהם מנחת מאולתר מעשה ידי הטבע. שאון המסוק המתקרב לווה בעננת אבק משלו. "רק תבדוק מאוחר יותר שהיא בסדר ולא זקוקה לעזרה", מאיר פנה אל אבי בהרמת קול שמנסה לגבור על הרעש. "אם אני לא מתקשר אליך עד שבע, זה אומר שהלך סוף השבוע. ואז - תאם איתה את הנסיעה בחזרה הביתה". ״קיבלתי, הסר דאגה", ענה אבי בזמן שמאיר החל לצאת מהרכב.
כשהתקרב אל המסוק הבחין מאיר בסגנו, אמיר לוי, פוסע לעברו שפוף, ידו האחת מושיטה קסדה שעה שהשנייה מסוככת על עיניו מפני רסיסי חול שעפו באקראי. מאיר לקח מידו את הקסדה, ותוך כדי הליכה חבש אותה בטבעיות על ראשו. טייס המשנה שעמד מחוץ למסוק החווה בידו בתנועת הצדעה מהירה, כזו האומרת "שלום" שכולו כבוד של פעם. מאז שסיים את שירותו הצבאי, מחוות ההצדעה שעשעה את מאיר. הוא החזיר הצדעה כמו בצופים, עם שתי אצבעות משולבות, וליווה אותה בחצי חיוך.
אל טווח הראייה שלו נכנס הטייס הראשי של המסוק, מתקרב אליו בזרועות פתוחות. מאיר קפא לרגע, מתקשה להבין מיהי הדמות הנסתרת שמאחורי משקף קסדת הטייס. כמה פסיעות נוספות של הטייס פתרו את החידה. היה זה עוז בראל. דרכיהם של השניים הצטלבו לאורך השנים במשימות רבות ועלומות. הם התחבקו כשותפים לגורל בנסיבות מכוננות. "אז אתה הנהג מונית שלי להיום?" עקץ מאיר את עוז בחיבה.
התגובה של עוז בראל לא איחרה לבוא, ואילצה את מאיר לחמוק בקפיצה משועשעת לתוך המסוק. שניהם כבר חצו את גיל שישים, אך בתחושתם נשארו אי שם בעלומיהם. הם צחקו בקול רם שנבלע ברעש המסוק, מותירים חיוך נבוך על פניהם של אמיר לוי וטייס המשנה. מאיר ואמיר התיישבו מאחור, והרימו בוהן כסימון לטייסים.
"מה אתה יודע על הסיפור הזה?" צעק מאיר לתוך אוזניית הקשר הפנימי והביט אל סגנו. "תפסו אותי בדיוק ביציאה לארוחת הבוקר הקבועה שלנו בשבת ביפו", השיב אמיר במעין טרוניה, "זאת הייתה שיחה קצרה מהמשרד של צולי. ביקשו שאתארגן לקראת יציאה. יותר מזה אין לי מושג". "גם לי אין שמץ", אמר מאיר. "אולי אשתו של צולי מארגנת מסיבת הפתעה ולא הודיעו לנו?" מאיר גיחך.
מסוק הבלק־הוק טס במהירות המרבית שלו, 350 קמ"ש, וגמע את מאתיים הקילומטרים האוויריים במעט יותר ממחצית השעה. הוא נחת במנחת שלמרגלות מעונו הפרטי של בצלאל נתיב, ביישוב בית ינאי. זה היה מקום המפלט המשפחתי של ראש הממשלה. כשיצאו מהמסוק ראו את ראש הסגל של לשכת ראש הממשלה, ארז סלהוב, מתקדם אליהם נמרצות. הם הלכו אחריו עד לשביל שהוליך למשכן. גדר ההפרדה שהתרוממה סביב למתחם הייתה כמעט בלתי נראית במבט ראשון. יחידת האבטחה של ראש הממשלה עמלה קשות עד שהשביעה את רצונה של אשת ראש הממשלה לעצב גדר אבטחה שמשתלבת בנוף הגינה שמסביב.
משני צידיו של השביל טופחו עצי הדר מלאי פרי, ועץ בודד של יערת הדבש שהקדים את פניהם שילח גלי ריח משכרים. מאיר לא התאפק, קטף פרח לבן אחד ושאף את הניחוח מלוא ריאותיו. הם הפטירו "שלום" מהיר לעבר לוחמי היחידה לאבטחת אישים בעת שחלפו על פניהם בחופזה, ועלו בזריזות במדרגות החיצוניות, שהובילו היישר אל הקומה השנייה - חדר העבודה של ראש הממשלה.
החלל הענק שנגלה מולם הסתיים בסלון רחב ממדים. צבען העמוק של כורסאות העור קיבל גוון מעט בלוי והשתלב עם הריהוט הוויקטוריאני חתימת ידה של אשת ראש הממשלה. התפאורה בחדר הייתה ניגוד מוחלט לנוף הים התיכון המשתקף מבעד לחלונות הענק מפיצי האור הטבעי. מעולם לא היה מאיר חסיד גדול של עיצוב, אבל הניגודיות הזו צרמה אפילו לעינו הבלתי אנינה. כשנכנסו לסלון האירוח, התקדם לעברם ראש הממשלה. הוא לחץ את ידיהם בידו האחת, טפח על כתפיהם בידו השנייה והוביל אותם להיכנס פנימה. בפנים כבר היו ישובים בכורסאות חברי פורום קבלת ההחלטות הביטחוני - שר הביטחון יוסף קולקין, הרמטכ"ל דניאל קורן, ראש אמ"ן יובל בר ששת ומפקד חיל האוויר אריאל נבו. הם ניהלו ביניהם שיחה ערה בטון חרישי, וניכר על פניהם כי הם מתוחים. מאיר הררי ואמיר לוי בירכו אותם לשלום, וראש הממשלה נתיב החווה בידו וסימן להם לשבת במקומות הפנויים ששוריינו להם, בזמן שראש הסגל סלהוב סגר מאחוריהם את הדלת.
בכל צד של הדלת, בחוץ ובפנים, עמד מאבטח חמוש. על שולחן חדר האירוח שניצב מולם, שעשוי היה עץ אגוז אפריקאי ועוטר בפיתוחים שנחרטו ביד אמן, הונחו שני קנקני תה כסופים וסביבם כוסות זכוכית דקיקות, ומגש ועליו עוגת תפוחים שנגרעו ממנה כמה פרוסות. מאיר ואמיר מלמלו סירוב נימוסי המתייחס לכיבוד והתיישבו בציפייה למוצא פיו של ראש הממשלה.
"טוב, אפשר להתחיל", פתח בצלאל נתיב. "אדלג על הסמול־טוק ונתחיל בתדרוך. לטובת מי שלא עודכן עד כה, אעדכן בפרטים ה...". חריקת ציר דלת הכניסה לחדר קטעה את דיבורו. הודפת את שני המאבטחים, התפרצה לחדר רחל נתיב, אשת ראש הממשלה, ובידה מגש גדול עמוס כל טוב. "אני מקווה שאני לא מפריעה", היא אמרה בחיוך כאילו רק לה חיכו כדי להתחיל בישיבה, "חשבתי פשוט שתרצו אולי קצת מאפים ופירות. לפעמים צולי שוכח להציע לאורחים". היא מיהרה לעבר השולחן, שהיה מלא עד אפס מקום בכיבוד, ונעמדה כמטכסת עצה במרכז החדר, מול עיניהם הנעוצות של כל אנשי הביטחון שנכחו שם.
"לא הפרעת, אבל... בדיוק עמדנו להתחיל... אז...", אמר בצלאל נתיב, וגופו הביע אי נוחות. היא שלחה מבטה אל עוגת התפוחים שעל השולחן. "אההא, עכשיו אני מבינה לאן נעלמה עוגת התפוחים שאפיתי הבוקר", היא קטעה אותו בחיוך גדול. ראש הממשלה נע על מושבו במבוכה. מיד הוא התעשת, הצביע על העוגה ואמר לנוכחים: "התרמתי לנו אותה היישר מהתנור. אדוני הרמטכ"ל, גם אתם בגולני הייתם מתרימים דברים מהמטבח, לא?"
"בינינו, לא רק מהמטבח - הגדוד תמיד אהב תרומות, בעיקר מה'צנפים'", ענה הרמטכ"ל קורן בעקיצה משלו, רומז על התחרות הנצחית בין הכומתות החומות לכומתות האדומות. "אבל יש דברים שהשתיקה יפה להם", קינח את עקיצתו לקול צחוקם המאולץ של עמיתיו לפגישה הבהולה, שמצב רוחם כבר לא היה לגמרי מבודח.
בצלאל נתיב סימן לאשתו לצאת, אך היא לא שעתה לבקשתו. "אתה יכול לעזור לי עם זה?", היא פנתה למאיר, "תניח אותו שם". היא הצביעה על השידה שבחלקו המרוחק של החדר, וכשמאיר התרומם ממקומו לסייע לה עם המגש, רחל ליוותה אותו כל הדרך לשידה. "מה שלום עתליה?" היא שאלה אותו בלחש ובעיניים בורקות. "הכל מעולה", הוא השיב לאקונית. "היא בטח התאכזבה שחגיגות הנישואין שלכם נקטעו", היא צחקקה. "ברור", מאיר השיב.
"עשרות שנים של נישואים והיא עוד לא התרגלה להקפצות, הא? האמת, אנחנו אף פעם לא באמת מתרגלות. אתה צריך להבין אותה. תביא אותה לארוחה אצלנו בשבוע הבא?". מאיר הסתכל עליה כלא־מאמין. "אז זה כל הסיפור של המגש?" חייך חיוך מסויג. רחל נתיב השיבה בשתיקה נבוכה. "אני אבדוק איתה", פטר אותה מאיר והפנה מבט מסמן לעבר מרכז החדר. "אבל רגע לפני זה אני מוכרח לשמוע מה קורה". "בשביל זה אתה לא צריך את צולי. גם אני יכולה לספר לך", היא חייכה במבט מתנחמד. "תמסור לה ד"ש חמה ממני. תגיד לה שאני מתגעגעת". "יגיע", השיב מאיר חסר סבלנות ופנה לחזור למקומו, כשקול נפץ של זכוכית נשברת החריד את חלל החדר.
"אוישש, התמונה!" נתנה רחל נתיב קול צעקה, לנוכח שברי זכוכית שהתפזרו על הרצפה ביחד עם תמונה ממוסגרת שזה עתה עמדה על השידה. היא נראתה מבועתת. "איך המנקות האלה תמיד מזיזות כל מה שחשוב ויקר דווקא עד לקצה", רטנה בקול. "מה, לא ברור שמישהו יעבור ליד ובטעות ייתקל בזה?! אז הפעם זה היית אתה, או... אני?... ופעם אחרת זה יהיה... קצת שכל לא היה מזיק להן. טוב, זה לא יעבור להן בשתי...".
"די, די, הכל בסדר, נו", מאיר מיהר להרגיע אותה ולאסוף את השברים. הוא הרים את התמונה שנפלה. מתוך הצילום חייך ראש הממשלה בצלאל נתיב כשהוא מחובק עם נשיא רוסיה ועם אייל הצפון המונח על כתפיהם. הם נראו כמו שני חברים ותיקים ולא כמו ראשי מדינות. רחל נתיב התפנתה לרגע מזעקתה והבחינה במבטו המופתע של מאיר. "זאת תמונה מהנסיעה האחרונה שלנו לרוסיה", ביקשה להבהיר. "היה לנו סוף שבוע מדהים בהרים, ממש התחברנו אל הנשיא. אולי בפעם הבאה תצטרפו, עתליה בטח תשמח לחוויה כזאת".
"אוהו, התמונה הזאת... טוב, לא נורא, לא נורא", מלמל בצלאל נתיב, שהתקרב אליהם וניכר היה בו שחש אי נוחות מהמצב. "אבל בואי, נטפל בזה אחר כך. אני אבקש שינקו כאן כשנסיים. תבקשי את שייקחו אותה למסגור מחדש. אבל עכשיו זה ממש לא הזמן". אין ספק שכעס. אולי אפילו זעם. "חייבים להתחיל", אמר בנימה סמכותית. "אנחנו כבר ממילא בחריגה מהלו"ז". "טוב, בסדר, אני הולכת", אמרה אשתו, "בסך הכל רציתי לוודא שיש לכם כיבוד. אגיד כבר לאב הבית ש..." ויצאה מהדלת בליווי אחד המאבטחים, וקולה הלך והתרחק איתה.
ראש הממשלה נטל נשימה ארוכה, וסימן לעבר ראש הסגל סלהוב, שבתורו הורה למאבטח השני למהר לנעול את הדלת. הוא לקח נשימה עמוקה נוספת, שרק הדגישה את הדרמה, ואז הפנה מבטו אל מאיר הררי ואמר: "לטובת מי שלא מעודכן עדיין - אני אעשה סיכום של כל מה שידוע לנו".
ראש הממשלה נתיב לחץ על הכפתור בשלט, שהפעיל את סרטון הווידאו שהוקרן על מסך בשחור־לבן ללא קול, ופצח בהסבר: "מה שאתם רואים בסרטון זה מטוס אף־16 שלנו שיורט לפני מאה עשרים דקות מעל שמי סוריה. לטייס ולנווט שלום. הם חולצו על ידי צוותי חילוץ של 669. מאיר ואמיר, עדכונים מפורטים תקבלו מקורן ומנבו אחרי זה. מה שכרגע חשוב הוא, זה ש... רבותיי, קרה לנו נס. כמעט איבדנו אותם. ואנחנו לא יכולים להסתמך על ניסים. חופש הטיסה שלנו נפגע קשות, ולכולנו ברורה המשמעות ההרסנית של העובדה הזאת".
"בלי עדכונים מפורטים - בסדר, אבל מה קרה שם בכל זאת?" שאל מאיר הררי. "הם הכניסו נשק חדש למשחק שלא ידענו עליו", אמר מפקד חיל האוויר אריאל נבו. "הרוסים העבירו להם סוללות טילים בטכנולוגיה שהצליחה להפתיע אותנו". "הנשיא הרוסי שיקר לי בפנים", אמר ראש הממשלה בנימת מחאה שהזכירה ילד שחש מרומה, ופניו האדימו ככל שהמשיך, "הם הפרו את ההסכם שלנו. ועכשיו הם צריכים לשלם על זה. לכן זימנתי אתכם. זה מה שקרה. היירוט של המטוס שלנו הוא מעבר להפלת מטוס. הוא עילה למלחמה. כאן ועכשיו. הם בוחנים אותנו. כולם - הרוסים, האירנים, הסורים". מאיר הבחין שהנוכחים זזים מעט באי נוחות לשמע הדברים.
בצלאל נתיב כחכח מעט בגרונו ובחן את תגובות הנוכחים לפצצה שהטיל. אחרי שסקר את מבטי כולם בדממה הוא התרומם ממושבו, ואגב התהלכותו בין היושבים המשיך באותה נימה כעוסה שקיבלה כעת גוון מאוכזב: "אנחנו לבדנו במערכה. במשמרת שלנו אני לא אתן שהאירנים יתבססו על הגדר. חופש הטיסה שלנו לא יכול להיפגע. בשום מחיר".
לרגע הוא נעצר מול החלון הגדול כשגבו מופנה אליהם, מאפשר למילותיו לחלחל בשתיקה רועמת. הוא נשאב אל הנוף הכחול האינסופי, ולא פסח במבטו על תמונה פסטורלית של משפחה נטולת דאגות המשחקת על חוף הים. השקט שלפני הסערה, חשב לעצמו.