השעה היתה חמש וחצי בערך. אלה התקשרה ותפסה אותי במשרד: "הייתי אצל הרופא למלא את הטופס הירוק של לשכת גיוס, והוא ביקש שאלך למרפאה לעשות אק"ג כי היה לי דופק שלושים".
"אלה'לי, מתוקה שלי, לא יכול להיות דופק שלושים. אולי לא שמעת טוב". לא דאגתי בכלל, הוא בטח אמר שישים. "לא חשוב, אני עכשיו בדרך לדימה. מחר או מתי שהמרפאה תהיה פתוחה אחר הצהריים, אני אעשה את האק"ג".
כעבור שעה וחצי הגיע טלפון מרופא הילדים. "אני מחכה לאלה עם האק"ג, צריך כבר לסגור את המרפאה. היה לה דופק שלושים".
"שלושים? אתה בטוח?".
לפני שהדופק שלי יגיע למאה ושלושים, תפסתי את התיק וטסתי לרופא לקחת הפניה, כי המרפאה שלנו כבר נסגרה. אספתי את אלה מהבית של דימה, שהתעקש להצטרף אלינו. התחלנו לחפש מוקד רפואי של קופת חולים כללית כדי לעשות אק"ג, אבל המוקד הקרוב ביותר היה סגור.
קיבלתי שלוש כתובות של מוקדים אחרים בקרבת מקום, ודהרתי לקרוב ביותר, ברחוב ז'בוטינסקי בבני ברק. כשהגענו, שלחתי את אלה ודימה לפתוח תיק וחיפשתי חניה. לא נאלצנו לחכות הרבה, וכשהגיע תורה של אלה, טכנאי ביצע את הבדיקה בזמן שהבטתי בבתי, שנראתה לי בריאה כשור. מה יכול להיות העניין הזה עם הדופק? תהיתי. אם רק הייתי יודעת את הרקע המשפחתי שלה, אולי הייתי מבינה. אולי היא קיבלה איזו תסמונת בתורשה.
סרט האק"ג היה קצר מאוד. זה היה מוזר. הרופא הביט בו ואמר שהכול בסדר. נרגעתי, אבל הרופא של אלה דווקא לא. הוא הפנה אותה גם לבצע הולטר לב.
ביצענו את הבדיקה כבר למחרת, ונאמר לנו שתשובה נקבל בתוך שבוע. טוב, לא היתה סיבה לדאגה, הרי האק"ג היה תקין, אבל לא חלפו עשרים וארבע שעות והטלפון צלצל - תגיעו לקחת את התשובה. אף מילה נוספת. לא הבנתי אם זה טוב או רע.
התשובה היתה שלושים אחוז הפרעות קצב לדקה. לקח לי רגע להבין על מה אני מסתכלת. מאיפה זה בא עכשיו? הרגשתי את החזה שלי מתכווץ. הילדה הרגישה טוב ולא התלוננה. לא הבנתי מה בדיוק קורה לה. הופנינו לבית החולים שניידר. כל הקרדיולוגים, כולל מנהלת המחלקה, הקיפו אותנו, ולא הייתי בטוחה מדוע. רציתי לקוות שבגלל היכרותנו מהעבודה המשותפת בהשתלות לב, אבל חשדתי שמשהו אחר קורה, משהו חמור. משהו שלא אומרים לי.
בבדיקות התגלה שאכן קיימות הפרעות קצב מרובות, אך לא הצליחו לאתר את הסיבה. קרדיולוג שלא הכרתי, מומחה לאלקטרופיזיולוגיה של הלב, עבר על תוצאות הבדיקות וההדמיה ושאל: "מה ידוע על הפרעות קצב במשפחה? יש תורשה כלשהי? אמא? אבא?".
בלעתי רוק ועניתי, "לא. לא יודעים. אלה אומצה מרוסיה ולא היה לנו מידע".
אלה ניסתה לסייע: "אמא, את בטוחה שגם במצב כזה אי-אפשר לבדוק את התיק שלי ברוסיה?".
"לצערי לא. אני גם לא בטוחה עד כמה זה היה משפיע על הטיפול בך עכשיו".
"זה לא היה משפיע," אמר הרופא, "אבל אולי היה עוזר לנו לדעת את הסיבה".
"בשנה הבאה כבר אהיה בת שמונה-עשרה," אלה הגיבה בהתלהבות, "ואוכל לפתוח את תיק האימוץ שלי".
הרגשתי צביטה קטנה בלב בכל פעם ששמעתי את המשפט הזה.