נטליה גינצבורג, “צ'כוב", מאיטלקית: שירלי פינצי־לב, תשע נשמות, 100 עמ'
לפני 120 שנה, אחרי הצגת הבכורה של “שלוש אחיות" במוסקבה, כתב אחד המבקרים על המחזה מאת אנטון צ'כוב: “יצירה שהופכת את החיים ליפים".
צ׳כוב עצמו מת בטרם עת, רק בן 44 (“ראית איזה אסון!", קראה אמו בבית העלמין, “אין כבר אנטושה!"), אבל עבודותיו זכו לאריכות ימים ומן הסתם יחיו לנצח, וספרה של נטליה גינצבורג על הסופר, המחזאי, הרופא, האקטיביסט, ההומניסט והאדם שלא בא טוב למירי רגב (ההפסד כולו שלה), הוא באמת יצירה שהופכת את החיים ליפים.
סופרת גדולה כותבת על סופר גדול, ביוגרפיה קצרצרה שהיא עולם ומלואו, דיוקן אינטימי עם איכות ואורך נשימה של רומן עב כרס ופרטי פרטים מעוררי השתאות. צ'כוב למשל קונה בית חווה כפרי שמגיע בין היתר עם שלושה סוסים, פרה אחת וארבע ברווזות. איך גינצבורג יודעת שאלו ברווזות ולא ברווזים? לא משנה, אבל העובדה שהיא בוחרת להדגיש את מגדרן של החיות מעידה על הרצינות, אם לא חרדת הקודש, שבה ניגשה למשימה. ואם היא כותבת שהסוסים היו סוסים, אפשר להיות סמוכים ובטוחים שלא הייתה שם בטעות סוסה.
הכתיבה שלה דיווחית כביכול רוב הזמן, יבשה, עניינית ועיתונאית, לא מעורבת רגשית לכאורה, אבל גינצבורג הרי לא יכולה להיות רק זבוב על הקיר, וכשהיא מכניסה את עצמה לתמונה, ולו בענווה מוחלטת, זה פשוט נהדר.
הנה גינצבורג כמבקרת ספרות: “לצ'כוב כבר הייתה באותה תקופה דרך יוצאת דופן לפתוח סיפור, דרך מפתיעה וקלילה, מהירה ומיידית, כמו פתיחה פתאומית של חלון או דלת: הוא הציג בפני הקוראים תכונות של דמות או של קבוצת דמויות, השמיע לקוראים את קולן, נתן להם לנחש את מצב הרוח שלהן, את הכניעות או ההתנשאות, הסבלנות או היהירות, ואז טרק פתאום שוב את הדלת או החלון בפני הקוראים המעורבים, המשועשעים והנדהמים".
גינצבורג מגלה לנו - וכל מה שהיא בוחרת לגלות לנו מרתק, כובש ומרענן, לפחות כמו המשקה הטטרי העשוי מחלב גמלים מותסס, שרופאיו של צ'כוב המליצו לו לשתות (או לא) - שצ'כוב אמר לחברו מקסים גורקי: “רוסיה היא ארץ של אנשים חמדנים ועצלנים. הם אוכלים, שותים בלי גבול, נוחרים וחולמים... אנחנו אומרים לעצמנו שעם צאר חדש ישתפרו הדברים, ובעוד מאתיים שנה יהיה אפילו יותר טוב, אבל אף אחד לא עושה שום דבר כדי שה'יותר טוב' יגיע מחר".
"בסופו של דבר החיים הופכים מסובכים יותר ויותר, והם מתקדמים מעצמם בלי שמישהו ידע לאן, האנשים נעשים יותר ויותר טיפשים, יותר ויותר מיואשים, בשולי החיים"; אבל אז היא מתערבת בעדינות וטוענת: “ובכל זאת, יש בסיפוריו ובמחזותיו גברים ונשים שנראים רוכנים בחרדה מעל למעקה ומביטים לעבר עתיד מנומנם פחות וקודר פחות, כמו חוזים באורות של עיר רחוקה כלשהי".
עוד גילוי מפתיע: טולסטוי אהב את הסיפורים של צ'כוב, אבל יחסו למחזותיו היה שונה לגמרי. “אני מתעב את שייקספיר", אמר פעם לצ'כוב (שגם זה סוג של סקופ בדרכו), “אבל המחזות שלך, לדעתי הם אף גרועים משלו". טולסטוי הסביר לצ'כוב שמחזותיו חסרי מוסר ולא שווים כלום, ומעולם לא הציעו פתרון לבעיות הנעלות של הקיום. “הגיבורים שלו רק הולכים מהספה לארון ומהארון לספה, ותו לא", מאיירת גינצבורג את התנגדותו.
צ'כוב, שהמבקרים לא תמיד האירו לו פנים (אחד מהם כתב על קובץ סיפורים שלו: “כמו לימון סחוט שנרקב למרגלות גדר"), לא נטר לו טינה על כך. להפך. במכתב לחבר כתב בין היתר: “מעולם לא אהבתי מישהו כמו שאהבתי אותו (...) בלעדיו, יהיו הסופרים עדר ללא רועה". טולסטוי מצדו הציע חוות דעת מעניינת על צ'כוב כשאמר לגורקי, ידידם המשותף: “צנוע, שקט כמו נערה! והולך כמו נערה! הוא נפלא". הולך כמו נערה? לפרשנים הרלוונטיים הפתרונים.
גינצבורג מצדה מתארת את פניו של צ'כוב כפי שצולמו באחת התמונות כ"מתוקים ולגלגניים". צ'כוב עצמו היה חצוי בדעתו לגבי כמה מיצירותיו. לגרסה מוקדמת של “הדוד וניה" קרא “גמגום של פעוט". הוא לא אהב כמה מבחירות הבימוי של סטניסלבסקי, למשל השימוש בקולות ריאליסטיים כמו נביחות כלבים. “זה כמו להדביק אף אמיתי לציור פנים של אדם", הלין.
“אין צורך להתחיל לכתוב אלא כאשר אתה מרגיש קר כקרח", אמר עוד. הכתיבה בעיניו, לפחות בתחילת דרכו, הייתה המאהבת, בעוד הרפואה הייתה אשתו החוקית.
אשתו הממשית, היחידה, שלה נישא בסתר שלוש שנים לפני מותו, ושלה קרא בין היתר “הכלב שלי. הנחש שלי. תרנגולת הודו שלי", הייתה השחקנית אולגה קניפר, שמצטיירת בידי גינצבורג כדמות סוערת וצבעונית (“כיצור אנושי אני מרגישה שאני בודדה", כתבה לו, “ואני חשה שאני זרה לך"), שראויה לספר נפרד משלה. באחד ממכתביו כתב צ'כוב שהוא רוצה אישה שהיא “כמו הירח, כלומר שנעלמת לפרקים".
אבל היעלמויותיה התכופות של קניפר, לצורכי עבודה, ייסרו אותו. ובכל זאת לא רצה שתוותר על הקריירה שלה למענו. “איש לא אשם בכך שהשטן הכניס בך את אהבת התיאטרון ובי את חיידקי השחפת", כתב לה.
צ'כוב החולני סבל תמיד מ"גניחת דם", ואמו ואחותו (דמות טרגית, שהקריבה את חייה הפרטיים בשביל אחיה, שמצדו מנע ממנה להתחתן כנראה) דרשו שיאכל שמונה ביצים ביום וילבש סוודרים מצמר. לפני מותו הניחה קניפר שקיק קרח על חזהו, וברגע של צלילות הוא שאל אותה, “למה לשים קרח על לב ריק?". הוא שתה כוס שמפניה וזמן קצר לאחר מכן נפח את נשמתו.
הוא היה פסימיסט אופטימי או שמא אופטימיסט פסימי (“הקיום הוא עבודה ללא הפוגה", פסק), ידע עוני ומחסור וילדות עגומה וקשיים רבים, וגינצבורג, המעריצה הצופה מן הצד, מיטיבה כל כך לתאר כל פרק ופרק בפרשת חייו. גופתו תגיע למוסקבה ברכבת ירוקה שמשמשת להובלת צדפות, ותזמורת צבאית תנגן מארש אבל בתחנה, עד שיתברר שנועדה בכלל לגנרל שמת במנצ'וריה. שוב, פרטים סיפוריים מקסימים שרק מספרת כמו גינצבורג יכולה לתת להם את הכבוד ואת המקום המגיע להם.
גינצבורג מספרת כי “כוח החיים היה התכונה האהובה עליו ביותר אצל אנשים". כוח החיים מניע גם את המיניאטורה הביוגרפית שיצרה, כמו גם כוח הספרות והאומנות בכלל, וכוח האהבה. בסיסי ונשגב כאחד. התרגום של שירלי פינצי־לב מצוין כתמיד. כבונוס מלבב מצורף סיפור קצר ומצחיק של צ'כוב, “אגרת לשכן מלומד" (בתרגומו של יונה גונופולסקי), והשמחה רבה.