קווין וילסון, “אין מה לראות פה", מאנגלית: שירי שפירא, עם עובד, סדרת עין טובה, 245 עמ'
כשספר קורא לעצמו “אין מה לראות פה", ברור שיש מה לראות, והרבה. תחשבו על השילוב הבלתי אפשרי של “יומנה של בריג'ט ג'ונס" ו"תינוקה של רוזמרי", ואולי רק תתחילו להבין, בערך, איזה מעדן מתעתע רקח לנו קווין וילסון המוכשר, אמריקאי יליד 1978.
ליליאן ומדיסון נפגשו בפנימייה לבנות טובים ששמה, בתרגום מילולי, הוא “הר הברזל". ליליאן הייתה “מלגאית", כלומר ההפך מבת טובים, שהתקבלה לשם על מלגת הצטיינות שהיא סוג של עצם סמלית שאלה שמזלם שפר עליהם משליכים לעלובי החיים במטרה לקרצף את מצפונם.
אמה קשת היום ודלת הרגש, שמחזיקה “אנסמבל" מתחלף של בני זוג לא מוצלחים, מסבירה לבתה בפשטות ברוטלית עם כניסתה לפנימייה: “את באה מחרא של מקום ואני יודעת שאת רוצה יותר מחרא. אבל את עוברת מחרא ישר לזהב, ויהיה לך מאוד קשה להתמודד. אני מקווה שתצליחי". ליליאן מצדה מצהירה: “ידעתי שלא נועדתי לגדולה; אבל ניסיתי לברר איך לגזול אותה ממישהו שהיה טיפש מספיק בשביל להרפות ממנה את האחיזה".
מדיסון הייתה שותפתה לחדר של ליליאן, יפהפייה ברמות אחרות (“היו לה עיניים כחולות, אף מושלם ומספיק נמשים בשביל להיראות בריאה אבל לא כאילו אלוהים דפק אותה עם עור גרוע") ובת למשפחה מיוחסת. ליליאן התאהבה בה מיד, והבינה שכל בני האדם באשר הם חשים את הצורך שמדיסון תביט בהם ו"תפנה את אור השמש" לכיוונם. השתיים הצטיינו בכדורסל, ולטענת ליליאן המספרת היו כמו מג'יק ג'ונסון וכרים עבדול ג'באר של “הר הברזל".
האידיליה הפסטורלית נגדעה באבה כשלפתע קרה משהו שלא היה צריך לקרות ובכל זאת היה בלתי נמנע מדרכו - בלי קלקלנים, אל דאגה. החיים הוכיחו לליליאן עד כמה אמה צדקה, והבהירו לה שהעשירים תמיד ינצחו והעניים תמיד יושלכו אל מתחת לגלגלי האוטובוס המטאפורי. חייה של ליליאן נדפקים באופן בלתי הפיך באשמת מדיסון (או כאמור, חוזרים למסלול היחיד שנועד להם, רק מוקדם מהמתוכנן), והיא אפילו לא מסוגלת לכעוס עליה באמת.
תלמה ולואיז האלה נשארות בקשר מכתבים במשך שנים, עד שלפתע מדיסון קוראת לליליאן, שהיא היום קופאית מובסת בשני מרכולים מתחרים, לשוב להיות חלק פיזי מהעולם שלה, שכולל כעת בעל סנאטור (“מבוגר מספיק כדי שאשאיר אותו למות לבד") שיש לו סיכוי ממשי להפוך לנשיא, ילד קטן ומעט רובוטי (“העיניים שלו היו כל כך גדולות עד שהן תפסו שבעים וחמישה אחוז מהפרצוף, כמו בובת אספנות בבית של איזו אישה זקנה") ואחוזה דרומית שעושר בלתי נתפס נוטף מכל מרצפת ומכל ריבוע דשא שלה (“עלינו במדרגות לולייניות, כאילו אנחנו במחזמר עתיר תקציב"; “הרגשתי כמו הדבר הכי מלוכלך שהבית ראה מימיו, כמו יתומה שפרצה לאחוזה").
מדיסון יודעת שלליליאן אין מה להפסיד, וליליאן יודעת את זה טוב ממנה. היא מתייצבת באחוזה, ואז חייה מתחילים להידמות ל"מלון ניו המפשייר" של ג'ון אירווינג - רצף של מוזרויות כה מופרכות, עד שנדמה שאין נורמליות מהן, ומפגש עם דמויות אקסצנטריות כה ביזאריות (בין היתר מגרש שדים כפרי ועוזר אישי לסנאטור, שליליאן מתפעלת מ"האופן שבו השלים עם כיעורו, סוג של מעלה בפני עצמה"), עד שתאומי הפרא שבהם היא מתבקשת לטפל, ללא כל הכשרה, שהם ילדיו של הסנאטור מנישואים קודמים, נראים כמו הילדים הרגילים ביותר ביקום ולא כמו שתי מפלצות קטנות מספר מדע בדיוני אפוקליפטי (“אין דבר יפה יותר בעולם מילדה מרושעת", היא שומעת את עצמה חושבת ברגע מסוים). ההתאהבות הבלתי ממומשת במדיסון מתחדשת אוטומטית, יחד עם חדוות הכדורסל.
ליליאן לומדת שוב בדרך הלא פשוטה ש"עושר יכול להפוך כמעט כל דבר לנורמלי", ומתחילה להבין שבחיים בכלל ובפוליטיקה האמריקאית בפרט “אם אתה עשיר, ואם אתה גבר, כנראה נדרשים לך רק צעדים מעטים ואז אתה יכול לעשות פחות או יותר מה שמתחשק לך". אבל במהלך קיץ אחד שעשוי להימשך לנצח, היא לומדת גם כמה שיעורים מפתיעים, מרגשים ומצחיקים מאוד על אהבת אמת, על גידול ילדים (אמא שלה אמרה לה פעם שטיפול בילדים הוא במהותו “להתחרט ואז לפעמים לשכוח שהתחרטת", אבל היא מבטיחה לעצמה, כמו כל הילדים בעולם בערך, שלא תהיה כמו אמא שלה) ועל עצמה. זה מתחיל באופן לא מבשר טובות מבחינתה. “ידעתי שכל דבר שאבחר לעשות יהיה הדבר הלא נכון. ידעתי שאמשיך לטעות עד שאאמין בכל לבי שכל דבר שאני עושה הוא הדבר הנכון".
וילסון עושה המון דברים נכונים וכמעט אפס טעויות בספר היפה הזה, שבו המספרת שואלת, בעקבות תהייה של ילדה פגומה שיודעת שהיא כזו, “איך אנשים מגינים על עצמם? איך מישהו מצליח למנוע מהעולם להרוס אותו?", ומשתוקקת לדעת את התשובה. הוא מתאר משפחה מטורללת ונוראית לכאורה, אבל אולי, כמו שאומרת אחת הדמויות הנבונות והמקסימות ביותר בספר, “לא יותר גרועה מכל משפחה אחרת", ויודע גם ללעוג בחן ל"חרא הסימבולי" שהוא עצמו מציע לאורך הדרך.
“ככה בוודאי נראית אהבה, דבר שבקושי קיים, שכל כך קל לכבות", הוא מהגג אפרופו אחד הסימבולים המרכזיים בסיפור, ואז מועך ומרחיב את הלב גם יחד עם משפט כמו “עמדנו בפתח הדלת, העולם כולו נפתח בפנינו. אלוהים, היה כל כך הרבה עולם". וכולנו פשוט מתגלגלים אל הדבר הבא, “מה שלא יהיה".
תאומי הפרא בני ה־10 מכינים עבודה על דולי פרטון, שספרה האוטוביוגרפי נקרא “החיים ועוד דברים שלא סיימתי". כותרת לא רעה גם לספר של וילסון, שכאמור מראה לנו כל כך הרבה דברים שכדאי לראות ושאולי לא ראינו לפניו ובלעדיו. “לאנשים לא אכפת מאף אחד חוץ מעצמם", מסבירה ליליאן לילדה שפוחדת שזרים יבחינו במוזרותה. “הם לא שמים לב לשום דבר. הם אף פעם לא שמים לב למה שמעניין". מזל שיש סופרים כמו קווין וילסון, ששמים לב רק למה שמעניין, ומגישים לנו אותו בכזו רגישות ובכזו עוצמה.
