יהונתן גפן, “פרצוף של צועני", דביר, עמ' 158.
יהונתן גפן ישב ליד החלון ועישן עוד סיגריית מרלבורו לייט. ברקע התנגן תקליט ישן של בילי הולידיי, ששרה על אהוב שנטש. “מה אעשה היום?" שאל את עצמו יהונתן והתחיל לקלף תפוח רד דלישס בפיזור דעת. הוא שכח שהוא בכלל לא אוהב תפוחים, ובמיוחד לא מזן רד דלישס.
בילי עברה לשיר על סתיו בניו יורק. יהונתן נזכר בשורה נהדרת מתוך המחזה “נפוליאון חי או מת" של נסים אלוני; מישהו אומר למישהו אחר: “אמרת שתבוא בסתיו, אבל הסתיו עבר", והמישהו עונה לו: “ככה זה הסתיו, עובר". “זה מה שאעשה היום", קרא יהונתן בקול. “אכתוב ספר על נסים אלוני!".
מעשה שהיה כך היה. או ממש לא היה. איך אפשר לדעת? יש לכם דרך להוכיח או להפריך? שאלה הוגנת שאפשר להציג לגפן עצמו, שבוחר לפתוח את הספר הזה בשעת בוקר מוקדמת ביוני 1997 (שנה לפני מותו של אלוני) בדירתו הדיזנגופאית של המחזאי, ולפרט רצף פעולות ומחשבות של אלוני.
כמו התבוננות במטפלת/מאהבת הפיליפינית שלו, הליכה (מאומצת) לסלון, פתיחת תריס, הדלקת מזגן, הצצה במראה (שבעיצומה הוא מחליט שיש לו פרצוף של צועני, כשם הספר של גפן והשיר של מוסטקי שאלוני תרגם) ועוד - כאילו היה שם, על תקן זבוב על הקיר או פרפר בהרמס בייבי של המחזאי.
גפן הוא לא הביוגרף - בהנחה שזו ביוגרפיה - הראשון שעושה זאת, אבל הדבר מעורר אי־נוחות מסוימת, גם ביודענו שבדיון הוא שם המשחק בעולמו של אלוני. נטליה גינצבורג נהגה כך, במידה פחותה, בביוגרפיה שלה על צ'כוב. “פרצוף של צועני" היה יכול להיות תאום ישראלי מעניין ומרענן לספר של גינצבורג. הוא מיניאטורי בגודלו כמוהו, ומציע על פניו אפשרות למבט חד־פעמי של כותב גדול על כותב גדול אחר.
גפן ואלוני הם שניים מהיוצרים הישראלים האהובים עליי ביותר, אבל התוצאה לצערי מאכזבת ואפילו מעט תמוהה. כותרת המשנה של הספר היא “נסים אלוני: המקום, הזמן, הדמויות, העלילה".
זה נשמע כמו מצע לספר לימוד, אבל אחרי הביוגרפיה המעולה של שרית פוקס, “נמר בוער", והסרט התיעודי הסביר של דורון ג'רסי “היה היה מלך", למשל, ואחרי שזכיתי לראיין את האיש עצמו (וגם לשבת לידו בטעות בעת הצגת “אכזר מכל המלך" בהבימה, 1997, ולראות את פניו נופלים בייאוש נורא), הרגשתי שלא למדתי שום דבר חדש על אלוני ויצירתו, אף על פי שרציתי כל כך.
גפן, כמו גינצבורג, מעלים את עצמו לחלוטין בספר. אין ראשית דבר או אחרית דבר שיסבירו מה הביא אותו לכתוב את הספר. האם זו עבודה מוזמנת? האם הוא מעריץ אדוק במיוחד של אלוני? האם השניים נפגשו אי־פעם, שתו משהו ביחד, דיברו על החיים ואולי אפילו היו חברים? אין “אני" ברור שמוביל את הכתיבה ומנמק את עצם קיומו של המסמך הזה.
בכיתוב על גב העטיפה נאמר בשמו ש"גפן מבקש לשרטט את חייו הסבוכים של המחזאי, לספר על מחזותיו וכתיבתו, ובעיקר להודות לו על שהרחיק אותנו, ולו לזמן מה, מהאקטואליה המשמימה ומהמציאות המדכדכת בארץ החאקי שלנו - אל עולם צבעוני ורחוק של דמיון ופנטזיה".
אם הוא בעיקר מבקש להודות לו, מספיק לומר “תודה", ואין צורך ב־158 עמודים. אם הוא מבקש לספר על מחזותיו וכתיבתו של אלוני, עשו את זה קודם לפניו כאמור, וטוב יותר. ואם הוא מבקש לשרטט את חייו הסבוכים של המחזאי, בקשתו לא התממשה, כי חיי אלוני ממש לא נראים סבוכים כאן. להפך.
אם לסכם את השרטוט של גפן, או הפיצוח שלו לתעלומת אלוני, האיש אהב מאוד נשים, וויסקי וסיגריות, לא בהכרח לפי הסדר הזה, ושנא את הקיץ הישראלי (שבו נולד ומת). ואם התיאור הזה נשמע כללי למדי ומתאים לעוד כמה אנשים שאינם נסים אלוני, זו בדיוק אחת הבעיות המהותיות של הספר, שרוח של פשטנות, אם לא עצלות, שורה עליו.
אצל גינצבורג, הרכילות (ומהי ביוגרפיה טובה אם לא רכילות משודרגת?) צלצלה כמו שירה. אצל גפן המשורר הרכילות נשארת רכילות, וכוחו השירי כמעט שאינו בא לידי ביטוי, וזה פספוס משווע. הדבר הטוב ביותר בספר, בסופו של דבר, הוא הציטוטים של אלוני. וגם ציטוט יפה של ט"ס אליוט שגפן מביא: “המין האנושי אינו יכול לשאת כמות כזאת של מציאות".
“פרצוף של צועני" הוא ספר התיאטרון השני בעת האחרונה שרואה אור באותה הוצאה, בעריכתה של אותה עורכת. קדם לו “סיפורי התיאטרון שלי", הממואר של עמרי ניצן המנוח. אותו ניצן שבתוקף תפקידו כמנהל האומנותי של הבימה גנז את המחזה “האם יש מקקים בישראל" של אלוני אחרי חודשים של חזרות; גפן, אגב, מתנפל בחמת זעם על גרסת המחזה שעלתה בשנה שעברה, אף שהיו לה אוהדים לא מעטים.
לעניות דעתי היא נעשתה מתוך אהבה ויראת כבוד למחזאי ובוודאי לא ביזתה את זכרו ולא הרגה אותו שוב, כפי שגפן מכריז בתיאטרליות יתר, אם יש דבר כזה בהקשר הזה. ספרו של עמרי ניצן היה רצוף טעויות עריכה מצערות. כך גם ספרו של גפן. זה לא אמור לקרות בכלל, ובספר כה קצר בפרט. אלוני היה חבר בוועדה האומנותית של הבימה אך מעולם לא המנהל האומנותי, כפי שנטען פה.
“הנפטר מתפרע" עלה לראשונה בתיאטרון בית ליסין ולא בהבימה, והבכורה העולמית של “הנסיכה האמריקאית" התקיימה בתיאטרון העונות ולא בתיאטרון בימות; בשני המקרים, הגרסה הנכונה מופיעה בגוף הספר אבל הטעויות מונצחות בנספח. שמוליק סגל היה יליד גליציה בן 45 עם מבטא ישראלי כשהופיע ב"דודה ליזה" ב־1969, ולא קשיש עם מבטא רוסי כפי שכותב גפן, בצרפו את סגל בנשימה אחת לקלצ'קין, בוכמן ורובינא.
יש גם פרטים שנשמעים כמו צ'יזבטים (אולי במתכוון?), למשל הסוכן של אלוני ש"עומס את נסים על גבו כשק קמח" ומוריד אותו ארבע קומות, אף על פי שאחרי השבץ המוחי שאלוני לקה בו הותקנה בבניין שלו מעלית מיוחדת, מה שמייתר את עניין השק קמח, אלא אם כן הוא נועד לקישוט, בסגנון שהיה אהוב על אלוני.
אולי הסיבה לכל הרשלנות הזו נרמזת מיד בפתח הספר, בציטוט מתוך “נפוליאון חי או מת": “גבירותיי, רבותיי... אנחנו, השחקנים, יודעים שהתיאטרון בן זמננו... בימינו... איך לומר... לא! זאת אומרת, לא הרבה...". אולי לאיש לא אכפת באמת מתיאטרון בעידן האומיקרון. לא לכותבים, לא לעורכים ולא לקהל, אם יש כזה. כמה חבל.