אתה אמור לחשוב שככל שהשנים חולפות, הפצעים של מלחמת יום הכיפורים יגלידו, אבל ההפך הוא הנכון: ככל שהשנים עוברות, אתה יותר מתקשה להרפות מהמלחמה”, אומר אבירם ברקאי, שבימים אלה יצא לאור ספרו החדש, ה־19 במספר, “פתאום הייתה מלחמה” (כנרת־זמורה ביתן). “ככל שהשנים חולפות, דור 73’ מתקשה להרפות מהמלחמה, כאילו שהדבר הזה הוכחש ונדחק. זה רק הולך ונהיה קשה יותר לעיכול”.
זה אינו הספר הראשון של ברקאי, 68, מורה דרך וחוקר צבאי, שחיבר לאורך השנים כמה ספרים על מלחמות ישראל; בהם על מלחמת יום הכיפורים, בהם “על בלימה: סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור” (2009) ו”מעשה שלא היה – קונספירציית מלחמת יום הכיפורים” (2017). “בספר החדש אני מסביר מה בדיוק היה ואיך הגענו לפרוץ המלחמה בשבת, 6 באוקטובר 1973”, הוא אומר.
“אני רואה בספר הנוכחי השלב האחרון בטרילוגיה. בתור אחד שראיין עד היום מעל אלף איש שלחמו במלחמות ישראל, מתוכם שלושה רמטכ”לים, 24 אלופי פיקוד, אינספור תתי־אלוף ושלל קצינים וחיילים – שמתי לב שהדפוס של כולם זהה: המלחמה נהייתה יותר קשה עבורם בזיכרון.
“מבחינתי, זה החשוב שבספרי הטרילוגיה”, מוסיף ברקאי. “לא אמרתי שהוא הטוב שבהם כי ‘טוב’ זה בעיני המתבונן. הוא החשוב מהסיבה שהוא עונה על שאלה מהותית שמעולם לא נענתה בצורה כל כך ישירה ומרכזית: ‘איך קרה שהאחרונים לדעת על המלחמה, ולהתכונן כראוי לקראתה, היו דווקא מי שפגשו בה ראשונים – הלוחמים המועטים בסיני וברמת הגולן?’. זו השאלה שהייתה הכי בלתי נתפסת עבור הדור שלי, ולכן זה בעיניי הספר הכי חשוב שלי”.
מה מוביל אותך לחטט בפצעים?
“אולי במקום מסוים זה סוג של תהליך ריפוי שאני עובר, כנראה שגם אני עשיתי הכחשה והדחקה ארוכה, והעיסוק במלחמה הוא טיפול בעצמי, אם ארצה או לא ארצה. במידה מסוימת אני מרגיש סוג של שליח עבור הדור שלנו, דור 73’. היתרון שלי הוא בכך שחוויתי על בשרי את המלחמה הזו, ולכן כשאני ניגש לחקור אותה, אני מרגיש את השליחות הזו בצורה יותר משמעותית ומדויקת”.
הכי שפיצים
ברקאי התגייס לשריון ב־7 בנובמבר 1971. “כמי שגדל ברמת השרון וגדל בשכונה של אנשי צבא קבע, היה ברור לי שאלך לקרבי”, הוא מספר. “אחרי מלחמת ששת הימים הבנו, אני וחבריי, שהשריון הוא החיל שעושה את המלחמה, ושאם אנחנו רוצים לתרום למדינת ישראל – התרומה הגדולה תהיה בשריון. למרות זאת, כולנו ניסינו ללכת לקורס טיס או לסיירת מטכ”ל. אני ניסיתי ללכת לסיירת מטכ”ל ולא התקבלתי. אחד מבני מחזורי כן הצליח, עמר בר־לב”.
לאחר שסיים קורס קצינים ב־13 ביוני 1973, הוצב ברקאי להדריך מילואימניקים בבסיס צאלים בנגב. “ב־5 באוקטובר 1973, ערב פרוץ המלחמה, הקימו מאיתנו את גדוד 71 שהיה יותר ‘גדוד על הנייר’, גדוד מבורדק שהיה מורכב מצוערי בה”ד 1, חלק ממדריכי בית הספר לשריון ומדריכי צאלים”, הוא משחזר. “ב־6 באוקטובר עלינו לרמת הגולן ולקחנו חלק בקרבות הבלימה”.
מה אתה זוכר מהיום שבו המלחמה פרצה?
“אני זוכר שהייתה תחושה, שעם השנים מועצמת ואולי גם מוגזמת, של רעידת אדמה. הרגשנו את הטנקים רועדים. זמן קצר אחרי רעידת האדמה הזו היה רעם ארוך ומתגלגל באוזניים של 30 אלף פגזים שהסורים הורידו על רמת הגולן במשך 20 דקות, ואני זוכר את ריח הבזלת שהתפצפצה כשהפגזים נפלו. אני זוכר שהסתכלנו לכיוון הקו וראינו איך צמות של עשן שחור מטפסות לאט־לאט לתכול השמיים. אם זו לא הייתה מלחמה, זה היה פשוט מראה פסטורלי. הבנו שזה משהו גדול, אבל אף אחד לא ידע איך לקרוא לזה”.
ברקאי, אז מפקד מחלקה בגדוד 71 של חטיבה 188 של חיל שריון, נפצע ביום השני ללחימה ברמת הגולן. “רק לפני רגע עוד הייתי בעמדת אש, בסיומה של סדרת ירי”, הוא מספר. “צעקתי: ‘נהג אחורה מהר’, וירדנו לעמדת המתנה לפי התרגולת. כשהתכוונו לעלות שוב, ראיתי ממרומי הצריח את מפקד הטנק הסמוך צועד לכיווני וסימנתי לו לעלות. אז עפתי אחורה והוטחתי אל כיסא המפקד.
"התחלתי להרגיש כאב ביד שהלך והתחזק. ירדתי מהטנק ונכנסתי לבונקר הפצועים. הפציעה שלי הייתה יחסית קלה, לא נפלו השמיים. חיילים עם פציעות יותר קשות חזרו לשדה הקרב, אז בסוף חזרתי לקרבות כי לא ייתכן שהחבר’ה שלי נמצאים בשדה הקרב ואני משחק בפיזיותרפיה. עם היד עדיין תלויה מהכתף ארגנתי שני צוותים בג’וליס, חציתי את התעלה והצטרפתי לשלבי הסיום של המסע בארץ גושן. פעם אחת כמעט נהרגתי וכמה פעמים הרגתי. פעם אחת העליתי שבוי על הטנק, ואחר כך שחררתי אותו. אחר כך היו פאתי העיר סואץ, ושוב כמעט נהרגתי”.
את ספרו מחלק ברקאי לשלושה חלקים: האחד מציף שוב את השאלה: כיצד המלחמה פרצה בהפתעה מוחלטת לחיילים הלוחמים?; השני מתאר את הסיבות לפרוץ המלחמה; והשלישי מביא שישה סיפורים מהשטח, מהשבוע הראשון של אוקטובר 1973, לפני פרוץ המלחמה. בסיום הספר תוהה ברקאי אם כל הכשלים הידועים היו נמנעים מלכתחילה, האם עדיין הייתה פורצת המלחמה בהפתעה לחיילים הסדירים? “התשובה היא ‘אינני יודע’”, הוא אומר. “אפשר לשער כך ואפשר אחרת”.
לאורך העבודה על הספר השתנה משהו בתפיסה שלך את המלחמה?
“לא. נקודת המוצא היא שהמפקדים שלנו לא רצו לדפוק אותנו, את הצבא הסדיר, כי האנשים הכי־הכי היו כאן. שומרי החומות האולטימטיביים של מדינת ישראל היו ב־73’. אז מה השתבש בשיקול הדעת שלהם? היו דברים חדשים שהתגלו לי לעומק, כמו אשמת חיל האוויר או המברק שהגיע למצרים באיחור ולא הגיע לסורים. מזימה לא הייתה פה, אבל מה קרה לרמטכ”ל דדו, איש ערכי שכמותו? מה קרה לטליק, שהיה אז סגן הרמטכ”ל? מה קרה לאלי זעירא? לעומת התרומה שלהם אני אפר ואבק, אז מה קרה להם? הספר הזה מנסה לתת תשובה על כך”.
עד כמה המסקנות של מלחמת יום כיפור הוסקו ויושמו במלחמת לבנון הראשונה?
“מי שהסיק את המסקנות הכי טוב בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת שלום הגליל היה חיל האוויר. הם הבינו את הבעיות ואת האויב. זה חיל שהפך להיות מה שאתה מצפה ממנו, שמקדם ומקדש את הביקורת העצמית ואת הדיבור. החיל הזה סיים את המלחמה בניצחון אדיר, השמיד את מערכי הטילים בלי שמטוסים נפלו, בניגוד למלחמת יום הכיפורים.
זו הייתה הפקת לקחים מדהימה. לגבי צבא היבשה, קרה דבר יותר מורכב. יש מקומות שהפנימו ויש שלא. בנוגע לשריון לא הפנימו, כי איך אפשר לקחת טור שריון ולשלוח את הטנקים בדרך הררית על ציר אחד שבו אי אפשר לפרוש אותם? אתה מאבד את כל היתרון שלך, וחי”רניק צעיר מהאויב יכול לשבת בין השיחים עם נ”ט ביד, ובקלות לתקוע את הטנק הראשון והאחרון. בכך צה”ל, לדאבוני, לא כל כך הפנים את הלקח”.
מה הדבר העיקרי שהשתנה בצה”ל כיום מאז 73’?
“ברמת הפרט – גדלו הנכונות להשקיע בחיילים וההבנה שיש כאן מדינה, אולי היחידה בעולם, שנמצאת כל הזמן תחת איום שלא נעלם, ולכן צריכים להיות הכי שפיצים, הכי טובים ומחודדים. החייל של היום הרבה יותר טוב מהחייל של פעם, אוי ואבוי אם לא. בישראל האיום העיקרי לדעתי הוא לא סוריה, אלא לראות כאן מטחי טילים בלתי פוסקים מצד חיזבאללה וחמאס.
"להערכתי, המלחמה הבאה תהיה בעיקר מהעורף, ולכן צריך להתכונן בצורה הטובה ביותר למטחים כבדים שייפלו בארץ. זו זירה שונה לחלוטין מזו שהדור שלי הכיר ב־73’, דור שהשאיר מאחור הרבה חברים, חלומות, משאלות”.
טעות מכוננת
כמי שחקר את מלחמת יום הכיפורים שנים רבות, לברקאי יש ביקורת על סדרת הדרמה הישראלית “שעת נעילה”, ששודרה ב־2020 בכאן 11 ושחזרה את הימים הראשונים למלחמה. “הסדרה עשתה טוב להבאת מלחמת יום הכיפורים לתודעה, וזה חיבר מאוד טוב את הדור הצעיר”, הוא אומר. “עם זאת, אנחנו, הלוחמים, חשבנו שאם השקיעו בסדרה הזו כל כך הרבה משאבים וכספים, אפשר היה לדייק יותר בפרטים. הרגשנו החמצה. עם משאבים כאלה גדולים, יכלו לעשות משהו הרבה יותר מדויק ויותר נכון”.
איך בני הדור שלך חשים כיום לגבי המלחמה?
“רבים מהדור שלנו, זה שלחם ב־73’, כל כך כועסים על מה שקרה לנו, הסדירניקים בעיקר, שהם מוכנים למרוח זפת ולגלגל בנוצות את כל מי שהיו לו יד ורגל במלחמה הזו. אני לא חושב שהם עשו את מה שהם עשו בגלל שהם זלזלו בנו, הלוחמים. הם עשו את זה בגלל 11 הסיבות שמניתי בספר. הטעות שלהם הייתה טעות ששילמנו עליה בהרוגים ובדברים מאוד קשים, אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.
לכן צריך למחול ולסלוח ולהבין שהדברים האלה לא נעשו מתוך זלזול בנו. אחרי ניצחון מזהיר כמו של 67’, אתה יהיר ומייצר קונספציה אג”מית, זה קורה. הזלזול ביריב קטן קורה. בסוף זה היה על חשבוננו ושילמנו את המחיר הכבד, אבל די. הגיע הזמן למחול ולחמול כי בלי מחילה אין שלווה”.
מתי הגעת למסקנה הזו?
“לפני כמה שנים, כשראיינתי את אלי זעירא (ראש אמ”ן במלחמה – ד”פ). הוא נעתר ל־20 שעות ראיון איתי, ובמהלך הראיונות איתו, כשהלחצתי אותו בצורה בלתי רגילה והיה לו קשה איתי, הגעתי למסקנה שדי, מספיק. אנשים עושים טעויות. במקרה הזה זו טעות מכוננת שדור שלם חי אותה עדיין”.
התחלת כבר לעבוד על הספר הבא?
“בכריכת הספר החדש נכתב: ‘לאחרונה הוא הרגיש שדי, הגיע זמן להשתחרר מלפיתתה, אבל לא לפני שיסגור עוד פינה אחת’. מי שקורא את זה מבין את הרמז שזהו, אני לא כותב יותר על מלחמת יום הכיפורים. קיבלתי החלטה שהספיק לי. זה גבה ממני מחיר נפשי. 15 שנים לעסוק בזה ולחיות את זה כל יום - זה לא קל.
"קיבלתי מלא פניות לכתוב על המלחמה מהרבה גופים, אבל די, אני גמרתי עם הפרק של מלחמת יום כיפורים. הדבר החשוב ביותר על המלחמה נכתב עכשיו בספר, ואני לא חוזר לזה עוד פעם. הגיע הזמן להרפות קצת, לחזור לטבע. זהו, השתחררתי מהמלחמה”.