מקרה אבא: אלה בת 16 וחצי ואבא שלה גוסס מסרטן. לא מ"מחלה קשה". מסרטן. היא לא אוהבת את הביטוי המכובס “מחלה קשה", החביב על כלי התקשורת שחוששים משום מה מפני השם המפורש. “מחלה קשה. קשה כמו תרגיל מסובך במתמטיקה? או אולי קשה כמו אבן בזלת? בלה לא מצליחה להבין. ולמה שלא יאמרו מחלה נוראה? או למה שלא יקראו לה פשוט בשמה? הוא ימות מסרטן. כולם הרי מתים מסרטן, גם אם הם נדרסים שיכורים באמצע הלילה".
פורים שמח גם לכם. אבל אל דאגה. רומן הביכורים של תמר טסלר הוא אולי לא פצצת צחוק מותאמת לחודש שבו מרבין בשמחה, אבל הוא בהחלט לא רק “ספר דיכאון". או במילים אחרות, שיר העצב הנורא של “שיר העצב הנורא" הוא לא כל כך נורא. לפני הכל זה סיפור עדין וחמוץ־מתוק על התבגרות. הנשיקה הראשונה. הקעקוע הראשון. שיברון הלב הרומנטי הראשון. ההריון הראשון (או לפחות החרדה מפניו). וכן, גם האובדן הראשון של אחד ההורים. אובדן שמרחף ברקע כל הזמן (“כל כך הרבה תרופות, ואף אחת מהן לא תשאיר אותו בחיים"), גם אם לא מתממש בפועל לנגד עינינו. “מחוג אימתני של מוות" מסתובב סביב כולנו, מהרהרת בלה, אבל האנשים ממשיכים בשגרת יומם, כאילו כלום.
הסרטן של אביה הוא לא הבעיה היחידה של בלה. אביה, איש טלוויזיה מפורסם ומוערך (כפי שהיה אביה של המחברת, שמעון טסלר), ניהל סוג של חיים כפולים והייתה לו משפחה סודית נוספת לפני שפגש את אמה. לבלה יש “חצי אחות", רות, וכעת יש עוד אישה בתמונה, שאינה אמה של רות. מסובך (כמו תרגיל במתמטיקה, וקצת יותר). אחת הילדות בכיתה קראה לה פעם “ממזרה", אבל המורה לתורה מסבירה מדוע זה לא נכון. בלה, בכל מקרה, נעשתה מומחית בעל כורחה לסודות, הסתרות (“להסתיר זה לא לשקר", מתעקשים הוריה) ובכל זאת - שקרים. “כשסוד יושב בתוך הגוף", היא מסבירה, “הוא אוכל את הגוף מבפנים ואז נרקב והצחנה איומה. כשסוד חי בחוץ, מאוורר, יש לו יכולת להתקיים בעולם. את האחות של בלה החביאו ממנה במשך עשר שנים שלמות. אבל גם את בלה החביאו, כך גילתה. החביאו אותה בלי שידעה שהיא מוחבאת. ומה בעצם קורה כשאת מגלה שאת הסוד?".
הנערות (בהן אביטל, שקוראת לעצמה פולי) והנערים (בהם אחד שעונה לשם זבוב) שמשחקים לפנינו בסיפור, והולכים למועדונים ירושלמיים של שנות ה־90, כמו “בלו וולווט" (כי למה להגיד קטיפה כחולה אם אפשר בלועזית?), שעל הדלתות שלהם מרוחות כתובות כמו “ככה זה לא יכול להימשך" - נוטים, כדרכם של נערות ונערים, להגזמות חינניות. כשהם לא קוראים זה לזה “יא מגעיל" ו"יה גנובה", הם שומעים למשל את “השיר הכי גרוע של הזמר הכי גרוע". הכי גרוע בעולם, כן? כשם שהמילים “יחסי מין", “הופכות בן רגע לצימוד המילים השנוא עליה בעולם", וישנו גם “האדם החכם ביותר שפגשה". הם לא בטוחים מה יזכרו כשיהיו ממש מבוגרים, בואכה זקנים, כלומר בני 24. “בגיל עשרים וארבע אני לא אזכור איך נשמע הקול של אבא שלי", משערת בלה. טסלר מציירת חברויות נעורים ברגישות ובהומור, ובלה שלה מקשיבה בהפתעה לדברי אביה: “חברים זה נחמד (...) אבל את כל ההחלטות הגדולות שלי בחיים קיבלתי לבד".
“אם היו מרכזים במקום אחד את כל הג'וקים בעולם, הם היו ממלאים גורד שחקים?", שאלה פעם בלה את אביה. זה מה שהטריד אותה כשהייתה ילדה. עכשיו היא מדמיינת איך זה לקבל את הבשורה על מות אביה. “ככה מרגישה ילדה שלקחו לה את אבא שלה? לעולם יהיו מעכשיו הצבעים דהויים? הצלילים צורמים? ככה היא תרגיש כל חייה? כאילו היא חיה בלי איבר חיוני? היא מרגישה כאילו עצב אחד בודד נותר חשוף מאיבר שהיה בה ונגדע, והוא שולח זרם קטן של כאב שעולה מהבטן ישר אל הגרון ומשם אל האוזן הימנית". פסקה כזו היא שילוב של אותן הגזמות נעורים נסלחות וקלישאות ספרותיות מעט בוסריות, שטסלר בספרה הראשון מצליחה להימנע מהן רוב הזמן.
עננים צמריים בשמיים מזכירים לבלה “שעוד נותר מעט יופי בעולם", וגם כתיבתה של טסלר מזכירה לנו את זה בכל פעם שנדמה שאבדה התקווה ופסה הנחמה. אפילו חטיף גנרי כמו “פסק זמן" זוכה אצלה לכבוד פיוטי מפואר, ומוצג כ"וופל מוארך עם שלושה הררי שוקולד בעטיפה מוזהבת", והנוסטלגיה מתחילה לפעם איכשהו, לפחות בקורא הזה, אף שהחטיף עדיין קיים וזמין וממשיך לגרום עששת בכיף.
שנות ה־90 הירושלמיות קמות לתחייה בצבעים עזים, ואף הן מפעילות נוסטלגיה דקה, גם אצל מי שלא גדל בשוק מחנה יהודה. דמות האב, לעומת זאת, הייתה יכולה ליהנות מגוונים נוספים. הוא מתואר בעיקר כאדם חולה ודועך, והכריזמה הכוכבית שלו, כמי שמדינה שלמה נשאה אליו את עיניה בתשע בערב, עוברת רק מהדברים שנאמרים עליו כבדרך אגב ולא מהתנהגותו. מה היה בארי ברוורמן, כפי שהוא נקרא כאן, שהפך אותו לסטאר מובהק? מה מבדיל בינו ובין אבות אחרים, חוץ מהסודות וההסתרות? עיצוב האישיות שלו לוקה בחסר, אנחנו לא לומדים להכיר אותו באמת, וחבל. אחרי הכל הוא היה דמות דומיננטית במיוחד בחייה של בלה, אלא אם כן טסלר משתמשת בו בכוונה רק כקולב או קטליזטור סמלי לסיפור ההתבגרות, והאמת שחבל גם על כך.
חייו של האב נגמרים בעוד חיי הבת רק מתחילים. זה הסיפור המוכר ביותר בעולם, ואולי גם העצוב ביותר. אבל אולי פעם, כשנהיה קשישים בני 24, נגלה שקצת הגזמנו, ושהוא רק קצה הקרחון של הסיפור הגדול כולו.
תמר טסלר, “שיר העצב הנורא", שתים, 239 עמ׳