טוויסט בעלילה: הסופרת דפנה חיימוביץ' פונה למבוגרים בספר חצי ביוגרפי חדש

אחרי חמישה ספרי ילדים שהוציאה בחייה, הסופרת דפנה חיימוביץ', 73, כלל לא התכוונה לכתוב ספר למבוגרים. “בשלב מתקדם בחיי, כשיצאתי לשנת שבתון מעבודתי בהוראת עברית באולפן, פניתי ללימודי תואר שני בספרות במסלול של כתיבה יצירתית באוניברסיטת בן־גוריון", היא מספרת. “חשבתי לתומי שגם שם אמשיך לכתוב לילדים, אבל המרצה, הסופר חיים באר, הבהיר לי שבסדנה שלו ושל אתגר קרת לומדים רק כתיבה למבוגרים. מהרעיונות שהעלו השניים בסדנה יצאתי למסע של עשר שנים עד שיצא הספר החדש, בעידוד בני משפחתי. נוכחתי לדעת שאני מסוגלת לכתוב לא רק לילדים".

הספר “בית, עץ, געגוע" (הוצאת כנרת זמורה דביר) הפך לאורך הדרך מקובץ של שמונה סיפורים לרומן, “לאחר שבהוצאות ספרים נאמר לי שסיפורים זה לא מספיק שיווקי", כדברי חיימוביץ'. במרכז העלילה ניצב סיפורה של הגיבורה חדוה, משנות ה־50 של המאה שעברה ועד ימינו - מילדותה במושבה כבת לאב שאיבד את הוריו בשואה, דרך נישואים, הורות, שבר בזוגיות, ועד התמודדות עם הגירת ילדיה הבוגרים לארצות אחרות.

מה בינך לבין חדוה, גיבורת הספר?
“אין ספק שהיא מכילה חלק לא קטן מהאישיות שלי, אם כי כיד הדמיון הטובה עליי הכנסתי בה מרכיבים שלא קיימים בי, כמו המשבר עם בן הזוג שלה. לעומת זאת, כמוה הייתי מאושפזת בילדותי בבית חולים בגלל דלקת פרקים וכמוה סבלתי מהמורה שלי בכיתות הראשונות, והיה לי קשה בהתחלה לקרוא. אני אולי ההוכחה שגם מי שהיה לו הקושי הזה בילדותו, יכול להיות סופר בבגרותו. אביה של חדוה היה נגר בעוד אבי היה לבורנט, וגם יש לי שתי אחיות ולא אח, כפי שהיה לחדוה, אבל הגרעין משם. בנוסף, גם אבי איבד את הוריו בשואה, אולם בניגוד לחדוה, אבי לא היה במחנות ריכוז".

האם יש השקה בין דמויות אחרות בספר לדמויות במציאות?
“יש השקה מסוימת, בפרט בפרק הפותח, אבל בפרקים הבאים אני לגמרי מעופפת. אומנם אני רחובותית דור שלישי, אבל העדפתי למקם את העלילה בראשון לציון, עיר מגוריי זה מכבר, כדי שהספר לא יתקבל כביוגרפיה, העתק של המציאות".

האם הדמיון בין שם הספר לבין השם של ספרו של אשכול נבו, “ארבעה בתים וגעגוע", הינו מקרי?
“בתחילה קראתי לספר ‘אם ודרך’, כשם שני מוטיבים בולטים בו. כך היה עד שבטיול חניתי בקניון ‘אם הדרך’ (בכביש החוף – יב"א) ואמרתי לעצמי: ‘אוי ואבוי, אקרא לספר בשם של קניון?’. אז בחרתי להתבסס על מוטיבים אחרים בספר. הדמיון לשם ספרו של אשכול נבו לא מפריע לי. הגעגוע מאוד נוכח בספר שלי".

מהיכן כישרון הכתיבה שלך?
“זה מאמא שלי, גננת במקצועה. מהיומנים שהשאירה אחריה הבנתי עד כמה יכולת הכתיבה שלה הייתה יפהפייה. היא מאוד עודדה אותי בכיוון הזה, בעוד שבמקצועות הריאליים הייתי נורא חלשה. הכתיבה נובעת אצלי מהרבדים הכי עמוקים של הלב והנפש. תמיד עסקתי איכשהו גם בכתיבה. למעשה, כמעט תמיד. בארבע השנים שבהן בעלי (מרדכי חיימוביץ', מוותיקי “מעריב" – יב"א) היה שליח העיתון בצרפת, הייתה לנו שם תקופה מקסימה ומעשירה, אבל בכלל לא כתבתי בה. פריז מילאה אותי לגמרי, וגם עסקתי בהוראה בבית הספר הישראלי שם".