באחת החופשות שלי מהצבא אני מגיעה לבית הוריי, שהוא עדיין ביתי. לא רחוק מלב המושבה שהפכה לעיר. מהמרפסת ניתן להשקיף על הגינה המשותפת אשר לרגליו, על בתי השכונה הצפופים ועל שדה רחוק. אמי נעדרת מהבית. מאזינה להרצאה על בריאות מטעם קופת חולים או משתתפת בחוג התעמלות.
אבי ואני ישובים על הכורסאות בסלון. על הריפוד החום העוטף אותן ניכרים כתמי מזון ישנים. אבי קודר ואילם כתמיד, כלוא בבדידותו. אומר מילים קצרות, חצאי משפטים. כתפיו שמוטות, מבטו בוהה במסך הטלוויזיה.
הימצאותי עמו בדירה הריקה מעוררת בי אי־נוחות. אני מגייסת מתוכי מאמץ כדי לנהל עמו שיחה. לעניין אותו במה שעובר עליי: האירועים שאני מארגנת לחיילים כמש"קית חינוך, ספר מעניין. הוא נד קלות בראשו ומסנן, "כן, כן, המממ". ניסיונותיי לגשר על פני התהום הרובצת בינינו אינם צולחים.
בטלוויזיה מתחילים לשדר סרט על קרבות מלחמת העולם השנייה, עיניו לטושות במסך. אני ניגשת לחדר שלי, מעיינת באלבומי תמונות ישנים.
כשהסרט מסתיים, אני חולפת על פניו. הוא ישוב באותה תנוחה, לוכד אותי במבטו. "את יודעת, אני זוכר איך הכל התחיל", ניכר בו שהוא רוצה להוכיח את ידענותו, "זוכר בדיוק, רוצה לשמוע?" אני מתיישבת לצדו. "כאילו הכל קרה אתמול".
הוא לוקח נשימה עמוקה, "הייתי בן שבע כשהם עלו לשלטון. הלכתי עם אמי, ומה שראיתי היה מפחיד נורא". פניו עגומות ומבטו מרוחק. "כולם היו במדים חומים, מאות, אלפים, צעדו במצעד ענקי ברחובות, החזיקו לפידים בוערים ושרו שירים איומים נגד היהודים".
צמרמורת חולפת בגופי. "הראו את זה בסרט?" אני שואלת.
"את זה ואת מה שקרה אחר כך. רוצה לשמוע?"
"כן, למה לא?"
"הייתי כמעט בן שלוש־עשרה. ילד, ממש ילד. מה זה שלוש־עשרה?" ידו מתרוממת ומסמנת תהייה, "עוד לא הספיקו לחגוג לי בר־מצווה". הוא מהסס ומתחיל לספר בקול מרוסן, "יהודי אחד, צעיר בן שבע־עשרה. קראו לו הרשל גרינשפן, שמעת את השם, נכון?"
"כן, בטח, הוא ירה במזכיר הגרמני בשגרירות בפריז".
"יומיים אחרי זה הכל התחיל". אנחנו שותקים. "את שומעת?" פונה אליי כדי לוודא.
"בטח," אני עונה מיד.
"אני זוכר את הבית כנסת שלנו, לא רחוק מהבית..." אני מרגישה שלמרות האיפוק מבקשות מילותיו לפרוץ לאוויר העולם, "ספרי תורה קרועים, שריפה, אש". עיניים חומות עייפות נתלות בקיר, "עננים שחורים עלו לשמים, אני כמעט נחנקתי". אני חשה את ריח העשן בנחיריי.
"כל החנויות של היהודים הרוסות, חלונות ראווה שבורים, הכל מלא רסיסים של זכוכיות, קריסטלנאכט". תנועת ידו כשל מי שמסלק זבוב או יתוש שהתנחלו על פרצופו, "והחנות שלנו..."
"לא ידעתי שהייתה לכם חנות", אני תוהה.
"זה היה הפרנסה שלנו, האוכל שלנו". אני מתבוננת בו. גוף שפוף, ראש מורכן, מצח שעון על כף יד עבה. "הם שברו לחתיכות את השולחנות, חתכו את הריפוד של הספות", אנחה נמלטת מפיו, "מאותו היום לא פתחנו אותה עוד. זהו. נגמר".
"אז ממה חייתם?" אני מבקשת לדעת.
"אבא שלי מכר רהיטים בחנות אחרת", הוא מוסיף ושותק. אני ממתינה, רוצה לשמוע עוד.
"הם בכל מקום, הם שמו את ה... הסמל הזה שלהם", עווית מסתמנת בשפתיו הקפוצות, "איפה שהייתי הולך, הייתי רואה, האקנקראוז", הוא מדגיש במבטאו הכבד, "בדגלים, ברחובות, במדים שלהם. בכל מקום".
הוא מתכנס בשתיקתו. לא רגיל לדיבור ממושך. לשווא אני מחפשת גִצים של זעם במבטו, בצליל קולו, בתנועותיו. הוא נושם נשימה עמוקה וממשיך בקול חדגוני, כאילו מישהו אחר מדבר מתוך גרונו, "כמה ימים אחרי זה חזרתי מבית ספר. בית ספר יהודי, כי סילקו אותנו מהבתי ספר של הגויים".
"יימח שמם", נמלטת קללה מפי.
"אני הלכתי לי בשקט עם התיק שלי, ובדיוק עברו על ידי כמה נערים עם מדים של התנועה. הם התקרבו אליי והתחילו לצרוח ולקלל, 'יוּדֶה מסריח, זה לא המקום שלך! יודֶן ראוס!'" בבעתה אני רואָה אותם ואותו מול עיניי. "רצתי הכי מהר שיכולתי, אבל הם רדפו אחריי. הם עשו מסביבי מעגל", הוא מדגים, "והתחילו לבעוט בי עם המגפיים השחורים שלהם". המילים ננעצות בי ומתמקמות עמוק בתוכי.
"הם בעטו בכל הכוח שלהם בכל החלקים בגוף שלי, מלמעלה עד למטה, ככה, את רואה?" הוא מסמן לאורך גופו, "מכות רצח הם הרביצו לי, כמעט הרגו אותי. הגעתי הביתה רועד כולי". הוא מכווץ את מצחו ומדבר בקול חרישי כאילו לעצמו, "זה בא לי בחלומות, זה סיוטים, סיוטים". לבי נמעך. "כל החיים שלי אני לא ישכח את זה, כל החיים". אבי נושף נשיפה ארוכה, מניד ראש מצד לצד ופולט גניחה עמוקה. פרצי שיעול תוקפים אותו, מרעידים את גופו.
הספר יצא בהוצאת כנרת־זמורה
