"השואה שהוצנעה, בלגיה כמשל", כך נקרא ספרו הייחודי של אלן בליץ, מורה מקיבוץ הסוללים שבגליל התחתון. ללא ספק די בשם הספר, שהופיע לקראת יום השואה בהוצאת "צמרת" על 476 עמודיו, כדי להטיח אל תודעתנו את האמירה שבו, שכמותה לא הושמעה בספרי השואה שיצאו עד היום.
"בשלוש מדינות מערב אירופה - הולנד, בלגיה וצרפת - נרצחו בשואה כ-200,000 יהודים", בליץ משחרר את הנצרה. "אפשר לומר שזה לא הרבה, שווה ערך לשתיים-שלוש ערים בפולין. אם בבלגיה, ארץ-הולדתי, נרצחו בשואה כ-30,000 יהודים, זה מספר היהודים שנרצחו בבאבי יאר בשלושה ימים. אבל הסוגייה המספרית לא קובעת הכל. השואה הייתה אירוע טראגי כלל-אירופאי וכשלא מתייחסים למה שקרה באותה תקופה בבלגיה, שמוראות השואה שהתחוללו בה לא מצאו כה ביטוי בספרים, זהו עיוות המציאות, שאותו בא הספר שלי לתקן".
"שלושת מוסדות השואה במגזר הקיבוצי, שבו אני חי - בקיבוצים לוחמי הגטאות, יד-מרדכי ותל-יצחק - ממשיכים לפתח את הנרטיב של מרד גטו ורשה, שעם כל חשיבותו הגיע הזמן להפסיק להתעלם ממה שקרה מעבר לו", הוא קורא. "לפני חודש היה יום עיון בבית לוחמי הגטאות בנושא של יהודים מצילים יהודים. בצורה מוזרה מאוד לא עלה בה השם של בלגיה, שבתקופת השואה הייתה בה מחתרת יהודית יעודית, שהביאה להצלת כ-3,000 ילדים וכ-5,000 מבוגרים".
"המסקנה היא שמשהו צריך להשתנות פה", קובע בליץ. "זאת, בפרט שיש כאלה שמחמת הפוליטיקלי קורקט, סיבה חברתית-פוליטית, אף מקדימים את השואה בצפון אפריקה לזו שהייתה במערב אירופה, למרות שמלוב, לדוגמה, גורשו לאושוויץ כ-500 יהודים, שזה נורא, אבל אין מה להשוות עם מה שקרה בבלגיה, מדינה שמשום מה נדחקה לשוליים. לכן, נזעקתי להשקיע את כל-כולי בכתיבת הספר שלי".
נראה לי, שהייתה עוד סיבה לספר, שיכול היה להיקרא גם "בשם האב" - אני מעיר לו. אביו, יוסף (ז'וסקה), ניצול אושוויץ, מיעט לספר על המוראות שעבר עד שנפתח לנכדיו, בני הדור השלישי. אבל זה היה כבר מאוחר ולאחר שהלך לעולמו ב-2010 בגיל 85 לקח על עצמו לספר על מה שקרה שם, למרות שבא לעולם שנים לאחר השואה ולמרות היותו מורה ביסודי (בגניגר) ולא היסטוריון מקצועי. לדברי בליץ, זה בפירוש לא רק ספר הנצחה ולכן דחק את סיפורו האישי של אביו לפרק הנספחים שבסוף הספר.
בבלגיה, שגם לי, מחבר הכתבה הזאת, יש קשר מסוים אליה, היו במאי 1940, כשגם בה התרחש מפץ השואה, כ-70,000 יהודים, כולל כ-20 אלף פליטים מהרייך הגרמני, לאחר עליית הנאצים לשלטון. בסוף אותו חודש חתם ליאופולד, מלך בלגיה, על כתב-כניעה משפיל.
ככלל, כפי שעולה מספרו המעמיק של בליץ הבלגים היו אדישים כלפי מה שנגרם ליהודים בארצם בתקופת השואה, למרות סיפורי הצלה הרואיים מצד אחד והסגרות בזויות מצד שני. "לבלגים היו צרות אחרות, בין השאר מבחינת אספקת המזון ומבחינת אספקת פחם לחימום הבית", אומר בליץ. "מצד אחר 1,774 בלגים הוכרו ביד ושם כחסידי אומות העולם ומצד נוסף לא רבים יודעים שבבלגיה פעילה מחתרת יהודית, שנקראה 'הפרטיזנים החמושים', כשחלקם היו בוגרי מלחמת האזרחים בספרד".
ז'וסקה, אביו של בליץ, היה אסיר באושוויץ כשנתיים וחצי, בין 42' ל-45'. "הוא עשה מה שיכול היה לעשות כדי לא להיות מועבר למחנה אחר", מספר בליץ. "לדבריו, הוא הכיר כבר את הרוע של אושוויץ ולא יכול היה לדעת מה שעלול לצפות לו במקום אחר. אבי ידע איך לשמור על עצמו, גם כשנאלץ היה לעבוד שם בעבודות הבזויות ביותר. למזלו בסוף המלחמה הוא לא השתתף ב'צעדת המוות'".
ב-48' הוא היה ממתנדבי המח"ל. לאחר אימונים בדרום צרפת, הגיע לישראל ונלחם כמקלען בחזית הדרום של חטיבת הנגב של הפלמ"ח. למרות שנקלט כאן היטב, הוא נאלץ לחזור לאנטוורפן, עירו בבלגיה, שם היה פעיל בענף היהלומים. כל שנותיו שם היה גאה על חלקו במלחמת העצמאות וגם על כך ששניים מבניו עלו לישראל. הוא הובא למנוחת עולם בהסוללים, קיבוצו של בנו אלן.
אלן בליץ, יליד 57', הגיע לקיבוץ הזה ב-73', למחנה קיץ מטעם תנועת "הנוער הציוני". תוך שנתיים חזר לשדות הפלחה שם והתגייס לשריון. מאז שלמד במכללת "אורנים" חינוך והיסטוריה, הוא עוסק בהוראה.
לסיום: "השואה שהוצנעה, בלגיה כמשל", ספרו המעולה של אלן בליץ, היוצק תוכן חשוב אל אחת מהמשבצות הריקות בספרות השואה, הוא ספר-חובה.