תמר יוגב, “אקזיטלנד", כנרת־זמורה דביר, 160 עמ'
עושר עדיף על עוני, ולו רק מהסיבה הכלכלית, אמר פעם וודי אלן, שהוא פחות או יותר המקבילה המודרנית של מארק טוויין ואוסקר וויילד מבחינת האמירות השנונות שמייחסים לו כשלא בטוחים מי אמר אותן באמת. במקרה של אלן, שנדרס למוות מבחינה מקצועית ותדמיתית על ידי תנועת מי טו, אפשר רק לתהות איך העושר עוזר לו, ולשער שהכסף שצבר במהלך קריירה מפוארת ממתיק ולו במעט את התנאים שבהם הוא חווה את התרסקותה, מנודה ומוקצה, על סף העשור העשירי לחייו.
בלי להיכנס לווידויים אישיים מדי או לאנקדוטות היסטוריות - כמו הפעם ההיא שנשלחתי לדווח לעיתון, בעודי סטודנט תפרן בלונדון, על מכירה פומבית של ציור כלשהו, שעבר לידיו של קונה מאושר כלשהו תמורת משהו כמו 40 מיליון ליש"ט (שיא עולמי חדש בואכה 1988), ואז גיליתי שאין לי כסף לנסיעה הביתה ברכבת התחתית - אציין רק, למען ההגינות, שמונחים כמו “אקזיט" הם בשבילי מדע בדיוני יותר מכל הסיקוולים והפריקוולים של “מלחמת הכוכבים" גם יחד, ובמילים אחרות, בהשאלה מאלן, טוויין או וויילד (ואולי בכלל גראוצ'ו מארקס?) - האהבה חולפת, אבל אוברדראפט זה לנצח.
אנשים כמוני הם כנראה קהל היעד הטבעי ליצירות כמו “אקזיטלנד" של תמר יוגב, ומן הסתם גם לסרטה המדובר, והמושמץ, של שי־לי שינדלר על חייה - ותלאותיה - כמתעשרת חדשה. מצד שני, מהו סוד הצלחתן של סדרות טלוויזיה כמו “דאלאס", “שושלת" ו"יורשים", שאינן אלא “משחקי הכס", גרסת וול סטריט, אם לא האפשרות של אנשים “רגילים" להציץ על אנשים עשירים מאוד עושים דברים רעים מאוד? ובעצם למה להיתמם? הם אפילו לא צריכים לעשות דברים רעים, או למרר עד זוב דם אלה את חיי אלה; מספיק שינועו בחלל המסוגנן שלהם וביקום הזוהר ששייך רק להם ולא יעשו דבר, ונאמנות הצופים הדלפונים תהיה שמורה להם לבטח.
“עשירים מאוד" זו הגדרה קמצנית כמובן. הכל נהיה הרבה יותר מעניין כשמדובר בעושר בלתי נתפס, עושר שאין לו קצה ותחתית, כזה שמבטיח את רווחתם המופלגת של כל הבאים עמו במגע לדורי דורות קדימה. עושר שמכריח אותנו להסתכל גם אם זה עלול לסנוור או לנקר את עינינו, כמו שאי אפשר להסיט את המבט מתאונה קטלנית. אולי לא נבין בדיוק מה ראינו, אבל להסתכל חייבים (מה גם שזה בחינם. בערך). ואולי אקזיט הוא באמת סוג של תאונה גורלית.
יוגב מביאה בספרה עדויות עסיסיות מהחזית, מ"מורשת הקרב של סיפורי הסטארט־אפ", כהגדרת אחד העדים. היא בוחנת את הספקטרום של תופעת האקזיט על גווניו ונגזרותיו, מכמה נקודות מבט, שחלקן מצליחות להפתיע. חביבה במיוחד היא זו של ריקי, אמו הקוסמטיקאית של יריב, שעשה אקזיט מתוקשר. “כן, זה היה בכל העיתונים. חבל לך על הזמן, אפילו בעודד בן־עמי ראיינו אותו".
בעודה מכסה את ראשה של הלקוחה עליזה בכובע ניילון, “שהקרמים לא יהרסו לך את הפריזורה", גוערת בה על תחזוקת גוף לקויה (“מה זה הגבות האלה, עליזה, מי סידר לך אותם?") ומשדלת אותה לאין ספור שדרוגים (“את צריכה לפי דעתי גם מסכת זהב וגם מסכה סוגרת. אני יעשה לך תוספת רק של מאה שמונים ותשע על שתיהם היום"), ריקי חושפת את אחורי הקלעים של האקזיט כפי שחוותה אותו על עורה המטופח. או ליתר דיוק לא חוותה. “מה אני אגיד לך, עליזה, אקזיט שמקזיט, אני וחיים לא ראינו שקל".
היא לא נותנת לעליזה המסכנה להשחיל מילה, אבל מסבירה מדוע לא הייתה מפסיקה לעבוד גם לו הייתה מתעשרת. “תענוג לפגוש כל יום נשים נחמדות כמוך, לדאוג שתהיו יפות, לשמוע את כל הסיפורים שלכם. אצלי זה כמו פסיכולוגית שבאים אליי. תאמיני לי, משלמים פה שניים במחיר אחד. והכל אני שומרת אצלי. כמו בונקר, אני". וכמו בונקר היא מגוללת את סיפור צמיחתו של בנה לכוכב אקזיט, מראשיתו המוקדמת (בהמשך מתברר שהוא לא הבן היחיד שהתאקזט), כשתוך כדי מתברר לנו (אם לא לריקי עצמה) שאת כל התורה הוא למד מאמו, שהיא סוחרת ממולחת מאין כמוה, שיכולה למכור אופניים לדג שמך.
הריקושטים הפולניים (כפי שריקי מעידה בגאווה על עדתה) של סינדרום האקזיט (רק באוזניים שלי השם הזה מצלצל כמו אקזמה?) והנימה האנושית שיוגב מעניקה לחדי־הקרן שלה (אחת מהן מוציאה 100 שקל בכספומט רק כדי לראות את הפתקית המודפסת עם יתרה של שמונה ספרות) מקילים על ההתייחסות שלנו (העניים) לאותו עושר בלתי נתפס, אך עדיין לא הופכים אותו לנתפס. החיים עצמם מקילים על ההתייחסות שלהם (המתעשרים) לעושר הזה, כי עדיין צריך לנגב את הטוסיק לילד שחוזר מהגן (ומתקשה בנעילת נעליו, מה שמעורר דאגה לגבי עתידו כיזם) ולריב עם בן הזוג (תמיד בעיה כשבת הזוג, למשל, מואשמת בעבודת יתר אבל ממהרת להכריז שהיא מזרימה עשרות מיליונים לחשבון המשותף), או לנסות להתפייס עם אבא שלא סולח על עזיבת הארץ לטובת עמק הסיליקון (ומצד שני, לא מוחל גם על יציאה מהארון של הבן שאינו סטארטאפיסט). הז'רגון המקצועי והתאגידי ואמירות כמו “תמיד מיקבלתי פרויקטים" מוסיפים לקסם האקזוטי של העניין.
למתעשרים החדשים, לפי יוגב, יש נטייה, מודעת או לא מודעת, להתנצל בפני שאר העולם על התאונה הזו שקרתה להם, או לפחות להבטיח לגננת שבפעם הבאה יביאו עוגה ולא כלים חד־פעמיים. במחשבה שנייה, גם אנשים שנולדו למשפחות עשירות מוצאים את עצמם מתנצלים על כך, כך שבתום הקריאה המהנה אפשר להסיק שעושר הוא כמו טחורים - לא בושה ולא סוף העולם, אבל בכל זאת משהו שקשה ולא נעים לדבר עליו.
אנשים כמו ברברה סטרייסנד, שהגיעו לעושר מופלג בדרכים אחרות, עשויים לעזור לפרק את המסתורין של ההתעשרות עם תובנות כמו “כמה סטייקים הבן־אדם כבר יכול לאכול?".
השאלה אם המתעשרים החדשים מעניינים יותר מהעשירים הישנים (התשובה המתבקשת היא: לא בהכרח) מקבלת ממד נוסף עם הצלחות כמו “עוזרת בית" (הספר וסדרת הטלוויזיה) שבמרכזן, תאמינו או לא, עומדים העניים החדשים. הייתכן שלבעלי חשבונות הבנק המוגבלים ו/או החסומים יש רייטינג גדול יותר? הרי לכם תפנית בעלילה.