"העצב כל כך חי כיום", אומרת אמה של המחברת, המכונה בפשטות מאמא, ובקולה ניצחון והאשמה. היא לא טוענת שאנשים היו מאושרים יותר פעם, אבל לפחות “אנחנו לא התפרקנו ברחובות כמוכם". בתה, הסופרת והמסאית ויוויאן גורניק, מנסה להסביר לה ברכות שזה הצעד הראשון. “העצב מוכרח להיות חי וקיים לפני שיוכל לקרות איזה דבר".
והעצב חי וקיים, בועט ונושך, מלטף וצולף בממואר היפהפה הזה, שזכה לתרגום מעולה של רעות בן יעקב. אבל בספר, שראה אור ב־1987 ומגיע באיחור מצער אך מבורך למדפינו, מפעמים גם הומור נפלא, שמחת חיים וכוח חיים, שנדמה שדמות המאמא הבלתי נשכחת רשמה עליהם פטנט סודי משלה.
גורניק מקיימת את ההבטחה שבכותרת ומתארת היקשרויות עזות בחייה, כולל עם גברים (על הסקס הפראי עם אחד מהם, חבר ילדות שהתחרד, היא כותבת למשל: “נתתי בשפע ולקחתי בשפע"). אבל שום היקשרות לא הייתה עזה כמו זו עם אמה, שהתאלמנה בגיל 46, כשבתה הייתה בת 13. “האבל על פאפא נהיה המקצוע שלה, הזהות שלה (...) אלמנותה רוממה אותה בעיניה, עשתה אותה לבעלת חשיבות רוחנית, הוסיפה תוכן לעגמומיות שלה ושכנוע לדיבור שלה (...) אישה־שאיבדה־את־אהבת־חייה הייתה עכשיו דתה הקנאית: היא דקדקה בכך כמו בתלמוד".
כשנציג (יהודי לשעבר) מגולח ראש של הרא קרישנה משדל אותה להתעניין בעולמו, היא זוקפת את מלוא קומתה הצנועה ומכריזה: “בחור צעיר, אני יהודייה וסוציאליסטית. אני חושבת שזה די והותר לחיים שלמים, אתה לא חושב?".
ראשית בברונקס ובהמשך במנהטן, המשפחות היהודיות, ובעיקר הנשים היהודיות, שולטות בזיכרונה של גורניק. הגברים היו רק שחקני משנה בעלילת התבגרותה. גברת דרוקר (שמאמא קוראת לה זונה כבר בפסקה הראשונה), גברת קורנפלד, גברת לוינסון (“תפסיקי לבכות, לוינסון, תלבשי חזייה, תסדרי את עצמך", פוקדת עליה הרס"רית המבוזבזת מאמא) ועוד ועוד שמות מעדות אשכנז.
אחת השכנות הייתה מעורערת בנפשה והאמינה בין היתר שהשכן מלמטה שולח קרינה לשער הערווה שלה. האחרת, שבעלה הימאי נהרג בקטטה, סורגת (ולא רוקמת) תחרה ומכורה למין מזדמן, או סתם למגע אנושי, אם כי לא בכל מחיר. כשהקצב השכונתי מביא לה תשורה מהאטליז, היא מכה אותו עם תרנגולת קירחת וצווחת: “נראה לך שאני אעשה את זה בשביל עוף?".
מאמא מתעניינת אם הומוסקסואלים הם בודדים. “בודדים בדיוק כמונו, אמא", עונה לה בתה, שתמיד הייתה בוגרת לגילה באופן יוצא דופן. מאמא, שרואה בעצמה “אישה מתורבתת", חושבת שבתה שונאת אותה, ומספרת על כך לכל העולם, אפילו לזרים גמורים. “מה עשיתי לך שאת כל כך שונאת אותי?", היא שואלת את גורניק. וגורניק מתארת את תגובתה, או יותר נכון את חוסר תגובתה. “אני אף פעם לא עונה לה. אני יודעת שזה שורף לה, ואני נהנית לתת לה להישרף. למה לא? גם לי שורף".
הקשר ביניהן מורכב, סימביוטי, חולני, מעורר השראה וקסום בדרכו, גם כשגורניק מעידה ש"לפתע החיים שלה לוחצים לי על הלב". יש ביניהן “אחוות לוחמות משונה", והן חורשות את ניו יורק ברגל, ביחד, כשהאם בת 77 (מה שאומר שלו הייתה בחיים, היא הייתה בת 112 היום) וגורניק בת 44, והעיר, על כל טיפוסיה ומטורלליה, היא “היסוד הטבעי שלנו". קבצן שחור, ש"גילו בין 25 ל־60", מבקש ממאמא אלף דולר בשביל מרטיני.
“אני יודעת שיש אינפלציה", היא אומרת לו, “אבל אלף דולר בשביל מרטיני?", אחר כך הוא נוהם כמו זאב אל הירח, מבקש לעשות איתה אהבה וטוען שהוא זקוק לה. “גם אני זקוקה", היא אומרת ביובשנות. “במזל או שלא במזל, לא לך אני זקוקה". הן צוחקות המון ביחד, גם כשמאמא מספרת על הפלה שעברה פעם במרתף של מועדון לילה בגריניץ' וילג' תמורת עשרה דולר, “והרופא היה אחד שחצי מהזמן היית מתעוררת עם הזין שלו ביד שלך".
לשתיהן יש נטייה לומר “זה מגוחך" על כל דבר כמעט, והן קשורות זו לזו ב"כבלי רחמים וכעס". “הרגעים הכי טובים שלנו יחד הם כשאנחנו משוחחות על העבר", מגלה גורניק. “רק את ההווה היא שונאת; ברגע שההווה נהיה העבר היא מיד מתחילה לאהוב אותו".
גורניק פורמת את העבר ומנסה להבין כמה ממנו היה אמיתי וכמה מומצא. האם היה ממש למשל ב"רומנסה הבלתי נסבלת" של נישואי האם, ש"שיפדה את כולנו על צלב מותו בטרם עת של אבי", או שמא זו הייתה גלוריפיקציה חסרת בסיס בדיעבד של נישואים אפורים וחיוורים. מאמא, הקדושה המעונה בעיני עצמה, טוענת שעברה המון דברים בחיים, אבל גורניק מחזירה לה: “לא עברת שום דבר בחיים".
האם מזדעזעת מחוצפת בתה, ובאותה נשימה עוברת למחאת הקוטג' הפרטית שלה. “את יודעת כמה עולה עכשיו גבינת קוטג'? אי אפשר להאמין. שני דולר וחמישים ושמונה סנט לחצי קילו". ואז בא הפיוס המנחם. “אני חושבת ששתינו מופתעות באותה מידה", מהרהרת גורניק, “מכך שחיינו די והותר זמן עד שדקות שלמות אנחנו מסוגלות פשוט להיענות לעצם היותנו בעולם יחד, במקום להתרכז במה שכל אחת מאיתנו אינה מקבלת מהאחרת".
גורניק מדווחת על התרגשות ארוטית כמעט ממעשה הכתיבה, המחקר וההגות, כמו במקרה של “רשימת ביקורת סטודנטיאלית שבלי שום אזהרה לבלבה והייתה למחשבה, מחשבה נאה וקורנת".
המחשבות שלה באמת קורנות במיטבן ומאירות את הדפים. הדימויים שלה מפתיעים וקולעים. על פרוצה מזדמנת היא מהגגת: “בהילוכה הייתה מין נוקשות של השרירים, כאילו פורקה כמו בובה ושבה והורכבה שלא כהלכה"; על מכר ששיפץ את אפו היא מפרטת: “בחיים אחרים היה החוטם הזה השתפלות יהודית כאובה, לנצח גורר כל דבר בפניו הצעירות והאומללות מטה מטה אל תחתית נשמתו".
הברקות רבות שייכות לאמה (אפרופו מישהי שמתלוננת על גבר תלותי יתר על המידה: “אם את רוצה לגלוש במזחלת בשלג את צריכה להתכונן לגרור את המזחלת"), או לחברותיה של גורניק (כמו זו שאומרת לה על מאהב אלכוהוליסט־לשעבר: “הוא לא רגיש לתחושות שלו. הוא היה משומר באלכוהול 15 שנה"). קצתן מגיעות מאותם שחקני משנה, הגברים. אחד מהם מסביר לגורניק: “טיפשה שכמוך, עם כל מה שאת יודעת, את עדיין לא יודעת שזה קשר של יריבות. אין שום חברות באהבה". קריאת חובה.