עבור היוצר והזמר מיכה ביטון, שמוציא לאור בימים אלה את ספרו האוטוביוגרפי “הצד המואר – בדרך אל עצמי" (הוצאת סטימצקי), מדובר בהזדמנות לספר מפיו את סיפורו האישי, ששימש השראה לדמותו של הילד ציון כהן בסדרת הספרים הפופולרית “אל עצמי" של הסופרת גלילה רון־פדר־עמית.
“אני כל כך שלם ומאושר שסוף־סוף, אחרי שנים שגדלו על הספר של גלילה שאני בעצם ההשראה לו, אני יכול סוף־סוף לספר את הסיפור האמיתי שלי", הוא אומר. “זה מהרגעים המרגשים ביותר בחיי שסוף־סוף אני פורע את החוב לעצמי להיות נאמן למקור, לרגשות ולסיפורים האמיתיים שאני חוויתי".
הספר החדש כולל שירה, סיפורים וגם ברקוד עם קישורים לצפייה והאזנה לשירים שמלווים את הקריירה של ביטון, 57, כולל שיר חדש, “בדרך אל עצמי", שאותו הוא מבצע עם לאה שבת. “זה ספר יחיד מסוגו, אין עוד כזה בעולם", אומר ביטון.
“הרעיון לספר בא מהקהל. שנים אני מופיע, שר ומספר את סיפורי, ואנשים רצו לא רק לרכוש את האלבומים, אלא גם לחזור לסיפורים ולשמוע עוד סיפורים. אתה לא יכול לספר הכל בהופעה אחת, ומכאן נולד הבסיס הרעיוני לספר. לקח לרעיון זמן להבשיל כי היה חשוב לי לא לוותר על המקום שלי כמוזיקאי וככותב שירים. לקחתי לעצמי שנה לכתוב את הספר".
הספר נפתח בעלייתם של הוריו של ביטון, פרלה ועמרם, לישראל ממרוקו והגעתם לשדרות, העיר שבה נולד. “כילד חוויתי אושר גדול בבית קטן וחסר אמצעים, נטול פרטיות", הוא מספר. “היינו עשרה ילדים שישנים ביחד וחווים הכל ביחד, אפילו המזרנים הרטובים שהיינו קמים לתוכם בבוקר הביאו איזו חוויה. זו הייתה שכונה מלאת ילדים, היינו ממציאים משחקים, היינו בונים גיטרות מסתם חוטים, מותחים אותם על קרש מבניין שעוד לא סיימו אותו".
אביו עמרם היה הראשון שזיהה את כישרונו. “במשכורת הראשונה שלו הוא קנה לי סקסופון בשוק בעזה", מספר ביטון. “זה היה סקסופון שבכלל מוציא אוויר בלי צלילים, אבל כל כך אהבתי אותו ודמיינתי את הצלילים. אבא שלי ניהל בית קפה במרוקו, וכל האמנים הגדולים היו מופיעים אצלו. כשהוא עלה לארץ, הוא הביא איתו תקליטים ממרוקו וגדלתי על צלילים אלו ושרתי לפיהם. המוזיקה הייתה בדמו, והוא תמיד דאג שיהיה שמח בבית. בגיל 5 הוא העלה אותי לבמה לשיר לראשונה בברית משפחתית. האהבה שלי לקהל ולבמה החלה אז".
כשביטון היה בן 9, אביו, רק בן 41, נפטר מהתקף לב. “ביום הבחירות של 73’, נצמדתי לאבא כל הדרך לקלפי ופגשנו את כל תושבי שדרות", הוא נזכר. “בצהריים הוא אמר לי שהוא לא מרגיש טוב והולך לנוח. הלכתי לשחק כדורגל עם החברים שלי, ובשעה ארבע חזרתי הביתה וראיתי הסתודדות של כל תושבי שדרות סביב הבניין שלי.
הצלחתי להשתחל הביתה, נכנסתי לחדר של הוריי וראיתי את אבי שוכב ללא רוח חיים. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. הרגשתי שזהו, החלום שלי להיות זמר התנפץ. אבא שלי, שטיפח את הקריירה שלי כזמר, נפטר, ועכשיו מה הטעם בחלום הזה? השנה הראשונה של האבל עברה עליי ללא טעם".
את השנה הזו בילה ביטון בעיקר בהסתובבות ברחובות. “לא הלכתי לבית ספר, אלא הסתובבתי בעיקר עם חבורת רחוב של חבר’ה גדולים ממני שכל היום היו מעשנים ושותים", הוא משחזר. “פרקתי עול ולא היה אכפת לי משום דבר. כשעובדת סוציאלית ביקרה אצלנו בבית וראתה עם איזו חבורה אני מסתובב וכמה קשה לאמי, שהייתה בת 30 ומצאה את עצמה מטפלת לבד בעשרה ילדים, היא החליטה לשלוח אותי למשפחה אומנת".
כשהוא בן 10, הגיע ביטון כאמור למשפחת האומנה שלו בירושלים, המשפחה של גלילה רון־פדר־עמית ובעלה דאז אבי פדר. “בהתחלה היה לי מאוד קשה", הוא מתאר. “זה לווה בפחד בלילות. הייתי רחוק ממשפחתי, ושום דבר לא ניחם או הפיג את הפחד. הגעתי לירושלים עם מבטא מרוקאי כבד ואני זוכר שנכנסתי לראשונה לכיתה והמורה ביקשה שאציג את עצמי ואמרתי במבטא מרוקאי כבד: ‘שלום, קוראים לי מיכה ביטון ואני משדרות’, וכל הכיתה נשפכה על הרצפה מלעג וצחוק.
"בהפסקות הילדים התלחששו והתאכזרו אליי. גם אצל גלילה הייתי צריך להתרגל להרגלים חדשים. הכל היה שונה: הטעמים, החוקים והמנהגים. אתה לא יכול לפתוח את המקרר בלי שביקשת רשות. לא ידעתי איך לאכול את זה, וכמובן שברחתי כמה פעמים והחזירו אותי, אבל לאט־לאט ההתקרבות ביני ובין גלילה עזרה לי להתרגל למציאות החדשה. ניהלנו שיחות ארוכות שמצאו את עצמן בסדרת הספרים ‘אל עצמי’. היא סיפרה תמיד שאני הדמות שהיא חיכתה לה בשביל הספר".
הספר הראשון בסדרה, שיצא בשנת 1975, הפך לרב מכר ולקלאסיקה. ביטון היה הקורא הראשון שלו.
איך קיבלת את העובדה שהפכת השראה לספר?
“באותם ימים דווקא הרגשתי שותף למשהו ששנים אחר כך הסתכלתי אחורה והוא נראה לי קצת אחרת. באותו זמן לא ידעתי אחרת. הרגשתי שאני שותף למשהו מכונן, אבל לא הבנתי באמת את המשמעות. לא הבנתי שאחר כך, כשתהיה החשיפה, כמה אצטרך להתמודד עם החשיפה הזו. כשהייתי ילד זה לא היה כזה כבוד להיות ילד אומנה. זו הייתה בושה. בתור ילד, כששאלו אותי על המקום שממנו באתי, לא יכולתי לספר את מה שבאמת קרה, אלא הפלגתי בדמיונות וסיפרתי סיפורים שלא היו קיימים בכלל כדי להגן על עצמי".
מהם יחסיך עם גלילה כיום?
“היו לנו כל מיני תקופות. תקופות טובות ותקופות מרוחקות. היום אנחנו לא כל כך בקשר, לכל אחד יש את החיים שלו והעשייה שלו. אבל אני כמובן מאוד מעריך אותה".
דרך עצמאית
ביטון שהה בביתה של רון־פדר־עמית ארבע שנים שבמהלכן המוזיקה, ובייחוד השירה, היו חלק אינטגרלי מחייו. “הפכתי להיות הזמר של בית הספר וגם השתתפתי בתוכנית הטלוויזיה ‘סיר פלא’ ושרתי בה", הוא מספר. בשנת 1978 עבר לגור ולהתחנך בקיבוץ נצר סירני. “קיבלתי שם את הגיטרה הראשונה וכתבתי והלחנתי את שיריי הראשונים", הוא מספר.
“הדבר הנפלא שקרה לי שם הוא הלהקות שהיו מגיעות לעשות חזרות באולם המופעים: שלמה ארצי עם ‘גבר הולך לאיבוד’, שלום חנוך עם ‘חתונה לבנה’, מתי כספי עם ‘סוף היום’, יהודית רביץ עם ‘מילה טובה’. התחבבתי כל כך על דני סנדרסון שהוא העלה אותי לבמה לשיר איתו את ‘רוני’ של 'גזוז'. הרגשתי אז שאולי לא הכל אבוד, ויבוא יום ואגשים את החלום המוזיקלי להוציא שירים משל עצמי".
עם שחרורו מהצבא למד משחק ואמנויות הבמה בבית צבי ובמקביל הקים את להקת “מייקל ביט" שהופיעה ברחבי הארץ עם גרסאות כיסוי לשירים של בוב דילן, ברוס ספרינגסטין, סיימון וגרפונקל ועוד. “רציתי להיות זמר ולספר בשירים שלי את הסיפור שלי. לכתוב את חיי דרך המוזיקה", הוא מספר.
“כתבתי וחלמתי להוציא את השירים שלי החוצה, וחיפשתי את הדרך אל עצמי בקטע של למצוא את המקום שלי כמוזיקאי. לקח לי זמן להתבשל עם החומרים שלי ועם מה שאני רוצה להגיד, גם עם הסגנון המוזיקלי: באתי מבית מרוקאי ועברתי לבית אשכנזי. רציתי לשלב את שני העולמות האלה במוזיקה שלי".
בשנת 1992 התחתן עם נעמה והקים את ביתו בנתיב העשרה שבעוטף עזה. בגיל 27 הפך לראשונה לאבא. חברו משדרות, קובי אוז, עבר באותו זמן לתל אביב והציע לביטון להחליפו בתפקיד במאי הצגת סוף שנה של תלמידים בבית ספר בשדרות. “בהתחלה היססתי כי למדתי תיאטרון רפרטוארי ולא דרמה לילדים, אבל קובי הפציר בי אז הגעתי, ביימתי בהצלחה את מופע סוף השנה של הילדים, והמורה הציעה לי להצטרף כמורה למשחק מן המניין בבית הספר", הוא מספר. “לימדתי כמה שנים בבית הספר הזה ונהניתי מכל רגע".
לא סתם
בשנת 1994 הקים עם חבריו אורי ראובן, יוסי אנקרי ודוד אדרי את להקת “טאנארא". “צירפתי את חיים אוליאל שיהיה המפיק המוזיקלי של הלהקה, יצא האלבום הראשון והיחיד שלנו וזו הייתה הפריצה הגדולה שלי", הוא אומר. “הרגשתי שההשפעות של הבית המרוקאי וההשפעות מגלילה נכנסו לתוך היצירה שלי והיינו מהראשונים להביא את הרוק האתני לאוזניים הישראליות.
זו הייתה תקופה משוגעת: פתאום התחילו להזמין אותנו להתארח בתוכניות טלוויזיה ורדיו, מעריצים ביקשו חתימות, הופעות בבמות הכי גדולות – זה היה מרגש. אבל עם כל ההצלחה היה קשה לשמור על ההרכב כי אני הייתי הנשוי היחיד והייתי צריך לפרנס את המשפחה, ושאר חברי הלהקה היו רווקים. אז הייתי צריך לוותר על הלהקה ויצאתי לדרך עצמאית".
בשנת 2005 הוציא ביטון את אלבום הסולו הראשון שלו “נוסע בזמן", ומאז הוציא עוד ארבעה אלבומים (“הצד המואר", “נשימה עמוקה", “כמו מים" ו"מיכה ביטון LIVE") בשבוע הבא, 8 ביוני (19:30), ישיק ביטון במתנ"ס שדרות את ספרו החדש בנוכחות ראש עיריית שדרות, אלון דוידי, שר הביטחון לשעבר עמיר פרץ, פרופ’ סמי שלום שטרית ועוד, לצד אמנים אורחים כמו חיים אוליאל, יאיר דלאל ועובדיה חממה.
“זה הולך להיות ערב מרגש עבורי עם חברים ומשפחה, ואני מכין גם סרטון משפחתי משמעותי", הוא מספר. “גם הקליפ לשיר החדש ‘בדרך אל עצמי’, שבו הבן שלי, גוני, משחק, יוקרן בפעם הראשונה. באותו יום גם אבקר בחנות סטימצקי בשדרות ואחתום על הספר. אני מרגיש סגירת מעגל ומאושר מכך".
קראת לספר “הצד המואר". אתה אופטימי גם בחיים?
“כל הזמן. אני מאמין שבכל מקום שאתה עובר בו – אתה צריך למצוא את האור שבו, גם בחוויות הקשות והטרגיות שאתה עובר. אתה צריך להבין שלא סתם אתה עובר את מה שאתה עובר".
לנוכח האיום הביטחוני מעזה, לא חשבתם לעזוב את נתיב העשרה?
“לא. אני ונעמה בנינו את הבית שלנו עוד לפני שזה הפך למקום מסוכן, ואני לא חושב שלברוח זה פתרון לבעיה. אני חושב שאנחנו, כעם, צריכים להיאחז בשורשים שלנו. אני אוהב את המקום הזה ואת הקהילה. זה מקום שאני שואב ממנו המון השראה".
מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“במקביל לספר, יוצא בקרוב אלבום חדש שנקרא ‘בדרך אל עצמי’. שיר הנושא, סנונית ראשונה מתוכו, יצא ב־12 ביוני. באלבום יתארחו אמנים נוספים. השיר השני שיצא מהאלבום, ‘מחכים לנס’, יהיה שיתוף פעולה שלי עם חמי רודנר, ויש עוד שיתופי פעולה מרגשים".