"הסיפור הזה ישב אצלי על הלב, עכשיו אני מרגיש שסוף־סוף יש לי הקלה"

רגע אחרי שהשתחרר לאחרונה מצה"ל אחרי 27 שנות שירות, אל"מ (במיל') אלון מדנס (46) הוציא את ספרו "הקרב במוצב הדיסקוטק" (הוצאת כריכה), שחוזר לאחד הקרבות הקשים וההרואיים של צה"ל בעיר שכם, בפברואר 2003, שבמהלכו נהרגו אנשי פלוגת החוד של גדוד הצנחנים 202, סגן אמיר בן אריה וסמ"ר עידן סוזין במהלך חילופי אש עם מחבלים.

מדנס שימש אז סגן מפקד גדוד 202 של חטיבת הצנחנים, ועל פועלו וחתירתו למגע עם האויב עוטר בצל"ש אלוף ממפקד פיקוד המרכז דאז יצחק איתן. בספר הוא מתאר לפרטי פרטים, מנקודת מבטו, את הלוחמה בשכם באותן שנים מכוננות של האינתיפאדה ואת הקרב במוצב. "הסיפור הזה ישב אצלי על הלב הרבה מאוד שנים, ועכשיו אני מרגיש שסוף־סוף יש לי הקלה בלב ובנשמה עם הוצאת הספר", הוא אומר.

"עשרה ימים אחרי האירוע הזה נפצעתי ברגל באירוע מבצעי אחר, ולכן לא השתתפתי בתחקיר המסכם של הקרב במוצב הדיסקוטק. זה משהו שישב עליי והעמיס לי על הלב במשך כל השנים האלה. בזמן אמת, כשנתקלתי בתחקיר, התרגזתי מאוד, אבל החלטתי לתת לפצע להגליד ולהתקדם הלאה. אבל אז, בשנה שעברה, גיליתי שאני חולה סרטן. הרגשתי שניתנה לי הזדמנות לשבת ולכתוב את הכל".

וזה עזר?
"אני יכול להגיד לך שהייתי מהרהר הרבה על האירוע הזה לפני כתיבת הספר ועכשיו, אחרי הכתיבה, זנחתי את ההרהורים עליו. אני פחות מתעורר באמצע הלילה עם מחשבה כזו או אחרת כמו 'מה היה קורה אם הרימון לא היה עובר את הגדר' וכו'".

מה היה הקו המוביל בכתיבת הספר?
"בהתחלה כתבתי את הספר כסוג של צוואה, כמו אומר: 'חבר'ה, תכירו מה עבר עליי, אני לא בטוח שאשאר פה הרבה זמן לספר את הסיפור'. לכן גם לא הייתה לי בעיה לכתוב דברים קשים, דברים שלא הייתי יכול לספר למשפחה שלי פנים מול פנים כי זה אולי יהיה להם קשה. בהמשך הצלחתי להתרומם מבחינה בריאותית. בספר ניסיתי לתת לקורא את התחושה שהוא נמצא בקרב, שהוא מריח את הזיעה, שהוא מרגיש את הפחד".

כשפגש אם שכולה והקריא לה את הספר, נולד הרצון להוציאו לקהל הרחב. "היא אמרה לי: 'תקשיב, זו האנדרטה הכי טובה שיכולה להיות לבן שלי'", הוא מספר. "אז החלטתי להוציא את זה ממגירת הצוואה ולפרסם את זה. אני רואה בספר סוג של שליחות להנציח את החללים וללמד את דור המפקדים הבא של צה"ל. יש אנשים שלחמו בקרב ועדיין בטראומה מאוד קשה, בהלם קרב עד היום. יש כאלה שאפילו עזבו את הארץ כחלק מהרצון להתרחק מזה".

אין מחר

בשנת 2002 החל מבצע חומת מגן, ובמהלכו פעלו כוחות צה"ל ושירות הביטחון הכללי בשטחי יהודה ושומרון, בעקבות רצף פיגועים קטלניים שהתרחשו באותה תקופה. "זו הייתה תקופה שבה היינו כל הזמן בשטחים ונהגנו לתפוס מאחזים בכל מיני מבצעים קצרי מועד", משחזר מדנס. "היינו משתלטים על בתים של פלסטינים. בגלל שאחרי חומת מגן לא הצלחנו באמת לכבות את גל הפיגועים, החליטו לשלוח את הגדוד שלנו, גדוד 202, לתוך העיר שכם כדי להפעיל לחץ על ארגוני הטרור, שכן מרבית הפיגועים יצאו משכם".

הפלוגה של מנדס התמקמה במוצב ה"דיסקוטק", במערב שכם, מקום שבו עד לפרוץ האינתיפאדה פעל דיסקוטק פלסטיני. "המקום היה נטוש ולא סיכן אף אחד, ואומנם זה היה מבנה שלא אהבנו כי הוא היה חד־קומתי ומוקף ויטרינות, אבל הוא היה הרע במיעוטו", הוא אומר. "הקמנו במבנה הזה בסיס ארעי, ובאולם, בסדר גודל של 200 מ"ר, הכנסנו 40 מיטות וחיילים ישנו שם כמו סרדינים. אין מקלחות ואין תנאים".
איך שומרים על מורל החיילים בתנאים כאלה?

"הימים היו קשים מאוד. היינו עושים פעילות של לכתר את העיר, וזה הדבר הכי משעמם, מתיש ומסוכן כי אתה עומד באור יום חשוף במרכז העיר, ומכל בית יכולים לצלוף עליך. דווקא בלילות היה לנו את הדרייב כי היינו הולכים לבצע בלילה מעצרים, וזה היה אקשן שהחזיק אותנו מבחינת מוטיבציה. כדי לעמוד בשחיקה הזו היינו עובדים במשמרות".

ב־5 בפברואר 2003 הצליחו להתקרב שני מחבלים למבנה ופתחו באש לעברו, ניפצו את הדלת האחורית העשויה מזכוכית והפתיעו את החיילים. מאותה אש נורה ונהרג סמ"ר סוזין. לאחר חיסול המחבל הראשון עלה סגן בן אריה, המ"מ, על גג המוצב במטרה לחסל את המחבל השני, ותוך כדי קרב יריות נפצע בראשו ונהרג. "על הגג הוא צעק למחבל 'בן זונה'", מספר מדנס. "השארתי את זה בספר כי זה מאוד אנושי, לקלל בסיטואציות כאלה".

מדנס עצמו לא נכח במבנה בתחילת הקרב, אלא היה על ג'יפ בדרכו למוצב: "חשבתי באותם רגעים על החברים שלי שנהרגו כאן וחשבתי שיכול להיות שזה מה שהולך לקרות לי. השלמתי עם האופציה שאני מת. זה היה על השולחן ובפועל זה כמעט קרה במהלך הקרב. הייתי מוכן לשלם את המחיר הזה, של למות, מתוך מבוכה מאוד גדולה על הגדוד. חשבתי שהרע במיעוטו יהיה למות ולא לחיות עם הקלון והבושה של איך דבר כזה קרה לפלוגה שלי שהותקפה כך".

באיזה שלב התחלתם להשתלט על הקרב?
"ב־20 הדקות הראשונות, בהיותי בג'יפ בדרך למקום, לא הצלחתי להשחיל מילה אחת בקשר כי כולם צעקו והבנתי שהעסק הוא ברדק טוטאלי. בשלב מסוים, אחרי כמה צעקות, כולם שתקו לרגע והייתה דממה, אז הרגשתי שכולם נכונים להקשיב לי. אמרתי לצוות: 'חדל ירי, אני נכנס עכשיו ותופס פיקוד'. כשהגעתי למוצב ונתפסתי על הקיר המערבי שלו, כבר ידעתי איך אני הולך לטהר את המוצב. זה היה שלב ההכרעה. הבנתי שאנחנו מנצחים בקרב הזה. עכשיו השאלה הייתה מה המחיר. לא ידעתי אם אשאר בחיים, אבל הייתי נכון לנצח ולהכריע".

בספר אתה כותב "יש למחול לכולם על טעויות שנעשו בשדה הקרב, אך אין למחול למי שיסרב ללמוד מטעויות אלה". אתה למדת מהטעויות?
"אנחנו צריכים לבחון את עצמנו במבחן התוצאה, ובמבחן התוצאה הופתענו, אבל זה בסדר, לא תמיד יש מודיעין והוא לא תמיד מדויק. אבל יכולנו להתייחס אחרת למוצב. אם היום הייתי חוזר לאחור כסמג"ד, אז הייתי לוקח את כל חיילי המפקדה והפלוגה ואומר להם: 'תסגרו את הוויטרינות עם ערימות של חול', ולא עשיתי את זה, ואף אחד מבעלי התפקידים, כולל החיילים עצמם, לא עשה את זה. כולנו יכולנו לעשות אחרת. אבל אני חושב שאפשר לקחת את הסיפור הזה בלי לחפש אשמים ואחראיים. צריך להסתכל על זה בשני ממדים. במאקרו אנחנו עשינו שירות ענק למדינת ישראל. רק באותו יום של הקרב עצרנו חגורת נפץ ששווה 20 הרוגים. במיקרו מפקדים צריכים לקחת את הספר הזה ולהבין שאם הם רואים חלון פתוח עכשיו, אז הם צריכים לסגור אותו. אל תגיד 'מחר' כי יכול להיות שלא יהיה מחר. תפתור את הבעיות כבר היום, אל תהיה אדיש ואל תיקח סיכונים יתר על המידה".

מחשבה שגויה

בשנת 2006 מונה מדנס לקצין אג"ם של חטיבת הצנחנים. בשנת 2009 הועלה לדרגת סא"ל ומונה לראש ענף נשק מסייע גדודי בחטיבת ביסלמ"ח (בית הספר למפקדי כיתות ומקצועות חיל הרגלים חטיבה 828). לאורך השנים מילא תפקידים בכירים נוספים, בהם מפקד גדוד 101, מפקד החטיבה המרחבית 300 בפיקוד הצפון ויוזם המפעל התשתיתי־הגנתי "חומה ומגדל", קצין אג"ם של פיקוד מרכז, ונספח זרוע היבשה בארצות הברית בשנים 2019־2021.

בשנת 2018 ניצב במרכזה של סערה כשמכתב ביקורת שכתב על פיקוד מרכז חולל סערה בצה"ל. בינואר 2022 עלה שוב לכותרות כשכתב דוח על הכשלים הערכיים בצה"ל ושיגר אותו לרמטכ"ל אביב כוכבי. "אני תמיד דאגתי להגיד למפקדים שלי את האמת", הוא אומר כעת. "תמיד הקפדתי להגיד למפקדים שלי את מה שהם צריכים לשמוע ולא את מה שהם רוצים לשמוע. יש הבדל גדול בין מה שרוצים למה שצריך. אמרתי לעצמי: 'מי שנלחם בחירוף נפש לטובת המדינה והצבא, צריך גם לדעת בחירוף כיסא לטובת הצבא והמדינה, ואם בעיות ערכיות או בעיות אחרות שיש לצבא לא ייאמרו, אנחנו חוטאים למשימה שלנו ולקיימות של הצבא שלנו כצבא חזק ומנצח'".

האם זה היה קטליזטור לשחרורך מצה"ל?
"אם הביקורת הזו גרמה לקריירה שלי להיגמר בטרם עת? דיינו. יצאתי מהצבא בראש מורם וגאה ועשיתי את כל התפקידים שלי בצורה מצוינת. אני יודע שהביקורת שלי, בלשון המעטה, לא הייתה ערבה לאוזניים רבות. אני לא יודע מי הדליף את המסמכים. אני בטח לא הדלפתי. רוב הקצינים לא מעבירים ביקורת. קח לדוגמה את מבצע שומר החומות, שהיה מבצע כושל לכל הדעות, ואף אחד לא אומר כלום ולא מעיר. מספרים סיפורים כאילו זה היה מבצע מהולל וניצחנו והשגנו הישגים, אבל לא השגנו כלום, ובקושי הרגנו מחבלים. ומה אנשים עושים? שותקים. הם לא עושים זאת מטיפשות, אלא מתוך פחד מה זה יעשה לקריירה הצבאית. זו טעות לשתוק. אנחנו פוגעים ככה בצבא שלנו. צריך להגיד את הביקורת בצורה עניינית וכנה. לא חייבים לקבל או להסכים עליה, אבל ככה צריך לעשות את הדברים".

זה לא קורה בצה"ל?
"לצערי זה לא קורה בצבא שלנו. אתה רואה אלוף במילואים כמו יצחק בריק, ואין אלוף שלא חושב שהוא צודק אבל אף אחד לא מוכן לצאת בפומבי ולהגיד: 'בריק, בוא תלמד אותנו ותראה לנו, אנחנו פותחים לך מחדש את הדלת'. גלגלו אותו מכל המדרגות וזו טעות. אנחנו משלמים את המחיר. אנחנו יודעים לטאטא טוב את הכישלונות מתחת לשטיח. באופן פרדוקסלי, המבצע הצבאי הכי טוב ב־20 השנים האחרונות להוציא את חומת מגן הוא מלחמת לבנון השנייה, כי ההרתעה שלה עד היום נשמרת. יש מחשבה שגויה שצריך לעצום עיניים ותיפתר הבעיה, וחבל".