כל יום ב־40 השנים האחרונות הולך העורך וסופר הילדים רמי שיר לעבודה עם חיוך רחב ותחושת שליחות: להעביר לילדי ישראל את התכנים הטובים, המעניינים והעדכניים ביותר. הוא עושה זאת בעיתון שהוא משמש עורכו הראשי מאז 1987 - “אצבעוני”, עיתון הילדים הפעיל הוותיק בישראל, שגידל ועודנו מגדל דורות של פעוטות וילדים זה 70 שנה, מאוקטובר 1952 ליתר דיוק, אז ייסדו אותו הוריו, העיתונאי והסופר מיכאל שיר והפסלת שושנה שיר.
“אלו ימים מאוד מרגשים, ובייחוד אני מרגיש את הזכות והגאווה להמשיך את המורשת של אבי”, אומר שיר. “אני שמח וגאה לראות שהעיתון ממשיך לגדל ולחנך את ילדי ישראל ומתפתח משנה לשנה”.
מיכאל שיר, יליד פולין, היה בנם של הבלשן דוד שיר והעיתונאית מרים שיר. בגיל שנתיים עלתה משפחתו לישראל והשתכנה בתל אביב. סבו, יהודה ליב וולמן, היה פובליציסט, עיתונאי וסופר ידוע ופרסם את יצירותיו ביידיש ובעברית. “אבא שלי נולד לתוך משפחה של עיתונאים וסופרים, כשבין המבקרים הקבועים בבית היה המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק”, מספר בנו.
“ביאליק, יחד עם סבא של אבא שלי, הקימו את אגודת הסופרים. כשאבא שלי היה בן 4, הוא ניגש לביאליק ושאל אותו: ‘ביאליק, יש לי יום הולדת, תבוא למסיבה?’. ביאליק השיב בחיוב, וכשהגיע למסיבת יום הולדתו של אבי, הביא לו ספר שכתב בשם ‘קטינא כלבו’ ובו שיר עם חרוזים שהקדיש במיוחד לאבי. אבא שלי לא ידע לקרוא, אבל הוא ידע בהחלט לקרוע, והשיר עם ההקדשה נהרס”.
בתום לימודי התיכון יצא מיכאל שיר לבית הספר הטכני הגבוה בלונדון וסיים לימודי תואר של מהנדס אלקטרוניקה. עם שובו ארצה התגייס לחיל האוויר ושירת כקצין אלקטרוניקה ראשי עד שנת 55’. “כקצין בכיר בחיל האוויר אבא שלי קיבל דיור צבא קבע: דירה בת שלושה חדרים בלה גווארדיה 48 בתל אביב כשבחדר אחד גרה משפחת שיר ובחדר שני - משפחת שיפרין, עולים חדשים מאנגליה”, מספר שיר הבן.
“דניס שיפרין היה מאייר ספרי ילדים, ומדי פעם הוא ואבי נהגו לשבת אחר הצהריים במרפסת ולפנטז שהם פותחים הוצאה לאור של ספרי ילדים. דניס אמר לו: ‘באנגליה אין בזה ביזנס, אז בישראל אתה רוצה לפתוח הוצאת ספרים? עדיין קונים פה אוכל בתלושים’. אמא שלי הייתה זו שהציעה שבמקום הוצאת ספרים, נוציא עיתונים לילדים כניסיון. דניס ואבא שלי התלהבו מהרעיון כי זה היה יותר זול וכרוך בפחות סיכונים כלכליים מהוצאת ספר”.
חלוקת העבודה הראשונית הייתה כך: שיר יכתוב את הסיפורים ושיפרין יאייר. “ואז נוצרה הדילמה כיצד לקרוא לעיתון, ואבא שלי אמר: ‘יש לי חוב לביאליק מגיל 4, אז אני אקרא לעיתון בשם שיר של ביאליק’. ישר אבי חשב על ‘אצבעוני’ כי זה התאים לילדים”, מסביר שיר.
הגיליון הראשון של “אצבעוני”, שיצא כאמור בשנת 52’, עסק בחג הסוכות, התקופה בה יצא. “כשהעיתון הראשון יצא הוא הצליח מאוד, אבל ההורים שלי עבדו מאוד קשה כדי לגרום לכך”, מספר שיר. “הם סיפרו לי כל מיני הרפתקאות שהם עברו עם שיווק העיתון, למשל אמא שלי נסעה ליריד גדול בנהריה והקימה דוכן מאולתר.
אבא שלי ניסה למכור את העיתון מבית לבית ואז הלך לשווק אותו בבתי ספר, אך הם הפנו אותו למשרד החינוך. מפקח החינוך במחוז תל אביב אמר לו: ‘יש לך עיתון יפה, אבל אין לו סיכוי להצליח כלכלית. מבחינתי יש לך אישור להפיץ אותו בבתי הספר’. כך קרה שבמשך כמעט 50 שנה העיתון הופץ בבתי ספר ברחבי הארץ. בהמשך חילק העיתון מתנות למי שעושה מנוי, כשאחת מהן הייתה טיסה בשמי הארץ.
זה היה משהו מטורף לחלוטין כי בניגוד להיום, אז אנשים לא נסעו לחו”ל. אבא שלי הגיע עם החבר’ה שלו מחיל האוויר - טייסים שחלקם היו פקודיו - והם עשו טיסות קצרצרות של רבע שעה ברחבי הארץ. עד היום אנשים שטסו בטיסות האלה זוכרים את זה ומזכירים את זה”.
בלי פוליטיקה
“אצבעוני” לא היה עיתון הילדים הראשון בישראל: קדמו לו עיתון הילדים “עולם קטן”, שיצא בירושלים ב־1892, ובהמשך “מולדת”, “בוסתנאי לנוער”, “דבר לילדים”, “הניצנים”, “הבוקר לילדים”, “משמר לילדים”, “הצופה לילדים” ו”הארץ שלנו”. אלא שמרביתם לא שרדו יותר מכמה שנים. “יש שתי נקודות שבידלו את ‘אצבעוני’ משאר עיתוני הילדים”, מסביר שיר.
“ראשית, רובם פנו לילדים בוגרים ששולטים היטב בקריאה, כלומר מכיתות ג’ ומעלה. שנית, שאר העיתונים היו חלק מעיתונים בוגרים ולא עמדו כעצמאיים בפני עצמם. רובם היו עם ייחוס לאג’נדה פוליטית מובהקת לפי הזרם הפוליטי של העיתון. אנחנו היינו ונותרנו א־פוליטיים, פנינו לגילים צעירים יותר וגם היינו עצמאיים, והוריי בנו את העיתון בעשר אצבעות. שום גוף לא עמד מאחורינו”.
על אף סלידתו של שיר מערבוב תכנים פוליטיים בעיתון, הוא כן התייחס לנושאים אקטואליים, לרבות מלחמות ישראל. “היה ב’אצבעוני’ מוסף חדשות בן ארבעה עמודים שהיה מעוצב קצת כמו עיתוני החדשות של הבוגרים”, מספר שיר. “כשפרצה מלחמה או היה אירוע חבלני, היינו כותבים על כך, לצד נושאים אקטואליים פחות כבדים כמו נבחרת ישראל בכדורגל, נאום נשיא ארצות הברית או זכייה של ישראל באירוויזיון”.
בשני מקרים הצליח “אצבעוני” להרגיז את הצנזורה הצבאית. “המקרה המפורסם ביותר היה בשנת 1988, כשאבא שלי קרא במגזין אמריקאי מאמר והסיק ממנו שישראל עומדת לשגר לוויין ריגול לחלל”, אומר שיר. “במדור החדשות ב’אצבעוני’ הוא כתב שישראל עומדת לשגר לוויין לחלל, וביום שזה פורסם, ישראל שיגרה לחלל את הלוויין ‘אופק 1’ בצירוף מקרים מטורף לחלוטין.
הצנזורה כמובן זעקה על כך שאבא שלי מפרסם פרויקט סודי, ואבא שלי התנצל ואמר שהוא הסיק זאת מעיתונות זרה, ואם הוא עלה על זה מעיתונות זרה, אז גם האויבים יכלו להסיק זאת”.
מקרה נוסף אירע בשנות ה־70, כשבמהלך טיול משפחתי בנמל חיפה, ראה מיכאל שיר ספינות טילים חדשות של חיל הים עוגנות בנמל, שלף מצלמה, צילם ופרסם בעיתון. בעקבות כך, העיתונים היומיים ציטטו את הסקופ של “אצבעוני”, מה שגרר נזיפה
חמורה מהצנזורה. “אף אחד לא אמר לו שאסור לצלם, התמונות פורסמו בעיתון, והצנזורה רתחה מזעם”, נזכר בנו. “עד עצם היום הזה שני עותקים של ‘אצבעוני’ נשלחים לצנזורה בכל חודש”.
כותבי העיתון לאורך השנים היו מחנכים, סופרים ואנשי מדע, בהם תמר בורנשטיין־לזר, שולמית לבנת, עודד בורלא ותמר פיש־נחשון. “את הגיליונות הראשונים כתב אומנם אבי לבדו, אבל מהר מאוד הוא גייס כותבים, בעיקר חבריו הקרובים ומשפחה, כשכולם רצו לכתוב ב’אצבעוני’”, מספר שיר. “אפילו סבתא שלי, מרים, כתבה את סיפורי ‘הדודה מרים’”.
בשנים האחרונות כותבות באופן קבוע לעיתון סופרות כמו זוהר אביב, מחברת “חבורת כוח המוח” ו”יד הפלא”, ומאירה ברנע־גולדברג, מחברת “כראמל”. העיתון יוצא בהוצאה לאור “אצבעוני” שמוציאה לאור כיום כמה עיתוני ילדים: “צב־צב” (לילדי הגן), “דובון” (לילדי גן חובה ותלמידי כיתה א’), “אצבעוני” (לתלמידי כיתות ב’ ומעלה), “משבצת” (אתגרי חשיבה לילדים) ו”זבנג” (ירחון קומיקס לנוער).
“מה שמיוחד ב‘אצבעוני’ הוא שהוא שורד כל כך הרבה שנים באותה מתכונת, כשכל עיתון מוקדש לנושא אחר”, אומרת הסופרת זוהר אביב, הכותבת זה עשור בעיתון סדרת סיפורי מתח בהמשכים. “העיתון מביא את כל הנושאים מכל מיני כיוונים, גם בבדיחות, גם בכתבות מידע וגם בסיפורים קצרים. יתרון נוסף הוא התאמה לרוח הזמן: אנחנו מתמקדים בנושאים אקטואליים וחשובים כמו חרמות, שיימינג וכו’”.
"'אצבעוני' מתאים כל עיתון לקבוצת גיל שונה", אומרת גם הסופרת, העורכת הספרותית ומבקרת הספרות מאירה ברנע־גולדברג. "מיומנות הקריאה מעניקה ארגז כלים שלם לבגרות שכולל דמיון, יצירתיות, יכולת לביטוי רגשי וביטוי של רעיונות. עיתוני ילדים, עם טקסטים קצרים ובגובה העיניים של הילדים, הם הדרך לעודד קריאה. הורים רבים מופתעים לגלות שהעיתון חי וקיים. זה מרגש שהדבר הזה 'עיתון לילדים' ממש לא עבר מהעולם. הוא חי ובועט וילדים מאוד נהנים ממנו".
חצי מזל, חצי שכל
רמי שיר (59) הצטרף לעבודה בעיתון בשנת 1982. “נכנסתי לעניינים לאחר שמכונת שכפול הכתובות למשלוח העיתונים התקלקלה ויצאה מפס הייצור”, הוא מספר. "אבא שלי הבין שהגיע הזמן לעבור לתוכנה ממוחשבת. כיוון שלמדתי מחשבים, לקחתי על עצמי את המשימה. לימים אבא שלי רצה שאוציא עיתון לילדים בנושא מחשב, אז ערכתי את ‘פריק’, שיצא לאור בין 1992־2002 עד שנסגר כי האינטרנט נכנס לתמונה, והילדים יכלו לקבל את כל המידע באינטרנט במקום לחכות לעיתון”.
מה סוד הישרדות העיתון?
“חצי מזל, חצי שכל ועבודה מאוד קשה. תפיסת העולם היא שצריך להיות יצירתי פעמיים: פעם אחת בתכנים רלוונטיים ומעניינים לילדים ופעם שנייה בשיווק כי רק עיתון טוב זה לא מספיק, ורק שיווק טוב זה גם לא מספיק. צריך להיות שילוב של הדברים”.
מה השתנה מבחינת התכנים לאורך השנים?
“אנחנו מתאימים אותם לרוח התקופה ועשינו כמה התאמות בולטות. ההתאמה הראשונה הייתה טכנולוגית: אם פעם התייחסנו לעובדה שאין טלפונים בבית, אז היום אנחנו מתייחסים לכל הטכנולוגיה שקיימת. לילדים יש ניידים, והם מכירים את זה היטב, ואני לא יכול לספר להם סיפור עלילתי שבו אין עדיין טלפון. אני משתמש במונחים כמו אינסטגרם וטיקטוק.
בקורונה למשל העיתון עסק בנושא הקורונה. גם הילדים עצמם מאוד מעורבים בתכנים, מציעים הצעות ולעתים אפילו כותבים כמעט בעצמם, עם עזרה מאיתנו, את המאמרים. כמו כן, השפה שלנו השתנתה. יש אוצר מילים חדש ואנחנו מדברים בפוליטיקלי קורקט אחר לגמרי.
ב’אצבעוני’ משנת 52’ למשל יש שאלה: ‘מה אמא עושה בשבילנו?’, והכוונה שהיא מכבסת, מבשלת ומטפלת. היום לא נעז לחשוב על זה אפילו, אלא יש בעיתון איזון מגדרי והורי. פעם ההוראות היו במין זכר בלבד, והיום הכתיבה היא רב־מגדרית. אפילו את לוגו הסדרה שיניתי מ’עיתון לילדים’ ל’עיתון לילדים ולילדות’. אלו דברים קטנים עם השפעה גדולה. עם השינויים הטכנולוגיים, גם ההפקה ברמה הפיזית יותר גבוהה, העיתון יותר עבה והגרפיקה יותר משוכללת”.
העיתון רווחי כיום?
“אנחנו לא משפחת רוטשילד, ולצערי זו לא הרווחיות שהיינו שמחים לה וגם לא הרווחיות שהייתה פעם, אבל העיתון עדיין פופולרי ועדיין יש עבודה, לקוחות ותפוצה רחבה. החיסרון של עיתון ילדים הוא שכשהילד גדל, הוא עוזב אותך. אני מקווה שהעיתון צרוב בתודעה של הילדים ובזיכרון שלהם. אנחנו משתדלים לתת להם עיתון עשיר בערכים, בידע, בכלים ובחשיבה יצירתית”.
עד כמה אביך, שנפטר ב־2006, שמח שאתה ממשיך את דרכו?
“זה היה חשוב לו מאוד. הוא תמיד התגאה בזה וגם כשהוא דיבר על זה, שמעת בנשימה שלו את האושר מזה שיש המשכיות למורשת, ושזה לא מתחיל ונגמר אצלו. שאר המשפחה שלי ממש לא עוסקת בזה. ברור שהייתי רוצה שהמורשת תישמר ומפעל החיים ימשיך, אבל מה שחשוב לי יותר מהכול הוא שהבנות שלי יהיו מאושרות, והן לא צריכות לרצות אותי, אלא רק את עצמן”.
את שיחתנו בוחר שיר לסכם במסר להורים: “חשוב לי שהורים יבינו שמאוד חשוב לא לוותר לילדים על הקריאה. אני פוגש הורים לא מעטים שאומרים לי שהילדים לא צריכים לקרוא היום כי יש להם הכול בנייד, וזה חורה לי, לא בגלל ‘אצבעוני’ והביזנס שלי, אלא בשביל הילדים עצמם. הילדים האלה בעוד כמה שנים לא ידעו לקרוא, לא תהיה להם הבנת הנקרא, והם יהיו במצב מורכב תעסוקתית. אנחנו בעולם שבו מקצועות רבים עובדים בצורה יצירתית וטכנולוגית, וללא קריאה יש קושי לבטא רעיונות, להפעיל את הדמיון, לפתח יכולת רגשית ולכתוב ללא שגיאות. הורים צריכים לשבת ולקרוא עם הילדים ביחד ולפתח להם את הדמיון ואת היצירתיות”.