"חשוב שנהיה מודעים למחיר שמשלמים הורים שכולים בארץ הזו"

"אספתי אותך מהגן, אספתי אותך מבית הספר, אספתי אותך מהבסיס, אספתי אותך מתחנת הרכבת, אספתי אותך – לבית הקברות": כך נפתח אחד השירים בספר “ליהוא" (הוצאת עתון 77), ספרו השני של המשורר שלמה בן־בסה, שמוקדש לבנו, רב"ט ליהוא בן־בסה, שהיה פרח טיס בן 19 כשנהרג ב־24 בנובמבר 2020 באסון התרסקות מטוס סנונית במהלך אימון בקורס טיס.

“יש הורים שכולים שמקימים שביל לזכר בנם שנהרג, אנדרטה או מצבת זיכרון להנצחתו, ואני, כיוון שאני כותב שירה ב־15 השנים האחרונות, הרגשתי שטבעי שאפרסם ספר שמדבר על הבן שלי, גם בצורה ביוגרפית וגם על תחושותיי בעקבות מותו", אומר בן־בסה.

מתי התחלת לכתוב את הספר?
“כבר בשבעה כתבתי שני שירים ראשונים והתחלתי לכתוב את הספר כי רציתי שזה יהיה לי סוג של מזור. כשנפגשתי עם העורכת, היא אמרה לי שאני צריך לכתוב ספר שיוקדש כולו לליהוא. לא הרבה עשו את זה בשירה העברית. יש את גיורא פישר, נתן יונתן ועוד קומץ משוררים שכתבו שירים לזכר בנם. זה ייחודי וזה רעיון שישר קיבלתי על עצמי לבצעו. שמתי לעצמי דדליין, ובמשך שבועיים ישבתי וכתבתי שירים. זה ספר שבו אני כותב על ליהוא באופן מאוד ממוקד, מסונן ותמציתי.

"התקווה שלי היא שזה יגיע לכמה שיותר אנשים. בוודאי שכל משורר רוצה שיקראו אותו, אבל בראש ובראשונה אני רוצה לעשות את זה גם בשביל הבן שלי. זו השליחות שלי בשבילו, שיכירו אותו. זה כאב של הארץ הזו. הנה, רק בימים האחרונים נהרג סמ"ר עידו ברוך ז"ל (בפיגוע ליד שבי שומרון – ד"פ). זה כל כך מצער, עצוב ובלתי מובן שילד בגיל 20־21 שלא הספיק לטעום כלום בחיים שלו - נהרג. לבן שלי לא הייתה אפילו חברה עדיין, הוא לא הספיק לדעת מה זו אהבה. הוא לא ידע את הדברים הבסיסיים של החיים, והוא נקטף. אני מלא רחמים על כך. אי אפשר להסביר את זה, ואי אפשר לתפוס את זה שהוא איננו, שלא אראה אותו יותר, שהוא לא נמצא. זה בניגוד לטבע".

הכתיבה מצליחה להיות תרפיה?
“זה סוג של תרפיה. זה הוציא ממני את מה ששכב בבטן: היגון, התסכול, השכול, הצער והרחמים. אני חושב שיש בזה משהו תרפויטי כי זה משחרר את כל מה שהעיק עליי. ברגע שאתה משחרר משהו שמעיק עליך, הופך את זה לנחלת הכלל ומעביר את זה לרשותו של הציבור - זה כבר מקל עליך כי אתה לא לבד עם הצער והשכול שלך, אלא כולם שותפים לשכול הזה, וזה מקל עליך".

איך התמודדת עם השכול בשנתיים האחרונות?
“אני בן אדם אופטימי, תאב חיים, אוהב את החיים, אוהב לחיות, לבלות, ללמוד דברים, להתפתח ולהפעיל את עצמי. אני חושב על בני בכל יום, אבל אני גם בדעה שיחד עם הכאב צריך להמשיך לחיות כי אני לא יכול לשנות שום דבר. מה שנעשה כבר נעשה. אני יכול לחיות עם הזיכרון ויכול לעשות משהו עם הזיכרון הזה כמו הוצאת הספר הזה, אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. אין דרך חזרה. ברור שתמיד יש איזה רגש אשמה שלא יכולתי להציל אותו, שלא הייתי איתו. חוסר אונים כזה. באחד השירים בספר אני כותב: ‘תסתכל מהחלון - אני נופל יחד איתך’. יש חוסר אונים שלא הצלחתי להציל אותו ולא מילאתי בכך כראוי את תפקידי כהורה. יחד עם זאת, צריך להמשיך לחיות עם כל הצער שבדבר".

נפתח כמו פרח

ליהוא בן־בסה נולד ב־22 בספטמבר 2001, אח תאום למאי, וגדל בראשון לציון. “את השם ‘ליהוא’ בחרה גרושתי בבית החולים", מספר בן־בסה. “היא עברה לידה די קשה והחליטה על השם הזה. תמיד יש לי את הדילמה הזו כששואלים אותי כמה ילדים יש לי, ואני לא יודע מה להגיד: אחד? שניים? לפעמים אני אומר אחד ולפעמים אני אומר שניים, אני לא יודע איך להתייחס לזה.

"מה יותר נכון. כשהוא היה בן 15, אמא שלו ואני התגרשנו, ועם זאת המשפחה המורחבת עזרה לנו לעבור את זה בנועם ועטפה את ליהוא ומאי בחום ובאהבה. עד יומו האחרון ליהוא היה ילד מופנם, כזה שלא מבטא הרבה רגשות, שלא מספר הרבה ולא מדבר הרבה. בגיל הנעורים הוא הסתגר רוב הזמן בתוך החדר והתעסק במחשב, היו לו מעט חברים".

איזה תלמיד הוא היה?
“הוא היה תלמיד בינוני. מקצוע שהוא חשב שהוא לא חיוני – הוא לא למד. מגיל קטן הייתה לו דעה נחרצת לגבי כל דבר. הוא היה מאוד אינטליגנט וסיים את לימודי הבגרות והתיכון בצורה מוצלחת. בכלל, הוא היה מאוד צנוע".

מה חשבת כשהוא סיפר לך שהוא רוצה ללכת לקורס טיס?
“הלכתי עם הרצון שלו. בהתחלה זה מאוד הפתיע אותי. לא דמיינתי שהבן שלי יגיע לקורס טיס. הוא היה בחור מופנם ולא ראיתי אצלו תכונות מיוחדות של טייס. כילד הוא אהב לבנות מטוסים, אבל לא באופן יותר מדי משמעותי. בכל מקרה, לא חשבתי שיקרה משהו בקורס טיס. אפילו לשנייה לא העליתי במחשבתי שמשהו יכול לקרות. לגבי העתיד כטייס, כן חשבתי שזה בסך הכל מקצוע די מסוכן ויכול לקרות משהו אבל תמיד הלכתי עם הבחירה של הבן שלי. תמיד הייתי גאה בו. הוא לקח באיזי ובשלווה את התקבלותו לקורס טיס. לא עשה מזה עניין גדול".

ב־2 באוגוסט 2020 התגייס ליהוא לצה"ל, לאחר שהתקבל לקורס טיס מחזור 186 בחיל האוויר. הפעם האחרונה שבה שוחח עם אביו הייתה יומיים לפני מותו. “זו הייתה שיחה ארוכה מהרגיל ופחות אופיינית לו, כי הוא לרוב כאמור לא סיפר הרבה", מספר האב. “הוא דיבר על האוכל בצבא, על האימונים ועל החלומות והשאיפות שלו. הוא גם סיפר לי על דברים לא מקצועיים שקורים שם, שאולי בגללם התאונה קרתה, אבל בוא לא ניכנס לזה. בכל מקרה הוא היה מאושר. בכלל, מרגע שהוא התקבל לקורס טיס הוא הסתובב תמיד עם חיוך רחב על הפנים. הוא היה מאוד מרוצה מזה. הוא נפתח כמו פרח. משהו השתנה בו, הוא קיבל יותר ביטחון עצמי ונהיה גבר. הוא היה יותר מאושר בחיים".

לחבר את הפאזל

ב־24 בנובמבר יצא ליהוא במסגרת קורס הטיס לטיסת אימונים במטוס מסוג סנונית עם מדריך הטיסה סא"ל (במיל’) איתי זיידן. כעבור זמן נעלם המטוס מהמכ"ם, והתברר שהתרסק בנגב. שני יושביו נספו במקום. ליהוא נטמן בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב טוראי. “אני כל הזמן מתעדכן בחדשות, ובשעה 12 בצהריים הודיעו שמטוס נפל, אבל לא ידעו אם זה מטוס צבאי או לא, אלא רק אמרו שהוא נפל בסביבות רהט", משחזר בן־בסה.

“כבר אז התגלו בי חששות כי ידעתי שאימוני השטח שלהם הם באזור הזה ועקבתי אחרי זה. באותו זמן הייתי בעבודתי, בבנק הפועלים, והתמקדתי בעבודה, אבל במקביל שלחתי לו וואטסאפ והוא לא ענה. אז התחלתי לדאוג באמת. בדיעבד התברר לי שהוא כבר לא היה בחיים. בסביבות השעה שלוש עמדתי לצאת מהעבודה, ומנהלת המחלקה שלי אמרה לי לחכות כי מנהל הסניף רוצה להגיד לי משהו. פתאום אני רואה אותו יוצא החוצה. כבר אז התחלתי להבין שמשהו לא בסדר והתחלתי לחבר את הפאזל. באותו רגע שהוא סיפר לי, צרחתי צרחה שכל ראשון לציון שמעה".

בדוח מסקנות האירוע שפרסם צה"ל נכתב כי המטוס התרסק אחרי שנכנס למצב טיסה בלתי נשלט בשל הזדקרות - הפרעה בזרימת אוויר תקינה לכנף המטוס, שפוגעת בכוח העילוי שלו ועלולה לגרום לגלגול ואובדן גובה. לפי הדוח, “חוסר היכרות עם הסיכון לאובדן שליטה בטיסה בגובה, בעת הזדקרות בפנייה במטוס הסנונית, לא זוהה במסגרת קליטת המטוס בחיל האוויר ובמהלך שנות שירותו בחיל. כתוצאה מכך, לא הכירו צוותי אוויר בטייסת ולא הוכשרו להתמודדות עם הסיכון".

בן־בסה מצדו טוען: “הייתה בבית ספר לטיס תרבות של ‘סמוך עליי’, כלומר המדריכים היו מאוד ותיקים והמפקדים מאוד צעירים, והמדריכים לא תמיד קיבלו את מרות המפקדים הצעירים. היו כל מיני נוהלי בטיחות שפוספסו ולא הוטמעו בצורה נכונה. היה מפקד שרצה לעשות שינוי, אבל לא קיבל גיבוי מספיק ונופנף מהחיל. גם בדוח הסופי זה די מוזכר, אבל כשדובר צה"ל יצא לתקשורת, הוא טען שזו הייתה תקלה ‘לא ידועה’. כנראה שהתקלה קרתה בעבר בגובה רב יותר, והם הצליחו להיחלץ ממנה".

“חשוב לי מאוד שיכירו את הבן שלי", מוסיף בן־בסה. “בשבילי הוא היה יקר, אבל אני חושב שהוא גם סמל לקושי בארץ הזאת, לצער, ליגון, לשכול של הצעירים ששמים את גופם על מזבח הארץ הזאת. חשוב לי שיבינו שהארץ הזו מחריבה את טובי בניה, והוא היה אחד מטובי בניה, וחשוב לי שיהיו מודעים לסיטואציה הזו ולמחיר שמשלמים הורים בארץ הזו. אולי עם המחשבה על כמה שזה יקר, נשנה את המצב קצת".

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "מסקנות הדוח הסופי לתאונת הסנונית אשר התרחשה בנובמבר 2020, שבה נהרגו סא"ל במיל' איתי זיידן ז"ל ופרח טיס רב"ט ליהוא בן־בסה ז"ל, הוצגו לפני כשנה למשפחות השכולות. הועבר לידי המשפחות גם הדוח הכתוב. בדוח הסופי של התאונה פורטו הנסיבות שבגינן נגרמה התאונה והצעדים שננקטו בחיל האוויר לאחר תחקיר צוות המומחים.

"הממצאים העולים מצביעים על כך שהסיבה הישירה לתאונה הייתה תופעה אווירודינמית שלא הייתה מוכרת בארץ ובעולם, לא על ידי מתפעלים אחרים של מטוס הסנונית ואף לא על ידי היצרן, וכי העברת נוהל טיסה בגובה נמוך למדריכים והטמעתו לא בוצעה כנדרש. מדובר בתאונה טרגית ולאחריה התקיימו תהליכים להטמעת הלקחים בחיל האוויר. צה"ל משתתף בצער המשפחה וימשיך ללוותה".