“אלו נשים שהקריבו כל כך הרבה למען המדינה, ואף אחד לא זוכר אותן כיום"
לרגל יציאת ספרו, החושף לראשונה מכתבים אישיים שכתבו אסירות ועצירות המחתרות בבית הסוהר לנשים בבית לחם בזמן המנדט הבריטי, ההיסטוריון ד"ר יצחק פס מדבר על הגילויים שמאחורי המחקר, חוזר לרצח בתו התינוקת, שלהבת פס, ב־2001 (“יש ימים שהטראומה מכה בי"), ומספר על הזיקה האישית שלו לנושא כמי שריצה בעבר מאסר בכלא בגין החזקת אמצעי לחימה: “אולי זה היתרון שלי בכתיבת הספר הזה, אני יודע בדיוק מה הן חוו שם"
"בשעה ארבע ישבנו כולנו רעבות כמו כלבות לשולחן. לולא היה יום רעב, בטח היינו מתחילים קודם בשירה, אבל מסכנות, ערב פסח, והכל סודר אצלנו לפי החוקים, כך שהיינו רעבים נורא. מובן מאליו שקֹודם כל שרנו את ההמנון ‘חיילים אלמונים’ ורק אחר כך ישבנו לאכול... הרבה־הרבה זמן אחרי השיר עדיין ריחפה רוחו של עזריה. חשבתי רק עליו, בייחוד במשפט: ‘אם אנחנו ניפול יקברונו בלילה בלאט’. זה כל כך דומה למציאות".
(מתוך מכתב שכתבה ב־4 באפריל 1942 לוחמת הלח"י טובה סבוראי, שהתפרסמה כשנתנה מחסה למפקד הלח"י אברהם שטרן, מכותלי בית הסוהר לנשים בבית לחם, לבעלה משה סבוראי, ממפקדי הלח"י. נכתב חודשיים לאחר מותו של שטרן שאחד מכינוייו המחתרתיים היה “עזריה").
מאות מכתבים של אסירות ועצירות המחתרות היהודיות נכתבו בזמן מאסרן בבית הסוהר לנשים בבית לחם, שהוקם בשנת 1930 על ידי ממשלת המנדט הבריטי ושימש לכליאתן של מי שפעלו נגד שלטונות המנדט או ניסו להיכנס לארץ בעלייה בלתי לגאלית. פעילות בית הסוהר הסתיימה במאי 1948, עם סיום שלטון המנדט.
ספרו החדש של ד"ר יצחק פס, “בממלכת הנשים בבית לחם – מכתבי אסירות ועצירות המחתרת" (הספר יושק במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים ב־10 בינואר 2023), חושף לראשונה את מכתבי האסירות והעצירות היהודיות המתארות את החיים בבית הסוהר בשנים שקדמו לקום המדינה. “ממלכת הנשים" הוא הכינוי שהעניקו לבית הסוהר במכתביהן.
“אנשים פשוט לא מכירים, לא יודעים ולא נחשפו לנושאים הללו", אומר כעת ד"ר פס, שעובד במרכז לחקר האישה ביהדות באוניברסיטת בר־אילן וכן במכון לחקר השואה. לדבריו, את המחקר ביצע בתמיכתם של פרופ' מעוז עזריהו, מנהל מוסד הרצל לחקר הציונות (באוניברסיטת חיפה) במקביל לשיתוף פעולה עם פרופ' יעל שמש, ראש המרכז לחקר האישה ביהדות באוניברסיטת בר־אילן.
“יש המון מכתבים שנמצאים במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים ופניתי אליהם לקבלת מכתבים", הוא מספר. "במקביל פניתי לדור שני לאסירי המחתרות, למשל בתה של לוחמת האצ"ל לאה אושרוב, שהציעה לפתוח בפניי את ארכיונה הפרטי. הרעיון היה להעלות לתודעה את סיפורן של לוחמות המחתרות ובייחוד האסירות, שנשכחו כמעט לחלוטין מהתודעה הציבורית.
אלו נשים צעירות שישבו שנים בבית הסוהר ובזבזו את שנותיהן הטובות ביותר בגלל שהן פעלו למען תקומת מדינת ישראל, ולא זוכרים אותן. היו נשים שלא פגשו את משפחתן חמש־שש שנים וכאלה שגם בעליהן, אנשי מחתרת, ישבו בכלא. אלו נשים שהקריבו כל כך הרבה למען המדינה ואף אחד לא זוכר אותן כיום, וזה בעצם היה המנוע האישי שלי להעלות אותן ולהחזיר אותן לדפי ההיסטוריה".
כיצד פעל בית הסוהר בבית לחם?
“רוב הסוהרות היו ערביות, ומי שניהלה את בית הסוהר הייתה אנגלייה עוינת מאוד. כשהשוטרת היהודייה היחידה התפטרה, יצאה קריאה בעיתון המחתרת שאי אפשר להשאיר את האסירות ככה, בלי נוכחות יהודית. להיות אסיר זה לא כיף גדול, ועניין אותי איך הן התמודדו עם הקשיים של בית הסוהר. מי שלא ישב בכלא לא יבין איך הן מרגישות, והמכתבים הם מקור חשוב שמראה בצורה אותנטית איך הן חוו את הכלא, איך הן הצליחו להתמודד עם הקשיים, השפה המיוחדת של אותן שנים.
במסגרת המחקר מצאתי גם דואר מחתרתי שעבר מבית הסוהר לבית המעצר, שהיו צמודים, בדרכים נסתרות כדי לחמוק מהצנזורה. שם הן חושפות את הרגשות, את התחושות ואת העולם הפנימי שלהן כמו שהוא. זה היה אחד השיאים של המחקר מבחינתי. מצד שני היה קשה מאוד לתמלל את זה כי הכתב קטן מאוד ודהוי. ישבתי שעות על גבי שעות עם הגדלה של כל מילה. המטרה הייתה להביא את הקול האותנטי שלהן. אנחנו מדברים על נשים שהיו במחתרות חשאיות, והמסמכים הללו חושפים את העולם הפנימי שלהן".
בתפקיד גברי
“לאחי אריה שלום רב!
את המכתב הזה אני כותבת לך בשעה עשר וחצי, וזה באור מלא ובמטבח... עד קבלת מכתבי תשמע על הנעשה אצלנו בבית־לחם, ואולי אפילו נהיה כבר במקום אחר. אנו פתחנו ב־15 לדצמבר ב’מרד’ שהתחיל באי־ציות לשוטרות, זאת אומרת לא נכנסנו לחדרים בשעות הקבועות וכמו־כן נשארנו כל הלילה ערות אחר כך... ביום השלישי למרד, לאחר שלא קיבלנו שום תשובה ממשית על דרישתנו להעברה למקום בטוח, נקטנו באמצעי יותר חריף — נשארנו בחצר כל הזמן". (מתוך מכתב שכתבה ב־20 בדצמבר 1947 אשת האצ"ל שולמית מהולל (פנסו) לאחיה אריה מהולל, ממפקדי האצ"ל הבכירים).
“לא היה רק מרד אחד, אלא היו כמה", מתאר ד"ר פס. “מצד אחד הייתה שגרה והשגרה עצמה היא עמידה לאומית ורוחנית, כי בכלא מטרת השלטונות היא לבודד ולהשפיל אותך ולהוריד לך את הדמות האישית. ומצד שני כשהיה צריך ללכת מכות, הן הלכו מכות עם שוטרים, פירקו כיסאות כדי להחזיק את הרגליים כמו מקלות. אז הייתה להן עוצמה אישית ולאומית, וזה חלק מהיופי בלגלות את המכתבים האלה".
אילו מכתבים נגעו בך במיוחד?
“יש מכתב לדוגמה, שכותבת אסירת האצ"ל דבורה ברוך לאחיה שהיה במחנה באפריקה. היא מספרת לו על הרימונים שפוצצו הנידונים למוות מאיר פיינשטיין ומשה ברזני בהתאבדותם, ואתה חש את הצער והכאב שהיא חשה. לאה אושרוב מספרת באחד המכתבים על חוויותיה מליל הסדר, ואיך היא וחברותיה שרו ‘מה נשתנה’, שתו ארבע כוסות והקדישו כל כוס למטרה לאומית.
בחג אחרי כן היא ייחלה להקמת מדינה עברית, זאת אומרת שהלאומיות הייתה חלק בלתי נפרד מהן. הן חגגו את חג החירות עד כי באחד המכתבים הן מתארות כיצד הבריטים לא הבינו מדוע הן צוהלות, רוקדות ושרות בכלא בליל הסדר, בעוד חלקן נשפטו למאסר עולם. כאדם דתי זה היה מדהים לקרוא שבכלא הנשים מילאו גם את התפקידים הגבריים: אחת חזנית, אחת תקעה בשופר".
שפיות ואופטימיות
פס (46) החל לחקור את פעילות מחתרת הלח"י בגיל צעיר. “תמיד אהבתי היסטוריה, וכבר בבית הספר הכנתי עבודות בית ספר על הלח"י, ביליתי בספריות כדי לכתוב על הנושאים האלה", הוא מספר. “משחר ילדותי אני נמשך לנושא הציונות והמאבק למען הקמת מדינת ישראל".
פס הוא אביה של התינוקת שלהבת פס שנרצחה בידי צלף פלסטיני בחברון במרץ 2001, כשהייתה בת עשרה חודשים, בפיגוע שטלטל וזעזע את המדינה.
“זה לא כאב שנעלם או נשכח, יש ימים שהטראומה מהאירוע מכה בי יותר ויש ימים שפחות", הוא אומר. “התמונה של שלהבת תמיד מול עיניי, וביום הזיכרון הרגשות צפים בעוצמות גדולות. עד היום אנשים מכתירים אותי בטייטל ‘אבא של שלהבת’, זה תמיד מלווה אותי. פרופ’ ג’ודי באומל־שוורץ, שלקחה אותי תחת חסותה, אמרה לי: ‘המטרה שלי היא שכשיפתחו גוגל, יראו את יצחק פס שכתב ספרים ולא את יצחק פס שבתו נרצחה באכזריות. בשבילי הכתיבה היא תרפיה".
איך התמודדת עם האובדן?
“הייתי אז בן 24 ואשתי אוריה בת 21. שלהבת הייתה בתנו היחידה. כשהיינו מגיעים למפגשים להורים שכולים, אנשים לא האמינו איך אנחנו, בגילנו הכה צעיר, שייכים לסיפור. ניסינו להתמודד ולשמור על שפיות ואופטימיות למרות הקושי הבלתי יתואר".
זמן קצר לאחר הטרגדיה, ביולי 2003, נעצר פס יחד עם גיסו, מתתיהו שבו, במחסום חיזמה מצפון לירושלים כשברכבם נמצאו לבנות חבלה, והוא הורשע בהחזקת אמצעי לחימה ובעקבות כך ריצה שנתיים בכלא איילון. “השהייה בכלא הפכה אותי לגמרי", הוא מתאר. “הרבה דברים שקראתי אצל אסירות המחתרות במכתבים, זהים למה שאני חוויתי והרגשתי בכלא, גם בהיבט הפסיכולוגי. מצאתי תובנות שאני סוחב איתי מהתקופה הזו.
אולי זה היתרון שלי בכתיבת הספר הזה, אני יודע בדיוק מה הן חוו שם. הכלא הוריד את הקיצוניות שלי, הוא יצר פסק זמן שעשה לי רסטארט לחיים בהמון מובנים. שאלו אותי אם אני מצטער על הדברים שעשיתי, אז ברור שאני מצטער, אבל מצד שני הביוגרפיה של האדם נבנית מסך החוויות שלו. אני לא יודע אם הייתי מגיע למה שהגעתי היום אלמלא הייתי בכלא. לאשתי עד היום קשה לשמוע סיפורים ממה שחוויתי שם, כי זו חוויה לא נעימה, אבל מצד שני זה די בנה אותי. הייתי צריך כנראה לעבור את השלב הזה. אני משתדל לקחת מכל דבר רע את הדברים הטובים".
עד לפני ארבע שנים התגוררו פס, אשתו וילדיהם בחברון, ובשנים האחרונות עברו להתגורר בקריית ארבע. “זה חלק מהתהליך האישי והמשפחתי שעברנו בלהתמודד עם השכול", הוא אומר. “תמיד היה חשוב לנו שהילדים שלנו יהיו כמה שיותר נורמליים, וכנראה הצלחנו בזה. כולנו סוחבים את המטען שלנו ומצולקים, אבל משתדלים לעשות טוב.
הלוואי שאנשים יחזרו להיסטוריה, ינסו להבין אותה ולכבד את האנשים שהביאו אותנו עד הלום והקריבו קורבנות למען הקמת המדינה. הלוואי שההיסטוריה תחזור למקומה הראוי, ושנוכל ללמוד ממנה וזה ישפיע גם עלינו. כשאני כותב זה משפיע עליי, על הדעות, על התובנות והתפיסות".