בסוף השבוע שאחרי הבחירות יצאתי לשוטט ברחובות העיר האקראית למדי שבה אני מתגוררת, גבעתיים. בראש - תכנונים להשקת הספר האסטוני שתרגמתי וערכתי, “אבק וצבעים”, של המשורר הצפוני שכבש את לבי, יאן קפלינסקי. באוזניות - עוד אסטוני שמתברר כדגול, המלחין ארוו פרט (בדיוק סיכמתי לשמחתי עם הכנר הקריסטלי, המשובח, שיכול לו, גלעד הילדסהיים, שיעבד ויבצע מיצירתו במיוחד בשביל האירוע).
העיניים למעלה, אל הציפורים (המשוררת מאיה ויינברג, זוכת פרס כליל לשירה סביבתית, גם נענתה הבוקר בשמחה להשתתפות). על הגג הדלוח של הסופרמרקט ציפור מיינה שחורה, מין פולש ורודני שתובע לעצמו את הארץ מאז שהצליח לחמוק מסורגי הצפארי. במקורה יריעת פלסטיק שקופה וצלופנית. בדיוק נחתה ליד בת זוגה שכנראה ממתינה לה כדי לבנות קן.
ראשה נדמה גדול ומעוות מבעד לצלופן הקמוט, והנה, מצאתי עצמי בחזונו של קפלינסקי:
“בְּפֶתַח הָאִוְרוּר חַי יַרְגָּזִי...
וּבָעַרְפִלִּים חַיִּים זְמִירִים.
כָּל עוֹד הֵם שָׁם, בְּשׁוּבָם עִם הָאָבִיב
עוֹד יֵשׁ סֵדֶר וְתִקְוָה בָּעוֹלָם, עוֹד יֵשׁ
חוּטִים רוֹפְפִים שֶׁל נְתִיבֵי הַנְּדִידָה
הַמְּחַבְּרִים אוֹתָנוּ עִם מִצְרַיִם, סוּדָן, קוֹנְגוֹ, כֵּף הַתִּקְוָה הַטּוֹבָה
הָעוֹלָם עוֹדוֹ בִּמְקוֹמוֹ מֻנָּח, כְּמוֹ מַפַּת־פְּסֵיפָס, מִשְׂחַק פָּזֶל
שֶׁל יְלָדִים, תַּצְרֵף
שֶׁכָּל כָּךְ קָשֶׁה לְחַבֵּר וְכָל כָּךְ קַל לְפָרֵק..."
כמו לתת תוקף למילותיו, כמעט החלקתי על פמפלט הבחירות שנותר זרוק על המדרכה ומתוכו בן גביר מישיר מבט מזרה אימה.
"הַַמִּין הָאֱנוֹשִׁי יִתְפָּרֵק לְמִפְלָגוֹת, מַעֲמָדוֹת, עֶקְרוֹנוֹת, הוֹמוֹ
וסְַפּיְנֶסְ.
קוֹפִים עֵירֻמִּים שֶׁמְּפַחֲדִים מִנְּחָשִׁים, מֵהַחֹשֶׁךְ, מִיֶּדַע וּמִבְּנֵי
מִינָם..."
ממשיך קפלינסקי, טווה את חוטיו הבלתי נראים בין העבר לעתיד, הטוב והרע, מחזוריות הטבע וטבע האדם שחי בו. במשך שנה וחצי תרגמתי וערכתי את כתביו לספר עברי גאה זה, שיריו הפכו לחלק מהתודעה שלי, משאב דרכו אני מסוגלת להביט סביבי אחרת. שוב תפסתי כמה שירתו של הנורדי, הכביכול רחוק הזה, אוניברסלית.
אומנם חלק ניכר מחייו היה תחת שלטון ברית המועצות, בשפת אם ששייכת רק לכמיליון איש, ועם זאת שיריו חצו מסכי ברזל, שפה וגיאוגרפיה. הוא הגיע להכרה גדולה כל כך שממקמת אותו עם חשובי המשוררים באירופה. זה ניכר בפרסים שהועטרו עליו, ובהם פרס אירופה לשירה בשנת 2016, שבה היה גם מועמד לפרס נובל.
גם על החיים בארצו השאיר חותם משמעותי פורץ דרך, לא רק ככותב ואף כסוציולוג ואקולוג, אלא אף למעלה מזה, כשהפך לחבר הפרלמנט הדמוקרטי הראשון של המדינה הקטנטנה כשהשתחררה מהגוש הקומוניסטי ב־1991. מי שנולד לפתחה של מלחמת העולם השנייה, שהתייתם בילדותו מאביו, פילולוג פולני־יהודי שנשלח למחנה עינויים קומוניסטי שבו גווע למוות מרעב, הפך לקולה של האומה המושתקת.
לי כבר היה ספר שירה אסטוני באמתחת, “והקו הופך לצל” (הוצאת עיתון 77, 2018) מאת משורר בן דורי, מטורה. אז נסעתי עם מלגת שהות לתרגום וחקרתי איתו את השפה המוזרה הזו ומחוזותיה. אהבתי את המדינה היפה, שצל תוגה לא מרפה ממנה אפילו בלילות הקיץ הלבנים.
מדינה צפון־מזרח אירופאית, שמעדיפה להידמות לאחותה הזוהרת פינלנד. היחידה ששפתה כה קרובה לשלה. שפה בלי זמן עבר ובלי ה’ הידיעה שתהדר אותה, אולם עם צלילים גרוניים שמשווים לה עסיסיות בלתי צפויה. הספר ההוא הסתבר כספר השירה האסטוני הראשון שיצא בארץ. הקדשתי הרבה עבודה ואמונה כדי שיצא בתנאים המאתגרים שבארץ. לא חיפשתי מעבר.
אולם כשנתקלתי בשיריו של קפלינסקי הרגשתי שהם קוראים לי. עמוד אחר עמוד סימנתי כל פעם מחדש את השיר הכי יפה. כשהעבודה על הספר החלה, יאן היה בדמי ימיו. מטורה, שמכיר אותו מילדות, קישר בינינו. למרות שבעצם כבר גסס ענה מיידית בהתלהבות משמחת. בלי כחל וסרק כתב לי על מחלתו. כל זה במילים ספורות, כמו שיריו, בלי שמץ סנטימנטליות ובנוגה אנושי וחם הקורן מהן.
“הרופאים קוצבים לי עד ‘אמצע הקיץ'”, פסק. משמעו עד חג “אמצע הקיץ”, המתרחש באסטוניה דווקא בתחילתו, והוא מהחשובים במדינה הזו, הכי פחות דתית באירופה. גם על שורשיו היהודיים כתב, ואיך לקח איתו חופן אדמה מקברו של האר”י הקדוש בצפת, שאותו ביקש להטמין בארונו. הוא עקב אחר החדשות בארץ ודאג לשלומי כשנפלו פה טילים. כמו שנהג, נתן לי יד חופשית בתרגומים. אף שלח לי ספרים נוספים ועוד קיווה להקליד לי משורותיו באסטונית, אך כוחו לא עמד לו. זו הייתה הפעם האחרונה שהתכתבנו.
מקף סורר
באופן טבעי, לא מתוכנן, מטורה ואני התגלגלנו לשתף פעולה בעבודה על הספר. בדומה לעבודה על ספרו, בחרתי שירים כמעין מקרי בוחן, שעליהם עברנו בקפידה והשווינו אנגלית מול אסטונית ועברית. רק שהפעם לא נפגשנו על גדות הים הבלטי בווילה של איגוד הכותבים האסטוני, אלא בזום. התדיינו על השירים שעות.
לפעמים בסערה, למשל כשלא הסכמנו על מיקומו של מקף סורר. לרוב בחדווה, כמו כשהבנו שמה שבאנגלית אין לו מילה ותורגם לסתם “עץ” - הוא בעצם “נטע” גם באסטונית וגם בעברית. מטורה לא היה תחליף יאן, אלא הוא, על יכולותיו המילוליות, היותו מתרגם, פילולוג וחבר טוב. בעזרתו התאפשר לי גם להביא לעברית שירים שעד כה פורסמו רק באסטונית.
עכשיו הספר כאן, תכף גם מטורה יגיע. יחגגו איתנו גם רוני סומק האחד והיחיד, רפי וייכרט המשורר, המתרגם ומו”ל שאין כמותו לתרומה לשירה המתורגמת בארץ, לאה קליבנוף־רון, מעורכות הירחון הספרותי החשוב “המוסך”, ובנוסף למאיה וגלעד, גם אני כמובן. לרוב משוררת, בעצמי מתורגמת ללא מעט שפות וגם מתרגמת שירה, שיש לה את הזכות להשתמש ביכולות אלו כדי להוליד פה את השירה החד־פעמית הזו.
השקת הספר תיערך ביום חמישי, 15 בדצמבר, בשעה 20:00 בחנות הספרים “רידינג", אלנבי 43, תל אביב.