בגיל 77 החליט אייבי לוי לקבץ את החוויות הבלתי נשכחות שצבר לאורך חייו לספרו "סיפור מנחם" (בהוצאת "נוצה - קיבוץ מגידו") שיצא בימים אלה. "חוויתי כל כך הרבה חוויות אישיות, צבאיות ומקצועיות, ולא הכל סיפרתי למשפחה שלי", הוא אומר. מנחם ("אייבי" - כינוי שהודבק לו בילדות) לוי נולד בשנת 45' בקיבוץ הדתי שדה אליהו.
אחד מזיכרונות ילדותו הראשונים הוא צליל הפגזות המטוסים במהלך מלחמת השחרור. "בתור תינוק בן שנתיים שמעתי את מטוסי האויב שהפציצו את הקיבוץ", הוא אומר. "המטפלות היו לוקחות אותנו למקלטים, כלומר שוחות שכיסו עם פחים ושקי חול. הכרתי טוב את נושא המלחמות עוד לפני שידעתי ללכת".
בשנת 64' התגייס לגדוד 50, הגדוד המוצנח של הנח"ל. "החוליה שלי יצאה למשימה בקו הגבול הסורי, ובדיעבד התברר לי שנכנסנו לשטח הסורי", הוא משחזר. "במהלך המשימה נקלענו למארב של הסורים שהמטירו עלינו ירי כבד. נפצעתי בשתי הרגליים, בבטן וביד ימין. רק יד שמאל שלי לא חטפה כדור. מי שהפיל אותי על הרצפה בזמן שהחלפתי מחסנית היה מתי כץ, שנפצע אנוש. הצוות פינה את מתי, והקצין השאיר חייל שיטפל בי ויסחוב אותי לשטח הישראלי, אבל אחרי כמה מטרים הוא לא היה יכול להמשיך. נשארתי בתוך המוצב הסורי בעוד חילופי האש נמשכים. כך מצאתי את עצמי לבד, פצוע, בשטח הסורי".
מה עבר לך בראש באותם רגעים?
"קודם כל חשבתי על לשרוד. אתה אומר לעצמך שאתה חייב להיחלץ כל עוד נשמה באפך. אתה לא יודע מה סוג הפגיעה. אתה רק יודע שאתה בתוך מוצב סורי. הסורים מטרים ממך ובגלל החושך לא מבחינים בך. אתה אומר לעצמך: 'מה שלא יהיה - אני לא אפול בשבי הסורי'. אתה עושה מאמצים עצומים להתרחק מהמוצב, וכל זה כאשר מדי פעם אתה מאבד את ההכרה. רק רציתי לחזור ליחידה, למשפחה ולחברים. בכוח אחרון הצלחתי להיחלץ לאחר שדרדרתי את עצמי במורד עד שהכוחות הישראליים מצאו אותי ופינו אותי לבית החולים. בהמשך המשפחה של מתי ביקרה אותי בבית החולים כי רצתה לשמוע ממני מה היו מילותיו האחרונות. הוא זעק 'אמא, אמא, אמא'".
עם שובו לארץ הוגדר לוי בעיתונים כ"גיבור ישראל". "אני רק רציתי לשרוד ולחזור הביתה", הוא אומר. "לא הרגשתי גיבור. בהליקופטר בדרך לבית החולים טס איתי אלוף פיקוד צפון אברהם יפה, שהתברר שהוא היה חבר טוב של אבי, מריו לוי, ואמר שזו זכות עבורו להכיר גיבור ישראל. שאלתי אותו: 'מה עשיתי בשביל להיקרא גיבור? רק רציתי לחזור הביתה'. והוא אמר: 'אייבי, שני גדודים עמדו לסרוק את כל השטח לחפש אותך כי ידענו שלא נפלת בשבי כי הסורים מחפשים אותך. אתה יודע כמה דם והרוגים נחסכו בשובך? זו גבורה'".
בנובמבר 66' השתחרר לוי מהצבא, אך ביוני 67' גויס כקצין לשירות מילואים בגדוד 66 חטיבה 55 של הצנחנים ונטל חלק בקרבות הקשים לשחרור ירושלים, ובהם הקרב ההרואי על גבעת התחמושת שבו איבד לא מעט מחבריו הטובים. "יש הרבה מאוד חוויות מהמלחמה הזו, ובספר השתדלתי לקבץ את עיקריהן", הוא אומר.
"למשל, הפקודה החפוזה שקיבלנו בבית הכרם, דקות ספורות לפני הקרב, וההליכה לעמדה בגבעת התחמושת והצבת המקלעים ופתיחת האש, והירי שחטפנו לתוך חלון בית הספר מהחדר שבו ירינו, והחייל האמיץ שלי משה מבורך שנפל עליי, בדיוק כמו שקרה לי עם מתי כץ, ולחש באוזניי, רגע לפני שהחזיר נשמתו, את המילים האחרונות: 'אמא, תעזרי לי'.
אותה טראומה שקרתה לי ב־64' חזרה אליי שוב במהלך חילופי האש, וריח הבשר החרוך והשרוף. בסוף הקרב הגענו לסמטת הכותל, והסמטה הייתה ריקה והבנתי שאני בכותל. אני וחבריי לגדוד נשכבנו על הרצפה ולא קלטנו מה שעשינו. פשוט שכבנו והבנו שהכותל בידינו. הסיוטים שעברנו בגבעת התחמושת זה מה שעבר לנו בראש, החברים שאיבדנו שם - 36 חיילים הרוגים ועוד עשרות פצועים. להגיע לכותל היה רגע קדוש עבורנו, ורק שעה או יותר אחרי שהגענו לכותל, כשבא הקהל הגדול לשם, התחלתי להבין שעוד משהו מתחולל פה".
הסיוטים מהמלחמות מלווים אותך?
"רק כאשר אני בא לטייל בגבעת התחמושת, באזכרות של חבריי הלוחמים, בכנסים ובביקורים בכותל. זה מציף לי את הכל. זה לא משהו שאפשר לשכוח".
מאיר אריאל ואני
קצרה היריעה מלספר את כל סיפורי הגבורה של לוי, שלחם גם במלחמת ההתשה בתעלת סואץ ובמוצב טמפו, פיקד על מחלקת מקלעים כבדים במלחמת יום הכיפורים ושימש גם כמ"פ מפקדה במלחמת לבנון הראשונה והגיע עד ביירות. "לאחר מה שחוויתי בסוריה ב־64', הפסקתי לפחד מהמוות", הוא אומר. "הרגשתי שבמובן מסוים ידעתי איך זה מרגיש 'למות' והבנתי שזה לא כל כך נורא. אתה עוצם עיניים וזהו. במלחמות ובחיים בכלל למדתי לאמץ את חוסר הפחד הזה".
עוד תאריך שלוי לא ישכח הוא 11 בדצמבר 1974. "הזדמנתי במקרה לראות סרט בקולנוע 'חן' בתל אביב והגעתי אליו קצת באיחור", הוא מספר. "ישבתי בשורה האחרונה ושמעתי פיצוץ אדיר מתוך הקולנוע. ראיתי בפינה מחבל עומד וזורק רימונים. רצתי ישר לכיוונו, ועוד לפני שהגעתי אליו הוא הספיק לשלוף את הנצרה והתפוצץ בעצמו. הרימון קרע אותו. ירדתי להוביל פצועים והרוגים הלוך וחזור. אחרי שפינינו את כולם הגעתי אליו והוצאתי לו מהמעיל עוד שני רימונים שהוא לא הספיק לזרוק".
אחד מחבריו הטובים היה "הצנחן המזמר" מאיר אריאל. "מאיר היה חבר טוב שלי והיינו יושבים ושרים ביחד במסיבות", הוא מספר. "מירושלים העבירו אותנו להילחם ברמת הגולן וחזרנו שוב לירושלים דרך הגדה. כשחזרנו היה מסדר של החטיבה ברחבת הר הבית ובן־גוריון היה שם גם. ואז מאיר שר לנו, לחבר'ה, את 'ירושלים של ברזל' שהוא כתב במסע שלנו מירושלים לרמת הגולן וחזרה".
אחרי חצי שנה
בשנת 2017 לוי, אב לשמונה ופרוד באותה עת, הגיע לנאום בטקס לציון 50 שנה לשחרור העיר העתיקה באצטדיון מגדל דוד בירושלים. מי שהופיעה שם הייתה מכרה שלו מהעבר, הזמרת שולי נתן. השניים הכירו כבר בשנת 67' כשהיא הגיעה לבצע את השיר "ירושלים של זהב" מול חבריו לגדוד. "כשנפגשנו באותו אירוע היא ניגשה אליי, טפחה לי על הכתף ואמרה: 'שמעתי שאתה משדה אליהו. אתה מכיר את מריו לוי?'", הוא מספר. "אמרתי לה שזה אבא שלי. היא סיפרה שהבן שלה למד אצל אבא שלי חקלאות אורגנית, ומכאן נוצר הקשר שהתפתח לרומנטי. אנחנו ביחד כבר חמש שנים".
לוי, שהקים במשך השנים את מפעל התבלינים בשדה אליהו ושימש גם כמהנדס חקלאות, הוא גם זמר חובב, מה שתרם למכנה המשותף בין בני הזוג, שמקיימים הופעות משותפות ברחבי הארץ. הם מחלקים את זמנם בין ביתו בקיבוץ בית השיטה לביתה ברעננה. "אנחנו מקיימים ערבי שירה בציבור גם אצלה ברעננה וגם אצלנו בבית השיטה, וזה מדהים, אנחנו לא מפסיקים לשיר".
"כשהעלו אותו לבמה ואמרו: 'עכשיו יעלה אייבי לוי משדה אליהו'", מספרת שולי נתן, "זה הדליק לי נורה אדומה. כשהוא ירד, שאלתי אותו אם הוא במקרה מכיר את אבי החקלאות האורגנית בישראל מריו לוי. סיפרתי לו שיש לי בן, חקלאי אורגני שמטפח זנים נכחדים של ירקות בלדי, ואייבי אמר שמאחר שאביו מעל גיל 90, הוא לוקח אותו פעם בשבועיים לטיול אצל חקלאים אורגניים שהיו תלמידים שלו, ושהם יגיעו גם אלינו. כך קרה כעבור חצי שנה. בתום הפגישה אייבי שאל אם אהיה מוכנה בעוד חצי שנה לבוא ולשיר ליד המצבה של הרוגי גבעת התחמושת ביום ירושלים. אמרתי לו שאם אהיה פנויה ומישהו יבוא לקחת אותי - אבוא. אחרי חצי שנה הוא צלצל, ביקש לאסוף אותי ונסענו יחד לגבעת התחמושת. בנסיעה הזו נרקמה אהבתנו".
