אינגמר ברגמן היה שם (“תמונות מחיי נישואים"), נואה באומבך היה שם (“סיפור נישואים"), דוד פוגל היה שם (“חיי נישואים"), א.ב. יהושע היה שם (“גירושים מאוחרים"), ג'ונתן פרנזן היה שם (“צומת". וזאת הזדמנות להרכין ראש על לכתה בטרם עת של המתרגמת הנפלאה עתליה זילבר, שזה הספר האחרון שתרגמה). הם ואין ספור יוצרים אחרים ביקרו בצומת התופת הזה שבין אהבה ותיעוב, התלכדות והיכחדות, בנייה ופירוק, קרבה מוחלטת וריחוק לאין קץ. שבין זוגיות ובדידות.

אילן גורן, איש תקשורת שחי בצרפת (גילוי נאות: אנחנו חברים) ושזה ספרו הראשון בעברית, הוא בן דורו של באומבך, ולרגעים כמעט אפשר לשמוע את אדם דרייבר נוהם מפיו של נועם, הגיבור של “מותר", שהסיפור מובא דרך עיניו, ומטיח את ראשו בקיר כשסקרלט ג'והנסן (כלומר סשה, אשתו של נועם) מוציאה אותו מדעתו. יש אומנם משהו קולנועי ברומן המעודן של גורן (שלעומת זאת איננו קומיקס, כפי שעשוי להתפרש מציור העטיפה המטעה), אבל גם מאוד אירופי ופחות אמריקאי. לרגעים נדמה שהוא מתורגם מצרפתית או משוודית או ממקום מושלג אחר ביבשת הרחוקה מזו של באומבך, למרות ואולי בגלל העברית הלבושה מחלצות מהודרות ומשובצת במילים כמו “כימהון" ובמשפטים כגון “האהבה שגעשה ביניהם תהפוך לצמיגית, אחר כך לגבישית, ואז תיסדק".  

עלילתית יש ב"מותר", הצנוע ואולי אף מצטנע, דווקא משהו מהרומן הכביר והשאפתני ההוא של פוגל. שם הגיבור מנהל יחסי סאדו־מאזו נפשיים עם אשתו הברונית, שמתעללת בו, מדווחת על בגידותיה ודואגת להבהיר לו שהוא לא אביו הביולוגי של בנם. “אסונו ואושרו של כל אדם גלומים בו עצמו ואינם באים מבחוץ", טוען פוגל, ובכל זאת, כבר הפגישה הראשונה בין גורדוייל ותיאה, המבט הראשון, מתורגמים לידיעה של כל מה שיבוא. נועם הישראלי הנודד וסשה, צרפתייה ששורשיה רוסיים, נפגשים בצ'רנוביל.

“הנס שלהם התחיל באסון גרעיני". הוא עיתונאי, היא צלמת, הם בעבודה, אוכלים שעועית בשמנת בקנטינה של הכור הגרעיני בחברת פועלים אוקראינים חובשי קסדות כתומות. זאת ההתחלה, של הספר ושל מערכת יחסים שתוביל לנישואים ולהולדת בת, זויה, שמדברת רוסית, צרפתית ועברית ומרגשת בכל השפות, כשהיא מבינה כל מה שקורה וכמו כולם, לא מבינה דבר. גורן מצדו משתמש להפליא באנדרלמוסיית הלשונות ששולטת בחייו של נועם כדי לקדם את העלילה ולחדד את מוטיב ה"גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת ואפילו לא יודע באיזו שפה לקונן על זה".

גורן מגיש בקצרה הבזקים אינסטגרמיים במתכוון של התאהבות זוהרת לכאורה (והרי באינסטגרם הכל זוהר, וזאת תכלית היישומון). אין לזוג הטרי רגע דל. הם מדלגים בין דירות מגניבות בערי בירה נחשקות (בתחתונים, בחורף, כמה יפה זה מצטלם), עושים סמים מהרבה סוגים (בדרך כלל ביוזמתה ורוב הזמן לא בהסכמתו המלאה) ועפים על החיים. אבל הסדקים בתמונה הכללית עמוסת הלייקים ומעוררת הקנאה לא מאחרים לבוא. כבר בעמוד 24 היא אומרת לו שהוא קצת משעמם אותה. בעמוד 27 היא מגלה לו שיש גבר אחר בחייה. “למה אני לא צועק, הוא מתפלא, תרים את הקול כבר, רק קצת, תשאג עליה (...) הוא לא מצליח. הוא מדמיין את עטרן הסיגריה נדבק לנשימה שלו". בעמוד 69 קורה הנורא מכל. יש רגע של התקרבות מינית, ואז סשה מודה (בעקבות לחץ לא מתון של נועם, ייאמר לזכותה, או לגנותה) שהיא מרגישה שהיא בוגדת בגבר האחר. עם נועם. עם בעלה ואבי בתה. “נועם מרגיש שהאוויר בחדר השינה מתפורר. שלאור הירח הנוטף מן החלון יש משקל. הוא נופל עליו".

זאת אולי לא אלימות רגשית מהסוג שתיאה עינתה בו את גורדוייל, ובכל זאת, הכאב כמעט בלתי נסבל. נועם מנסה להתעלות עליו כבן מצולק להורים גרושים (עוד כרוניקה של אסון ידוע מראש?), שעשו הרבה דרמות שהוא נאבק כדי להימנע מהן, והוא גם חייב לברר עם עצמו אם כל האהבה הזאת לא הייתה אלא שקר פוטוגני קצר מועד. אותנטיות וכנות (“ברוטאלית") חשובות לנועם יותר מהכל, והוא מוכן לשלם את המחיר. והמחיר כבד.

“ציפור מבינה את העולם טוב ממני", הוא מהרהר למראה ציפור דרור חומה על פח צהוב ליד “עץ האבוקדו מעוכב ההתפתחות", שנועצת בזוג המתפרק עיני חרוזים ו"שורקת הערות". אותנטיות וכנות חשובות גם לגורן, שמקדיש את הספר ל"אלו שרואים את השלם מתוך החלקים". זה מה שהוא עושה בכתיבתו - מחפש את השלם מתוך רגעי הגאות והשפל. סורק בקרני רנטגן חסרות רחמים ונטולות מורא את מה שהיה ומה שנהיה במערכת היחסים של נועם וסשה, ואולי גם את מה שיהיה, עד כמה שאפשר להתנבא ולנחש, לקוות ולתכנן. נועם וסשה מתפרנסים מתיעוד ומהנצחה של המציאות. ועכשיו תורו של נועם להנציח לעצמו את המציאות של עצמו, פיקסל אחר פיקסל.

למרבה המזל, הוא וגורן משכילים להיעזר בהומור מצוין. סשה אומרת לנועם שבעולם מושלם הם היו גרים שלושתם - היא, הוא והמאהב שלה - בדירה הגדולה שברובע ה־19 בפריז. נועם מתחלחל מהרעיון וזועם, מזועזע מהקלות הבלתי נסבלת שבה סשה מציעה לו הנצחה של העוול. “כמו לקרוא לפלישה למדינה זרה, ‘איחוד מחדש עם המולדת'". כך מזוקק האבסורד שמלווה משברים קיומיים כאלה - ואת הקיום בכלל - להומור מריר, שבמקרה הזה גם מבטא את המהות העיתונאית של השניים ואת העובדה שכיבוש וסיפוח אינם זרים להם, כל אחד ומוצאו.

עשו את כל זה לפני גורן, ויעשו את זה אחריו. זה לא משנה. הוא לא בא לשנות את העולם, אלא רק לספר סיפור שבוער לו לספר. התוצאה מרשימה ונוגעת, ולא רק מפני שרקדתי בחתונה שלו בפריז. הקוראת מוצאת את עצמה מייחלת לאושרו של נועם, שבסך הכל רצה לאהוב ונכווה כמו הוריו לפניו וכמו מיליוני שוטים אחרים (אם כי לא הוריה של סשה, הנשואים שנים רבות בהצלחה יחסית). עדי אשכנזי הייתה שואלת “מה זה השטויות האלה, נישואים".

התשובה היא כנראה: תאונה בלתי נמנעת שתקרה גם ובעיקר לכל מי שמשוכנע שלו זה לא יקרה. נועם תוהה אם הפרידה מסשה היא מעשה של טירוף או יוהרה. “הנה אני, הוא אומר לעצמו, בגיל ארבעים ושש, עומד על צוק, מוקף ים, עם ילדה. זה אני, מנסה להקים מבנה חדש, שיעמוד מול כוחות של שחיקה וסחף".