רגנאר יונאסון, "אפלה", מאיסלנדית: שי סנדיק, אריה ניר ומודן, 287 עמ'
אפלה" כשמו כן הוא - סיפור שאין בו כמעט קרני אור. לפעמים נדמה שאולי, בכל זאת, משהו יצליח לחדור ולהבקיע את מסך האפלה. הציפורים, למשל, מזמרות, אבל בטעות. הן פשוט "לא ידעו שבא הלילה". והלילה באיסלנד הקפואה נמצא שם גם כשבוקר, ממאן לעזוב. "הלילה היה בעיקר הלך רוח".
רק בדיעבד נגלה שהמותחן המותח מאוד והעצוב עוד יותר הזה, שהוא למעשה חלק ראשון בטרילוגיה שמתחילה דווקא מהסוף, הוא כרוניקה של אפלה ידועה מראש, ולא רק בגלל מיקומו הגיאוגרפי. שכר ועונש מלובנים כאן במובנם הקמאי ביותר. לכל פשע יש מחיר ועל כל החלטה מוכרחים לשלם, גם אם "הגיע" למתים מסוימים למות, וגם אם ההצדקה המוסרית של כמה החלטות מעוותת ועם זאת מובנת לחלוטין.
לאחת הדמויות אפילו קוראים אפלה, פשוטו כמשמעו. "כאילו חרצו את גורלה מיום היוולדה, אף שבחרו את השם רק בשל המצלול הפיוטי והיפהפה באיסלנדית". וגורלה אכן יהיה טרגי. על הומור אין מה לבנות פה, אם כי יש כמה הבלחות מפתיעות, וגם הן כמובן בכל גוון אפשרי של שחור. "אם מישהו ירצח אותי", אומרת נחקרת לחוקרת הבלתי מתפשרת, שאינה משאירה אבן על אבן בדרכה לפיצוח התעלומה (יותר מתעלומה אחת למעשה), "בהחלט הייתי רוצה שאת תטפלי בתיק שלי".
החוקרת המדוברת היא הולדה הרמנסדוטיר, בלשית ותיקה בת 64, שהוותק שלה, כמו גם כישרונה הבלתי ניתן לערעור, אינם מביאים לה את הכבוד וההערכה המגיעים לה, ואפילו מזכים אותה בזלזול מצד הדור שרואה בה דינוזאורית מיותרת, והיא מוצאת את עצמה נרמסת על ידי צעירים ופחותי ערך ממנה, בעיקר גברים, בדרך אל ראש סולם הדרגות. נרמסת ואז נדרסת סופית.
הולדה לא מצליחה לנפץ את תקרת הזכוכית, עד שהתקרה קורסת עליה בכל כובד משקלה. הממונה עליה מודיע לה שהוא מוציא אותה לפרישה מוקדמת, וכך משליך אותה אל פח האשפה של ההיסטוריה. כשהולדה נתקלת במקרה של מבקשת מקלט רוסייה שמתה בנסיבות חשודות - אבל שוטר בכיר מהולדה התרשל כהרגלו וסגר את התיק בטענה שזו הייתה התאבדות - היא מגלה הזדהות מיידית עם האישה שכולם רוצים לשכוח, כאילו לא הייתה, ונחושה לגלות את האמת בשמה. היא לא תיתן שישכחו את האישה הזאת, כשם שלא תיתן שישכחו אותה עצמה.
העלילה מסתבכת והולדה אוחזת בידה הלא יציבה כמה וכמה קצוות לא סגורים של כיווני חקירה אפשריים, כשהזמן - ולמעשה כל התנאים והנסיבות - נגדה. במקביל היא מנסה להיחלץ מבדידותה ומתקרבת אל רופא מבוגר ממנה שמשרה עליה רוגע, ומשקה אותה בהרבה יין אדום. שניהם אלמנים שמחפשים קצת חום אנושי בתוך ערבות הקרח, ואחרי עמודים ספורים בלבד אין דבר שהיינו רוצים יותר מאשר מימוש השאיפה הזו בשבילם.
מישהו שואל את הולדה אם ביקרה אי־פעם במוסקבה. היא משיבה בשלילה. "מקום מדהים. כדאי לך לבקר מתישהו", הוא אומר. "טוב", היא עונה, "אף שידעה שזה לא יקרה". עוד נגיעה עדינה של הומור נוגה, צ'כובי משהו. הולדה, כמו הגיבורות של "שלוש אחיות", לעולם לא תגיע למוסקבה. רק שבניגוד לאחיות, שממשיכות לחלום ולקוות, היא כבר יודעת את זה.
קשה שלא להתאהב בהולדה. היא אמיצה, ישרה, חכמה, גלמודה ובעלת עבר קשוח שגם האומללים בגיבוריו הצעירים של צ'ארלס דיקנס לא ידעו כמוהו. אם יש צדק בעולם (ואין, למקרה שפנטזתם אחרת), רודפת הצדק המקצועית הזאת צריכה להיות הראשונה בתור לאושר ולתיקון מאוחר. קל לשפוט אותה על כמה מבחירותיה הבעייתיות במהלך השנים, וגם במהלך הימים שבהם מתגלגלת העלילה המרכזית, אבל רגנאר יונאסון לא עושה את זה, ייאמר לזכותו, ונטיית הלב היא להצטרף אליו ולמחול להולדה על הכל. היא כל כך אנושית, והיא מועדת לפורענות בדיוק כמונו.
עוד דברים רבים ייאמרו לזכותו של יונאסון, מאסטר איסלנדי של ספרות מתח אפלה. אין שורה אחת מיותרת ברומן הדחוס, המעיק, מורט העצבים ומוחץ הלב הזה, וכל תעתוע סגנוני שהוא מפעיל - מקפיצות לעבר ושימוש בדמויות שזהותן מתבררת רק בהדרגה - מתגלה בדיעבד כמוצדק וחיוני, ובהחלט לא רק גימיק. לא כיף לצלול אל תוך העולמות החשוכים שהוא בונה, וכל שכבה של כאב שמתקלפת במיומנות חושפת תחתיה רק שכבה נוספת של צער וייסורים ("כולנו כאן בייאוש", אומרת מבקשת מקלט סורית, ומגדירה גם את המצב הקיומי של הולדה ואחרים), מזג האוויר קשה ואכזרי (רוחות צורבות זה המקרה הטוב), ובכל זאת הם מושכים כל כך ומפתים. איך אפשר להסביר את זה?
האם הסקנדינבים האלה יודעים בכלל לשמוח? ואם כן, מדוע סופרים כמו יונאסון מציבים בדרכם מכשולים מחרידים כמו התאבדות של ילדה בת 13, למשל? האומנם עשרה קבין של אפלה ירדו לעולם וסקנדיביה (ואיסלנד בפרט) נטלה את כולם ובלעה עד תום? לכו תבינו. והתקווה, היכן היא? והנחמה? הצחקתם את הפיורדים.
תשובות אין, לפחות לא לי, אבל כמו רוב העולם לא נותר לי אלא לבקש מאשפי העלטה על פרוותיהם ומזחלותיהם ומקלדותיהם הפוריות: אנא בטובכם, הביאו עוד ותעמיסו כמה שיותר. הלוואי ששני חלקי הטרילוגיה הנוספים יתורגמו אף הם לעברית במהרה, ואם אפשר שוב בידיו האמונות והטובות של שי סנדיק. כי גם אם סופה של הולדה ידוע לנו עתה (פחות או יותר), נשמח להיפגש איתה שוב ושוב, בכל גלגול ומצב צבירה שהוא. אור נחפש במקומות אחרים. ולשמוח שמחנו מספיק. עכשיו באנו לסבול. ולהתענג על כל רגע.