המאמר שלפניכם נכתב לציון 60 שנה למותה של הסופרת והמשוררת האמריקאית, סילביה פלאת', שביקרה את עצמה ללא הרף על כך שלא הצליחה לכתוב רומן, ובכל זאת כתבה אחד, ואף מבריק. 'פעמון הזכוכית' הוא תיעוד אוטוביוגרפי של אישה צעירה בארה"ב של שנות ה-50, היוצא נגד כמה טבואים בחברה האמריקאית ונוגע בנושאים כמו דיכאון, ניסיונות התאבדות, מיניות האישה, יחסי אימהות ובנות והחוויה הטראומטית של טיפול באמצעות שוק חשמלי. "בכל בוקר, כששמעתי את האחות עם המגש נוקשת על הדלת, נשמתי לרווחה כי ידעתי שהסכנה חלפה להיום. לא הבנתי איך דוקטור נולאן יודעת שבזמן טיפול בהלם נרדמים, אם אף פעם לא עברה טיפול כזה בעצמה. איך היא יודעת שבן אדם לא סתם נראה ישן, כשכל הזמן, בתוך תוכו, הוא חש בהבזקים הכחולים וברעש?" כותבת פלאת' או אסתר גרינווד, תלמידת הקולג' המצטיינת שזוכה בהתמחות קיץ במגזין אופנה מוביל בעיר ניו יורק. עם זאת, למרות נתיב ההצלחה המובטח לכאורה, גיבורת הרומן לא ששה לעלות עליו שכן היא מבינה שתכתיבי החברה הפטריארכלית סוגרים עליה.

"גם קצרנות אני לא יודעת. וזה אומר שלא אוכל למצוא עבודה טובה אחרי הקולג'. אמא שלי כל הזמן אמרה לי שלאף אחד אין צורך בעוד בוגרת לימודי ספרות אנגלית. אבל בוגרת לימודי ספרות אנגלית שיודעת קצרנות זה כבר סיפור אחר לגמרי. כולם יחזרו אחריה. היא תהיה מבוקשת בקרב כל הגברים הצעירים והמבטיחים והיא תבלה את זמנה בהקלדת מכתבים מסעירים בזה אחר זה. הצרה הייתה ששנאתי את הרעיון לשרת גברים בכל דרך שהיא. רציתי להכתיב מכתבים מסעירים משלי". 

יערה שחורי, סופרת ועורכת ספרות מקור בהוצאת כתר, מוסיפה: "פלאת' פרסמה את 'פעמון הזכוכית' בשם בדוי והוא ראה אור חודש לפני מותה. אפשר בהחלט לראות באסתר גרינווד את בת דמותה הצעירה של פלאת' שעל אף הצו ליהנות, משוטטת בעולם מלאכותי, כמו מביטה בשברו של החלום האמריקאי שהוגש לה. בעצם התענוגות, המותרות והדלתות הנפתחות בפניה, או נפתחות לכאורה, רק חושפים את הקדרות ואת הזיוף שנדמה לה שקיים גם בה. לא בכדי הרומן נפתח באזכור ההוצאה להורג של יוליוס ואתל רוזנברג ותחושת החריכה שמלווה את הגיבורה, שלא מוכנה להסב את מבטה מהזוועה, כמו מתממשת אחר כך בטיפול בנזעי חשמל שהיא עוברת כטיפול לדיכאון".

סילביה פלאת' נולדה ב-27 באוקטובר 1932, בבוסטון בירת מסצ'וסטס, להורים אקדמאים. אביה, מהגר מגרמניה שהתאפיין בגישה נוקשה, נפטר כשהייתה בת שמונה מסיבוך של מחלת הסוכרת. באותה השנה, בהיותה ילדה בלבד, פרסמה פלאת' את יצירתה הראשונה. המשטר האוטוריטרי שהפעיל האב בביתה אפיין את מערכות היחסים שלה בהמשך חייה ואת שירתה, כמו שירה הידוע לשמצה, "אבא": "אַבָּא – שְׁמוּרָה אֶצְלִי תְּמוּנָתְךָ, סַנְטֵרְךָ מְשֻׁסָּע בִּמְקוֹם הַפַּרְסָה, אַךְ אֵין זֶה גּוֹרֵעַ משְּׂטָנִיּוּתךָ, אַתָּה הוּא הָאִישׁ הַשָּׁחֹר וְהָרַע". 

בשנת 1951 התקבלה ללימודים בסמית' קולג', שם זכתה להצלחה אומנותית, אקדמית וחברתית ניכרת. על אף זאת, התמודדה פלאת' במקביל עם דיכאון חמור ונאלצה להתאשפז כמה פעמים בבית חולים פסיכיאטרי. 

בשנת 1955 נסעה להמשיך את לימודיה באוניברסיטת קיימברידג' הבריטית שבה הכירה את בעלה, שיש שיכנו אותו גם 'רוצחה', המשורר האנגלי טד יוז. מערכת היחסים בין השניים ידעה עליות ומורדות והסתיימה לבסוף בטון צורם, עם בגידתו של יוז. לאחר גירושיהם בשנת 1962 חזרה פלאת' להתגורר באזור ריג'נטס פארק שבצפון לונדון, ותקופת הזמן בין שנודע הרומן לבין התאבדותה הטרגית הייתה, למרבה האירוניה, הפורייה ביותר של המשוררת המיוסרת. פלאת' כתבה במהירות עצומה, תוך שהיא משחררת את המעצורים ש"כבלו" את עבודתה המוקדמת; החרדה, הספקות והבלבול שהיו מנת חלקה בימים ההם הולידו גם ציטוטים מלאי עוצמה ופאתוס שנכנסו לפנתיאון השירה הווידויית.

"מיתה

היא אמנות, כמו כל דבר אחר.

אני עושה זאת טוב במיוחד.

אני עושה זאת כך שזה נדמה גיהינום.

אני עושה זאת כך שזה נדמה ממשי.

אפשר אולי לומר שיש לי יעוד". (מתוך "ליידי לזרוס" / סילביה פלאת') 

בקובץ שיריה האחרון, 'אריאל', שראה אור לאחר מותה, נכלל השיר "ליידי לזרוס" העוסק בקשר בין המוות לאומנות, וכן "אבא" או "אבאל'ה", שבו השתמשה פלאת' בסממני השואה כמטאפורה ליחסיה של הבת עם אביה הגרמני:

"אַתָּה כְּלָל לֹא אֶל – רַק צְלַב קֶרֶס אָפֵל, דַּרְכּוֹ קְצֵה שָׁמַיִם לֹא יְחַלְחֵל. כָּל אִשָּׁה – טִבְּעָה לִסְגֹּד לַפָשִׁיסְט". 

פלאת' סיכנה בערך כל מה שיכלה בהכנסת השואה אל תוך השיר, ורק השימוש הנבון שלה בחריזה, במקצב ובליריקה אפשר לה "להתחמק" מזה בשלום יחסי. 

יוז שערך את הגרסה הראשונה של האוסף, צבר ניכור וכעס לאורך השנים בשל קהל קוראיה ההולך וגדל של אשתו לשעבר, והואשם, בין היתר, בשינוי סדר השירים ועריכתם הסלקטיבית, כדי לא לפגוע במוניטין שלו. במכתבים שכתבה פלאת' בראשית שנות ה-60 לפסיכולוגית שלה, ד"ר רות בארנהאוס, אשר התפרסמו בשנת 2017, היא האשימה את יוז בהתעללות פיזית ונפשית, ואף בגרימת ההפלה של ההיריון השני שלה. 

שחורי: "קשה שלא לחשוב על פלאת' גם בהקשר הפמיניסטי. הנערה היפהפייה והמוכשרת, המשוררת הגאונית, הנישואין לטד יוז והסבל והאומללות שהסב לה, ולבסוף התאבדותה אחרי שכתבה את מיטב שירתה. כל אלה הפכו אותה לא רק לדמות טרגית אלא גם לסמל פמיניסטי. הדבר נכון ל'פעמון הזכוכית' כשהגיבורה מגלה כמה מצומצם ודכאני המקום שניתן בו לנשים, וביתר שאת לגוף השירה העצום שהעמידה. השירה שלה עיצבה דימויים בלתי נשכחים של נשים כחלקי אובייקטים המוצגים למכירה. היא בונה בברק ברוטלי סיטואציות של פירוק והרכבה המערבות ייאוש ואלימות, מאירה את השיתוק שאופף נשים במערכות יחסים, השרויות במעין הרדמה שהופלה עליהן".

ב-11 בפברואר 1963 נטלה פלאת' את חייה בשאיפת גז מתנור בדירתה, לא לפני שהניחה חלב, לחם וחמאה ליד מיטות הילדים והזמינה את המטפלת לביתם. לאחר מכן, סגרה את חדרה ואטמה את חריצי הדלתות בבד. למרות הכול, שירתה שעדיין זורחת, מאותתת בעוז גם על האפשרות "לדבוק בחיים", כך לפי שחורי. "זאת שירה כל כך מלאת חיים, על האירוניה והכאב שבה, על הדימויים העזים, על הרגעים של עמידה על הסף וגלישה ממנו מטה. שירים שהם מרקם חד-פעמי, מזיגה בין וידוי לפנטזיה ולטון שמצליח להיות שובר לב ואירוני. השיר הופך למעין במה הבוראת מיתוס אישי, שהופכת גם את הקוראת לחלק ממנו".