אבק כוכבים ואבקת סוכר: שלושה שחקנים הוליוודיים מדברים על הכל

אני נמצאת ביחידה לטיפול נמרץ עם אמי הגוססת, ואני בטוחה שהדבר שיצליח לעורר אותה זאת העובדה שמאז האשפוז שלה, הפחד והצער נהפכו לקוקטייל המושלם של מוטיבציה לאנורקסיה, והצלחתי סוף סוף להשיג את היעד העכשווי שאמא הציבה למשקל שלי. ארבעים קילו. אני בטוחה כל כך שהעובדה הזאת תעשה את העבודה, עד שאני מרשה לעצמי להשעין את הגב על משענת הכיסא ולהצליב את הרגליים בתנוחה שחצנית. אני מחכה שהיא תחזור להכרה. ומחכה. ומחכה.

אבל זה לא קורה. היא לא חוזרת להכרה. אני לא מצליחה להבין את זה. אם המשקל שלי לא מצליח לעורר את אמא, אז שום דבר לא יצליח. ואם שום דבר לא יעורר אותה, זאת אומרת שהיא באמת עומדת למות. ואם היא באמת עומדת למות, מה אני אמורה לעשות עם עצמי? תכלית חיי הייתה תמיד לשמח את אמא, להיות מי שהיא רוצה שאהיה. אז מי אני אמורה להיות עכשיו, בלי אמא?" (מתוך “אני שמחה שאמא שלי מתה")

אז למה בעצם אנחנו קוראים יותר ויותר ממוארים (ספרי זיכרונות) ומדוע אנשים (מפורסמים, אבל לא רק) כותבים יותר ויותר ממוארים? שאלה טובה. לפני הכל, צריך להפריד בין המונחים ממואר ואוטוביוגרפיה. כל ממואר הוא אוטוביוגרפיה, אבל לא כל אוטוביוגרפיה היא ממואר. הממואר מתמקד בדרך כלל בקטעים מסוימים בחייו של הכותב, ואינו מחויב לגולל את סיפור חייו בכללותו הפנורמית והמקיפה, כמו באוטוביוגרפיה.

הקטעים האלה, כפי שאפשר לנחש או לצפות, כמעט לעולם אינם קטעים שמחים, עליזים ומוארים, אלא משבריים, קודרים ואפלים. כמה שיותר דרמה, ואם אפשר טרגדיה ממש, יותר טוב. כמה שיותר מזעזע, יותר שיווקי. שלושת מחברי הממוארים שבסקירה הזו הם קומיקאים (ג'נט מקרדי באופן פחות מודגש אולי, אבל היא בהחלט משתייכת לגל הקל של המשחק), והם נדרשים לטרגדיות האישיות שלהם עם יותר מקורטוב של אומנות ההצחקה שבנתה את שמם וריפדה את חשבונות הבנק שלהם במשך שנים, ולו רק כדי להקל על עצמם, אם לא על הקוראים. ובכל זאת, לממוארים של השנים האחרונות יצא שם של “פורנו סבל", כהגדרת סופר המותחנים וספרי הריגול מיק הרון (“סוסים איטיים") ואחרים.

בעיני מתנגדי הסוגה, נדמה שהיא מדיפה ניחוח של אופורטוניזם וניסיון ציני “לעשות קופה". אם הממואריסטים הם אנשים מפורסמים ועשירים, החשד המיידי הוא שהם רק שואפים להגדיל את תהילתם ואת אותם חשבונות בנק לא צנומים מלכתחילה. ולא שזה בלתי לגיטימי כמובן; תהילה היא לימון שניתן לסחיטה עד אין קץ. מדינה חופשית, שוק חופשי וכל זה. מצד שני, כשהם משתמשים בקלישאות כמו “אנחנו רוצים לעזור לאנשים שעברו חוויות דומות לשלנו ולתת להם תקווה", אפשר לתהות למשל כמה דוכסים מסוכסכים עם בית המלוכה הבריטי יש בקרב קוני הממואר הטרי של הנסיך הארי, וכמה תקווה יוכלו לקבל אנשים שמעולם לא התראיינו אצל אופרה ווינפרי ושחתונתם לא שודרה בשידור ישיר בכל העולם.

כל אלה מובילים לתשובות סבירות לשאלת הפתיחה. הקוראים האלמונים תמיד מחפשים את ריגוש ההצצה לחייהם של הכותבים המפורסמים - ככל שאפשרות ההצצה נדיבה יותר, כך יימכרו יותר עותקים - אם כי למרבה הפרדוקס, המפורסמים מרבים לקונן בכתיבתם על כמה שהפרסום, לא רק שאינו מתכון לאושר, אלא שהרס את חייהם. מתיו פרי, לנצח צ'נדלר בינג מ"חברים", שחלם במשך כל חייו המוקדמים להיות מפורסם והתפלל לאלוהים שיגשים לו את החלום, מכריז במפורש בממואר שלו: “אתה צריך להתפרסם כדי לדעת שזאת לא התשובה. ואף אדם שאיננו מפורסם לעולם לא יאמין לזה באמת".

אבל הצלקות, הצלקות... הבטן שלי נראית כמו מפה טופוגרפית של סין. והן פאקינג כואבות. הגוף שלי למרבה הצער יכול רק לצחוק מ־30 מיליגרם של אוקסיקונטין. תרופות ששותים עם מים לא עובדות בכלל; הדבר היחיד שעוזר קצת זה תרופות בעירוי תוך־ורידי, שאני כמובן לא יכול לקבל בבית, אז אני שוב חוזר לבית החולים". (מתוך “חברים, מאהבות והדבר הגדול הנורא").

מעשה בשתי אמהות. זו של מולי שאנון מ"סאטרדיי נייט לייב", “הלוטוס הלבן" ו"סיינפלד" (זוכרים את הפרק שבו איליין נטרפת מקולגה לעבודה שהולכת בלי להזיז את הידיים?) נהרגה בתאונת דרכים כששאנון הייתה בת 4. עוד נהרגה בתאונה אחותה התינוקת. הנהג של הרכב הנפגע היה אביה של שאנון, מה שפתח סאגה נפרדת של התמודדות עם החיים שאחרי. איך אב שלמעשה אחראי בפועל על מות האם אמור לגדל את שתי הבנות שנשארו בחיים, ושהיו ברכב בזמן התאונה? איך הן אמורות לגדל אותו?

מנגד, אמה של ג'נט מקרדי, שהתפרסמה עוד כילדה בסדרות נוער, דחפה אותה לקריירה שמקרדי לא רצתה בה כלל, ניטרה את הארוחות שלה והמקלחות שלה וניסתה לעכב פיזית את התפתחותה המינית של בתה, כי כשאין שדיים או וסת, יש יותר אפשרות שליטה על הילדה, ואפשר להשיג לה עוד תפקידים של בנות צעירות מגילה האמיתי. “אני שמחה שאמא שלי מתה" היא כותרת פרובוקטיבית במיוחד, שמזכירה את זו של בט מידלר בתפקידה כמחברת ספרי עזרה עצמית בסרט “נשים מושלמות":

כל מה שרציתי אי פעם זה להיות אמא, עוד מאז ששיחקנו במשפחה במגרש המשחקים באוהיו ואני הודעתי לכל הילדים, ‘אני האמא. אני אהיה האמא הכי טובה בעולם'. "אני תמיד שואלת את הילדים שלי, ‘אני נראית אמא לחוצה ועצבנית או אמא שמחה?'. והם תמיד עונים לי, ‘את נראית אמא שמחה'“. (מתוך “הלו, מולי!")