אני נמצאת ביחידה לטיפול נמרץ עם אמי הגוססת, ואני בטוחה שהדבר שיצליח לעורר אותה זאת העובדה שמאז האשפוז שלה, הפחד והצער נהפכו לקוקטייל המושלם של מוטיבציה לאנורקסיה, והצלחתי סוף סוף להשיג את היעד העכשווי שאמא הציבה למשקל שלי. ארבעים קילו. אני בטוחה כל כך שהעובדה הזאת תעשה את העבודה, עד שאני מרשה לעצמי להשעין את הגב על משענת הכיסא ולהצליב את הרגליים בתנוחה שחצנית. אני מחכה שהיא תחזור להכרה. ומחכה. ומחכה.
אבל זה לא קורה. היא לא חוזרת להכרה. אני לא מצליחה להבין את זה. אם המשקל שלי לא מצליח לעורר את אמא, אז שום דבר לא יצליח. ואם שום דבר לא יעורר אותה, זאת אומרת שהיא באמת עומדת למות. ואם היא באמת עומדת למות, מה אני אמורה לעשות עם עצמי? תכלית חיי הייתה תמיד לשמח את אמא, להיות מי שהיא רוצה שאהיה. אז מי אני אמורה להיות עכשיו, בלי אמא?" (מתוך “אני שמחה שאמא שלי מתה")
אז למה בעצם אנחנו קוראים יותר ויותר ממוארים (ספרי זיכרונות) ומדוע אנשים (מפורסמים, אבל לא רק) כותבים יותר ויותר ממוארים? שאלה טובה. לפני הכל, צריך להפריד בין המונחים ממואר ואוטוביוגרפיה. כל ממואר הוא אוטוביוגרפיה, אבל לא כל אוטוביוגרפיה היא ממואר. הממואר מתמקד בדרך כלל בקטעים מסוימים בחייו של הכותב, ואינו מחויב לגולל את סיפור חייו בכללותו הפנורמית והמקיפה, כמו באוטוביוגרפיה.
הקטעים האלה, כפי שאפשר לנחש או לצפות, כמעט לעולם אינם קטעים שמחים, עליזים ומוארים, אלא משבריים, קודרים ואפלים. כמה שיותר דרמה, ואם אפשר טרגדיה ממש, יותר טוב. כמה שיותר מזעזע, יותר שיווקי. שלושת מחברי הממוארים שבסקירה הזו הם קומיקאים (ג'נט מקרדי באופן פחות מודגש אולי, אבל היא בהחלט משתייכת לגל הקל של המשחק), והם נדרשים לטרגדיות האישיות שלהם עם יותר מקורטוב של אומנות ההצחקה שבנתה את שמם וריפדה את חשבונות הבנק שלהם במשך שנים, ולו רק כדי להקל על עצמם, אם לא על הקוראים. ובכל זאת, לממוארים של השנים האחרונות יצא שם של “פורנו סבל", כהגדרת סופר המותחנים וספרי הריגול מיק הרון (“סוסים איטיים") ואחרים.
בעיני מתנגדי הסוגה, נדמה שהיא מדיפה ניחוח של אופורטוניזם וניסיון ציני “לעשות קופה". אם הממואריסטים הם אנשים מפורסמים ועשירים, החשד המיידי הוא שהם רק שואפים להגדיל את תהילתם ואת אותם חשבונות בנק לא צנומים מלכתחילה. ולא שזה בלתי לגיטימי כמובן; תהילה היא לימון שניתן לסחיטה עד אין קץ. מדינה חופשית, שוק חופשי וכל זה. מצד שני, כשהם משתמשים בקלישאות כמו “אנחנו רוצים לעזור לאנשים שעברו חוויות דומות לשלנו ולתת להם תקווה", אפשר לתהות למשל כמה דוכסים מסוכסכים עם בית המלוכה הבריטי יש בקרב קוני הממואר הטרי של הנסיך הארי, וכמה תקווה יוכלו לקבל אנשים שמעולם לא התראיינו אצל אופרה ווינפרי ושחתונתם לא שודרה בשידור ישיר בכל העולם.
כל אלה מובילים לתשובות סבירות לשאלת הפתיחה. הקוראים האלמונים תמיד מחפשים את ריגוש ההצצה לחייהם של הכותבים המפורסמים - ככל שאפשרות ההצצה נדיבה יותר, כך יימכרו יותר עותקים - אם כי למרבה הפרדוקס, המפורסמים מרבים לקונן בכתיבתם על כמה שהפרסום, לא רק שאינו מתכון לאושר, אלא שהרס את חייהם. מתיו פרי, לנצח צ'נדלר בינג מ"חברים", שחלם במשך כל חייו המוקדמים להיות מפורסם והתפלל לאלוהים שיגשים לו את החלום, מכריז במפורש בממואר שלו: “אתה צריך להתפרסם כדי לדעת שזאת לא התשובה. ואף אדם שאיננו מפורסם לעולם לא יאמין לזה באמת".
ממואר של מישהו מפורסם גם נחשד כ"פרויקט יוהרה" של מי שמלכתחילה רק על עצמו לספר ידע, ונהנה מכל שנייה. לכל וידוי יש מאזינים, והצורך בווידוי נראה חזק מהמתוודה. פרי מנפנף בלי משים, כך נדמה, בעושרו ובמספר הבתים שלו, אבל יותר מהכל הוא מבקש לנפנף בפרטים של היסטוריית ההתמכרויות שלו, שלא לומר להקיא אותם - ומדובר בגבר בן 53 שקיבתו נשאבה 65 פעמים עד היום, ושמצב המעיים שלו לדבריו הוא כשל בן 90. הוא היה נער עם חרדת נטישה (אביו התגרש מאמו כשפרי היה תינוק) שגילה את האלכוהול בגיל 14, שנטל משכך כאבים בגלל פציעה ותוך 18 חודשים עבר לצרוך 55 כדורים ביום. כשם שהפרסום לא פתר דבר, כך גם משככי הכאבים לא שיככו שום כאב. “המוח שלי מנסה להרוג אותי ואני יודע את זה", הוא אומר, ויודע שעצם הישארותו בחיים הוא נס רפואי. עושרו לא הזיק לנס הזה להתרחש, והוא בילה שנים שלמות מחייו במרכזי גמילה יוקרתיים ומפונפנים, שחלקם נשמעים מפתים ממש, ובזבז כ־9 מיליון דולר על כל ניסיונות הגמילה עד כה. שוב, כמה תקווה זה יכול לתת למכורים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם?
“אם אידיוט אנוכי ועצלן כמוני יכול להשתנות, כל אחד יכול", הוא טוען. האומנם? פרי לא עובר בספר כמישהו שהיינו רוצים להיות חברים שלו (הרשעות שלו מתבטאת גם בעקיצות לא נעימות כלפי קולגות, כמו למשל התהייה מדוע ריבר פיניקס והית לדג'ר מתו וקיאנו ריבס נשאר בחיים). הכנות שלו, לעומת זאת, כולל פרטי פרטים קשים לקריאה על החיים עם סטומה (אחוס עליכם כרגע, אז תעשו גוגל), מעוררת כבוד.
אבל הצלקות, הצלקות... הבטן שלי נראית כמו מפה טופוגרפית של סין. והן פאקינג כואבות. הגוף שלי למרבה הצער יכול רק לצחוק מ־30 מיליגרם של אוקסיקונטין. תרופות ששותים עם מים לא עובדות בכלל; הדבר היחיד שעוזר קצת זה תרופות בעירוי תוך־ורידי, שאני כמובן לא יכול לקבל בבית, אז אני שוב חוזר לבית החולים". (מתוך “חברים, מאהבות והדבר הגדול הנורא").
מעשה בשתי אמהות. זו של מולי שאנון מ"סאטרדיי נייט לייב", “הלוטוס הלבן" ו"סיינפלד" (זוכרים את הפרק שבו איליין נטרפת מקולגה לעבודה שהולכת בלי להזיז את הידיים?) נהרגה בתאונת דרכים כששאנון הייתה בת 4. עוד נהרגה בתאונה אחותה התינוקת. הנהג של הרכב הנפגע היה אביה של שאנון, מה שפתח סאגה נפרדת של התמודדות עם החיים שאחרי. איך אב שלמעשה אחראי בפועל על מות האם אמור לגדל את שתי הבנות שנשארו בחיים, ושהיו ברכב בזמן התאונה? איך הן אמורות לגדל אותו?
מנגד, אמה של ג'נט מקרדי, שהתפרסמה עוד כילדה בסדרות נוער, דחפה אותה לקריירה שמקרדי לא רצתה בה כלל, ניטרה את הארוחות שלה והמקלחות שלה וניסתה לעכב פיזית את התפתחותה המינית של בתה, כי כשאין שדיים או וסת, יש יותר אפשרות שליטה על הילדה, ואפשר להשיג לה עוד תפקידים של בנות צעירות מגילה האמיתי. “אני שמחה שאמא שלי מתה" היא כותרת פרובוקטיבית במיוחד, שמזכירה את זו של בט מידלר בתפקידה כמחברת ספרי עזרה עצמית בסרט “נשים מושלמות":
“אני אוהבת אותך, אמא, אבל בבקשה תמותי". אבל את הספר הזה אסור לשפוט לפי הכותרת שלו. מקרדי, שהיא רק בת 30 (פעם לא העזו לכתוב אוטוביוגרפיות לפני גיל 70, אבל זה כאמור ממואר ולא אוטוביוגרפיה), מציעה התבוננות עמוקה, אמפתית ומורכבת בשאלת המי דפק למי את החיים ואיך מתחשבנים עם זה. היא אולי שמחה על מותה של אמה מסרטן, כי המוות הזה הפך אותה סוף־סוף לאדם חופשי, אבל היא גם המומת אבל, צער וגם אשמה, ומנסה לברר את כל מה שאפשר לברר ממרחק השנים, בידיעה שאין תשובות חד־משמעיות לשאלות הכי קשות, ובאופן שבאמת עשוי לאפשר לספרה רב־המכר לתפקד כספר עזרה עצמית לכל מי שהייתה לו אמא אי־פעם. הממוארים שלה, וגם של שאנון ופרי, הם נתחים מדממים של כאב עם אבקת סוכר של הומור מלמעלה והרבה אבק כוכבים, שממתיקים את הקריאה ומרככים ולו במעט את מהלומות הגורל.
הספר של שאנון מצליח במיוחד במשימת ההמתקה וההצחקה. את האופטימיות שלה צריך לשווק בבקבוקים. נקודת המוצא שלה היא, פחות או יותר: “אנחנו בחיים, אז אפשר רק לשמוח ולברך על כך. תלונות הן לא אופציה". ובכל זאת היא לא מנסה להתחמק מטיפול נבון ורגיש בכל סוגיית האובדן, טיפול שיכול אף הוא להציע עזרה, נחמה ונקודת מבט חדשה לכל מי שמתמודד עם אובדן בחייו.
אביה ביקש להשמיע בהלוויה שלו את “המנון המאבק של הרפובליקה" בביצועה של ג'ודי גרלנד. הוא השאיר פתק בזו הלשון: “אלוהים זה אהבה. אלוהים זה הטבע. אלוהים זה השמש, הירח והכוכבים וכל כוכבי הלכת והיקום החיצון. אלוהים זה יותר ממה שמוחנו הקלוש יוכל לתפוש אי פעם. אלוהים זה האור".
כל מה שרציתי אי פעם זה להיות אמא, עוד מאז ששיחקנו במשפחה במגרש המשחקים באוהיו ואני הודעתי לכל הילדים, ‘אני האמא. אני אהיה האמא הכי טובה בעולם'. "אני תמיד שואלת את הילדים שלי, ‘אני נראית אמא לחוצה ועצבנית או אמא שמחה?'. והם תמיד עונים לי, ‘את נראית אמא שמחה'“. (מתוך “הלו, מולי!")