במסגרת ניסוי בין־דורי שנערך לקראת הכתבה, העליתי שאילתה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית: מה הייתם שואלים את גלילה רון־פדר-עמית? ארבעה דורות השיבו מיד והעלו רעיונות, כל אחד על סוגה וסדרה אחרת פרי עטה: ניר שרוני, בן תפנוקים ששכבות ההגנה הולכות ונושרות ממנו, בתיה הרגישה, איתן המנהיג, נאדיה הערבייה, "ג'ינג'י" שבין המילים ועל המרקע, יותם (בלש פרטי), רוני ואורנה מ"בחינת בגרות", דוביק ותמי מהסדרה "משפחה וחצי" ועוד. בסוף כולם נפגשו בסיבוב ע"ש ציון כהן והתרפקו יחד על הזיכרונות מבית שאן. כבר יותר מיובל שרון־פדר-עמית כותבת, מקבלת מכתבי תגובות מקוראות ומקוראים ועדיין נוסעת להיפגש איתם, אבל כבר לא באופל קורטינה המפורסמת שחצתה איתה את הארץ לאורכה ולרוחבה. "המפגש האחרון, לפני שבועיים, היה בגשר הזיו", היא מספרת. "לחלק הראשון הגיעו ילדים והורים. לחלק השני הגיעו מבוגרים וקשישים, שבאים לשמוע בעיקר על הרומנים הביוגרפיים שלי. זה ממלא לי את הלב".
נדמה שבכל רגע נתון יש התרחשות ספרותית מבית היוצר שלה. עלילה רציפה בגוף יצירה שעדיין הולך וגדל. כ־400 כותרים בסך הכל. ספק אם יש לה מקבילה כה עשירה, כה רב־דורית. אנחנו מדברות עם צאתו של ספר חדש בסדרה "הרשת החשאית", רגע אחרי פרסום הביוגרפיה שכתבה על גולדה מאיר, בד בבד עם קבלת פרס אקו"ם למפעל חיים ע"ש דליה רביקוביץ. "מי שהייתה המנסחת האולטימטיבית של הנעורים הישראליים בשלושת העשורים האחרונים של המאה שעברה, היא עדיין הסופרת שספריה הם המושאלים ביותר בספריות ברחבי הארץ, ופופולריים גם בקרב דור המילניום הדיגיטלי החדש", ציינה ועדת הפרס. רון־פדר-עמית שמחה, אבל מקפידה לתת קרדיט הלאה. "אני חייבת תודה להוצאת מודן, שפתחה בפניי דלת ומשתפת פעולה בצורה שלא כל כך קיימת במקומותינו ביחסים בין סופרת למו"ל", היא אומרת.
רון־פדר-עמית עסקה ביצירותיה בנעורים, במעגלי החיים, הנפש והזמן, בארץ – עוד לפני שמישהו בכלל חשב לעשות קריירה מהצירוף "ישראל השנייה". ויש לה גם רומנים ביוגרפיים שבמרכזם דמויות גדולות מהחיים, בהם "באור ובסתר" על זאב ז'בוטינסקי, "בעוז ובהדר" על מנחם בגין, "אומרים אהבה יש" על ביאליק, "העורג" על א"ד גורדון, "לעלות אל העם" על יצחק נבון, "המורד" על אברהם שטרן (יאיר) ועוד. למרות זאת, לאו דווקא החיים הגדולים הם המעניינים אותה. "האהבה הראשונה שלי היא אל הילד", היא אומרת. "לא אקח דמות לרומן ביוגרפי אם אני לא נקשרת באהבה אל הילד שהוא היה. זה, לדעתי, מבדיל אותי מהרבה ביוגרפים אחרים, שדווקא יותר מתעניינים בשאלה לאן הדמות הגיעה. אני מתעניינת בשאלה מאין ואיך היא באה. ש"י עגנון הוא דוגמה למישהו שאני מאוד אוהבת ולא יכולתי לכתוב עליו. אני אוהבת את כתיבתו, ובגללו באתי לגור בירושלים, בשכונת תלפיות, הכי קרוב לביתו, אבל לא יכולתי לכתוב את הרומן הביוגרפי עליו, למרות שרציתי מאוד. התחלתי לעשות תחקיר וראיתי שאני לא מתחברת אל הילד שהיה. לטעמי, הוא לא היה ילד מגניב ולא יכולתי להיקשר אליו. לעומתו, אם אני מסתכלת על הדמויות שכתבתי עליהן, כולן היו ילדים מאוד מיוחדים. זה התחיל מז'בוטינסקי, שהיה שובב גדול, מלא דמיון ויצירתיות. ביאליק היה אלטרנטיבה לעגנון. הוא היה ילד משוגע. הרי כשלימדו אותו את האות אל"ף, הוא ראה בעיני רוחו את מרוסיה (מתוך "ספיח" - כס"ו) עם שני דליים. ילד מצחיק ומלא דמיון, שהיה מדבר אל עצמו. ההורים לא ידעו מה לעשות איתו כי הוא היה כל כך משוגע, וכך גם המלמד שלו".
דוגמה נוספת היא רחל ינאית בן צבי, שעליה כתבה את הספר "לא בובה על חוט". "היא באה ממשפחה חרדית אורתודוקסית", היא אומרת. "כילדה, אמרה לאביה שהיא לא מבינה מדוע אינה יכולה ללמוד עם בנים בחדר. היא לחצה, האבא הלך לרבי, והוא אמר לו: בוא ניתן לה, והיא אכן למדה בגיל 7 עם בנים בחדר של חסידים. גם גולדה הייתה ילדה מיוחדת במינה. בגיל 11 היא ערכה מגבית כדי לרכוש לילדים עניים ספרי לימוד. היא ניגשה לבעל אולם, ביקשה ממנו לערוך למענם מגבית בהתנדבות אצלו, והוא לא עמד בפניה".
מי את מזהה שצומח סביבנו וראוי לביוגרפיה גדולה?
"הראשון הוא יואל זילברמן, בן 38, שהקים את השומר החדש. אני מכירה אותו אישית ונסחפתי אחריו. בגיל 24 סבא שלו לא היה יכול לשלוח את הבקר שלו למרעה כי גנבו לו אותו. הוא הקים לפני 12־13 שנה ארגון מתנדבים ממלכתי שמתמודד עם הפשיעה החקלאית, כולל נגד כדור הארץ - שריפת יערות ופגיעה בשטחים ציבוריים. בגיל 24 ישב על גבעה לבדו כדי לשמור על השטח, חבריו הצטרפו אליו, והיום יש עשרות אלפי מתנדבים שבאים לשמור בהתנדבות ולעזור לחקלאים. הוא משכמו ומעלה. מאחר שאני מכירה את ילדותו, איזה ילד שובב הוא היה, הוא בהחלט פוטנציאל לזה שאכתוב עליו רומן ביוגרפי. השני הוא חברו עמית מאיר, עוד יותר צעיר ממנו, שהחזיר עטרה ליושנה בבתי הספר החקלאיים. יצחק בן צבי לא העלה בדעתו שבניו לא ילמדו בנהלל או בכדורי. הם היו המיטב שבמיטב. בינתיים בתי הספר הללו ירדו מרמתם והפכו לפנימיות של טעוני טיפוח או עולים חדשים. בא בחור צעיר, אז בן 22, ואמר: למה שבתי הספר החקלאיים לא יחזרו להיות מה שהיו, כלומר חוד החנית של מצוינות? הרי באנגליה הפנימיות הן אלו שבני המלוכה נשלחים אליהן. גם הישיבות הן דוגמה לכך. הוא הקים בית ספר אחד בחצבה, והיום כבר יש ארבעה בתי ספר שמשלבים בגרות מלאה עם עבודה חקלאית שאינה נעשית כמו בבתי הספר החקלאיים הישנים, אלא במתן עזרה לחקלאי הסביבה. לאחרונה הוא קיבל פרס ע"ש יגאל אלון. צומחות פה דמויות מופת בארץ, והן לגמרי לא נופלות מהדמויות שכתבתי עליהן. אני מאוד נלהבת מהכיוון הממלכתי, שהוא לא דווקא פוליטי – ימין או שמאל - אלא ארץ ישראל ועם ישראל בדרך הכי ממלכתית שיכולה להיות. בין המתנדבים ובין הפעילויות של השומר החדש יש גם ערבים בדואים. זה לא נגד מישהו, זה לשמור מפני פשיעה שיכולה להיות גם יהודית וגם ערבית".
ובהנהגה?
"יש אחד. חילי טרופר. אני לא מכירה את כולם ולא רוצה לפגוע באחרים, יכול להיות שמסתתרות דמויות שהיו משתוות לו, אבל אותו קצת הספקתי להכיר כשהיה שר התרבות. שמעתי על הילדות השובבה שלו מאביו, והיום הוא הדמות שעליה אני סומכת. מכיוון שהוא צעיר, אני מקווה שהוא יגיע רחוק".
ברכה מבגין
רון־פדר-עמית נולדה בחיפה, הצעירה מבין שלוש הבנות של משה ומזל רון, מנהל הסניף המקומי של בנק אמריקאי ישראלי (לשעבר בנק יפת היקי), ומורה, שניהם ילידי פולין ושומרי מסורת. היא למדה במגמה הביולוגית בבית הספר הריאלי, הייתה חניכה בצופים, ולמרות הרוח המפא"יניקית בבית כתבה רומן על אחות של פעיל אצ"ל ושלחה את הטיוטה למנחם בגין, והוא הזמין אותה אליו והעניק לה את ברכתו. היא שירתה בנח"ל, ולאחר שחרורה למדה ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים. כיום היא חיה עם בעלה משולם עמית בשכונת בית הכרם בירושלים. בכל רגע נתון היא כותבת מתוך חיבור למתרחש סביבה, אבל יש כמה דברים שהיא מתקשה לפענח. למשל, את עולם הרשתות החברתיות. "לא מבינה למה יש אנשים שצריכים לצלם את עצמם מבוקר עד ערב. למה יש אנשים שאומרים: 'ביבי תקשיב', ואני מסתכלת כמה קראו את הפוסט הזה ורואה שארבעה. אני המומה. מאיפה היוהרה הזאת? מצד שני, אני באמת המומה שמגיעות אליי לטלפון חדשות. מישהו פרסם כך וכך. אני לא יודעת מי המישהו הזה ואני לא יודעת למה אני צריכה לקרוא מה שכל אחד פרסם. אני חושבת שזה קשור לזה שכל אחד חושב שהוא סופר, צייר, צלם או דמות מופת", היא אומרת.
נדמה שהיא צפתה את התהליך מראש. "אחרי שרבין נרצח הזמינו אותי להנחות בטלוויזיה תוכנית עם קבוצת ילדים", היא מספרת." ישבו 11 ילדים בחצי גורן סביבי, בני 13 גג, וכל אחד מהם ידע מה צריך לעשות עכשיו - אילו חוקים צריך, איך המשטרה צריכה לפעול, איך השב"כ צריך לפעול - כדי למנוע את הרצח הבא. נתתי לכולם לדבר. אמרתי להם: זה מאוד משמח אותי שאתם יודעים הכל כי אני לא יודעת מה צריך לעשות. באמת לא ידעתי. ראיתי את הילדים מאוד נבוכים, ופתאום אחד אמר: 'בעצם גם אני לא כל כך בטוח במה שאמרתי', ואחרים חזרו אחריו. למה אני מספרת את הסיפור הזה? כי אנחנו כל הזמן חושבים שאנחנו צריכים לדעת הכל. אנחנו לא חייבים לדעת הכל. למה צועקים על שלמה ארצי שהוא חייב לדבר? החכם בעת ההיא יידום. גם זאת זכות. ומכיוון שאנחנו רוצים לדעת הכל, אנחנו גם רוצים לפרסם את זה, ושהספר שלנו יהיה הספר האדום החדש שישנה את העולם. לכן יש אינפלציה של ספרים. לא צריך מסננת של הוצאת ספרים. יש בה גם טוב, הרי כשבאתי עם 'אל עצמי' אל ההוצאה הראשונה, כתבו לי שככה לא כותבים ספרים. מה קרה פה? כל מי שמושך במכחול ומצייר קשת בענן הוא צייר? כל מי שכותב משהו הוא סופר? כך גם כל אחד חושב שפוליטית הוא יודע הכל".
מה דעתך על המצב הפוליטי היום?
"אני מתייחסת אליו כאל קרע בין אלה שפועלים מאהבה לבין אלה שפועלים משנאה. כיוון שהחלוקה הזאת חוצה מחנות המוגדרים כימין ושמאל, ההשתייכות שלי מסובכת. אני באה מאהבה, ולא משתייכת לבאים משנאה משני הצדדים. רפורמה משפטית שמתנהלת כמחטף נראית לי רווית שנאה, אבל גם חסימות כבישים - שפוגעות בעיקר באזרחים תמימים - אינן באות מאהבה. אוהבים מתפשרים. הלוואי שהם יתרבו וישנו את טון השיח".
חוקה – כן או לא?
"כן. כבר בשנות ה־70 הייתי חברת מועצת ד"ש, התנועה הדמוקרטית לשינוי, שאמרה: בואו נשים לרגע בצד את המחלוקות בין ימין ושמאל ונדאג לבסס את הדמוקרטיה שלנו על חוקה מקובלת. האם אני בעד שוויון בנטל לכל האזרחים, דתיים וחילונים? כן. האם אני בעד להפיל ראש ממשלה שנבחר בבחירות דמוקרטיות באמצעות הפגנות? לא".
אין מסננת
היא לא נכנסת לטוויטר, וממעטת לבלות ברשתות החברתיות האחרות. "אני מזועזעת מסגנון הדיבור שקיים היום, גם אצל משרתי הציבור וגם אצל האזרחים", היא אומרת. "זה פשוט נראה לי נורא מה שקורה. אף אחד לא שומר על נימה מסוימת של נימוס. בתקופה הזו הנפגעים הגדולים הם הילדים. יש מחלת נפש חדשה בעולם הגדול: סינדרום האקלים. ילדים נכנסים לחרדות ולדיכאון כי הם חושבים שמחר כדור הארץ ייגמר. כל אחד רואה בדמיונו איך הוא עצמו יישרף, יטבע. למה זה? כי הילדים כל כך חשופים למה שהמבוגרים מנבאים שיקרה בכדור הארץ. אין להם תפיסת זמן, והם רואים את זה ישירות על עצמם. ככל שמבהילים את הילדים יותר ומשתמשים במילים יותר בוטות וקיצוניות, כך הילדים נפגעים יותר. למשל, אם אנחנו מדברים על דיקטטורה ליד ילד, זה יכול להתפרש כאילו יתלו אותו מחר. ילדים לא מפעילים מסננת. לא רק פוליטית".
רון־פדר-עמית יכולה להיתפס כבעלת כושר ניבוי. תמיד הקדימה את הדיבור על מה שלא דובר בגלוי. כך למשל היא כתבה בספריה על הריון לא מתוכנן בגיל תיכון ועל משברים נפשיים, אבל מתעקשת שלא כך. "קטונתי מראייה קדימה. כל ספר נולד בגלל עיתוי מסוים, ומאוד חשוב לי שהוא נולד מאהבה", היא אומרת. "אני אף פעם לא באה לכתיבה מתוך שנאה. לאחרונה האשימו אותי בביקורת שנכתבה על הספר 'גולדה', שאני אוהבת אותה ואני עושה לה פוטושופ. אבל הרי אם אני לא באה מאהבה אני לא יכולה לכתוב. אתחיל דווקא מ'נאדיה'. במסגרת מפגשיי השוטפים באתי להיפגש עם בני נוער יהודים וערבים בקייטנה. דיברתי איתם, וכמובן התעניינתי גם בהם. אני לא באה רק לספר. מעניין אותי עם מי אני נפגשת, והיו שם כאלה שאמרו כמה טוב, יחסים נהדרים, בני דודים, אחים. הרגשתי שזה קצת נוסחאות. בתום המפגש ליוותה אותי למכונית נערה ערבייה, והיא אמרה לי: כל מה שאמרו לך פה לא נכון. זה שקר. אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו ערבים ומרגישים שכל מה שנוגע בנו קשור בערביות שלנו. היא אמרה לי: אם אקבל 70 בפיזיקה, ארגיש שהמורה הפלה אותי לרעה כי אני ערבייה, אבל אם אקבל 90 בפיזיקה, ארגיש שהוא הפלה אותי לטובה כי אני ערבייה. אמרתי לה שאין היגיון, והיא אמרה לי: 'נכון. אני חיה עם התחושה שאי אפשר לא להתייחס אליי כאל ערבייה'. בדרך הביתה נולדה נאדיה. היא ניסחה את זה כל כך יפה, שכתבתי את נאדיה מתוך אהבה לנאדיה. האמפתיה שלי הייתה כלפי מה שהנערה הזו מרגישה, לא מתוך ביקורת או שנאה למישהו".
הספר "נאדיה" תורגם למגוון שפות, בהן יפנית. עד היום רון־פדר-עמית מוצאת את העובדה הזו מפליאה. "שאלתי יפנים: 'מה לכם ולבעיות שלנו?', והם אמרו לי: 'אלה לא בדיוק הבעיות שלכם. אלה הבעיות של החריגות, של להיות יוצא דופן מאיזושהי סיבה'" היא מספרת. "באה אליי עולה מברית המועצות שאמרה לי: 'אני נאדיה'. אמרתי: 'אבל את יהודייה'. והיא אמרה את אותם הדברים בדיוק".
גם הספר "אל עצמי", הראשון בסדרה, נולד מתוך המציאות, כשרון־פדר-עמית ובעלה דאז אבי פדר היו הורים אומנים לעשרה ילדים. "זה היה סיפור מאוד רומנטי מבחינתי כי גדלתי על 'נשים קטנות' ומאוד הזדהיתי עם הדמות של ג'ו. ובסוף ג'ו ובעלה הפרופסור פותחים בית לנערים עזובים, ואיכשהו הסיפור הזה ליווה אותי מילדות מוקדמת כמשהו רומנטי", היא מתארת. "אבל רציתי משהו יפה יותר למען הילדים, גיבורי הספרים האלה. בגיל 24 היו אצלי עשרה בנים. איך נתנו לי אותם? זה באמת היה חסר אחריות. לא בדקו אותנו, לא את הכישורים, לא כלום. עוד רצו לתת לנו 15. אמרו לי: תשכרי בית ונראה כמה ילדים אפשר להביא. את סיפור המעון המשפחתי יכולתי לכתוב אחרת, מהזווית שלי, אבל כתבתי את זה מזווית של ילד שהולך למשפחה אומנת. זה היה משהו ספונטני. הזדהיתי איתם והרגשתי שאני אחת מהם, וכך נולדו הסיפורים האלה, והם התרחבו גם לסיפורים של בתיה, נערה מעכו שאביה העיוור מגדל אותה לבדו, וגם של עירית. התברר שציון היה רוח גבית להרבה אנשים ממה שנקרא 'ישראל השנייה', אבל יצא כאילו הוא הגיע לאן שהגיע רק בזכות העובדה שעבר לחיות אצל משפחה אומנת. בדיוק בגלל זה כתבתי את 'עירית', בת למשפחה קשה משכונת מצוקה בירושלים, שבוחרת להישאר בבית. היה לי צורך לומר שהסיפורים על ציון הם לא אמירה. הם חלום של ילדים מבתים הרוסים משכבות סוציו־אקונומיות מאוד נמוכות. גם הספר הזה תורגם להמון שפות, ואף אחד מהתרגומים בכלל לא מתעניין בעדות המזרח ובאשכנזים. מעניין אותם שמהשכבה הנמוכה יכולים להגיע מטאורים. 'טעות' היה ספר שכתבתי למבוגרים, כשעדיין לא חשבתי שכתיבה לילדים היא הכיוון שלי, אבל הרגשתי שהחיים עם הכתיבה קשים לי, שאני חיה חיים מפוצלים בין החיים האמיתיים לדמיוניים ושמשהו לא בסדר אצלי. הגיבורה היא בת דמותי, ובלחץ החיים היא נאלצת לבחור: או שהיא תמשיך לנהל את המלון של אביה או שתמשיך להזות ולכתוב סיפורי רצח בשמות בדויים. היא בוחרת לבוא לעולם האמיתי. זו הייתה בדיוק ההתלבטות שלי: בסופו של דבר לא באתי לעולם האמיתי, אלא עזבתי כל כיוון למבוגרים וחשבתי שאם אחיה רק עם הכיוון של כתיבה לילדים, זה יקל עליי את חיי היומיום. אנשים חושבים שאני מאושרת כי אני כותבת, אבל זה בכלל לא נכון כי מה שמביא בן אדם לכתוב זה לא האושר. אם טוב לו בחיים האמיתיים, הוא לא צריך להמציא חיים אחרים. זה מלווה אותי מגיל 9, כשהתחלתי לכתוב והתביישתי בזה. היו לי 700 מחברות מלאות סיפורים".
לדבריה, מדי פעם היא חוזרת למחברות כדי להראות לנכדים, "אבל לא יושבת וקוראת את הדברים האלה. אף אחד לא ידע עליהן חוץ מהמשפחה. ראיתי בזה נכות. לכולם יש חיים אמיתיים, ורק אצלי החיים לא מספקים, ואני צריכה לחיות חיים שאני ממציאה".
טריליון פעם שמעת את הצירוף: "גדלתי עלייך". היה שלב שבו גלילה רון־פדר-עמית הפכה להיות הספרים שלה והפוך?
"גם היום, כששואלים אם הילדים סבלו מזה שכתבתי, התשובה היא לא. תמיד חשבתי שהחיים האמיתיים יותר חשובים מהכתיבה, וכשהנכדים נולדו, עזבתי את הכתיבה כדי להיות איתם בשנה הראשונה. והכי חשוב: האם אני סבורה שבהיותי סופרת מוכרת הדעה שלי משמעותית יותר מדעתה של השכנה האנונימית שלי? ממש לא".