הידיעה המרה על הסתלקותו של מאיר שלו, מהמאורות הגדולים של הספרות העברית, זמן כה קצר לאחר הפרידה ממאור ספרותי אחר, מאיר ויזלטיר, החזירה אותי לראיון שערכתי עמו לפני 11 שנה, כאשר התכבד בפרס רמת-גן בתחום ספרות הילדים והנוער על ספרו "החתול קרמר ישן כל הזמן". לכבוד המאורע, מכל כתיבתו המגוונת והמבריקה התרכזנו בזו שהייתה מכוונת לילדים.
מאיר שלו, מגדולי הסופרים הישראלים, הלך לעולמו בגיל 74
כששאלתיו במה נבדלה כתיבתו לילדים מכתיבתו למבוגרים, השיב: "אני כותב לילדים קטנים, לא לבני הנעורים. גם אם יש בכך הבדל כמותי והעלילה פשוטה הרבה יותר, שתי הכתיבות שלי נובעות מאותו רצון בסיסי לספר סיפור ולא מרצון לחנך, בין אם את המבוגרים, בין אם את הילדים. כבר בילדותי לא אהבתי שסיפור הסתיים במוסר השכל, או הריח מדידקטיות מוגזמת. ההבדל הטכני הוא שבעוד את הכתיבה למבוגרים אני כותב במעבד תמלילים, לילדים אני עדיין כותב בעט על נייר, מה שמקל על הניקוד שבספרים".
בתשובה לשאלה אם כתיבתו לילדים הייתה לגביו מפלט מהכתיבה למבוגרים, ענה: "לפעמים קורה שאני כותב ספר-ילדים כשאני נתקע במהלך כתיבת רומן. כשאני מרגיש שאני סתם דופק את הראש בקיר, אני עוצר ובינתיים כותב ספר לילדים. זה מאוד נעים, זה מאוד מרגיע. אז אני חוזר לרומן כמו לאחר טיפול טוב ואז אני במצב טוב יותר עם עצמי".
על אביו, המשורר יצחק שלו, הוא אמר: "קודם כל אני חייב לאבא שלי את הידע בשפה העברית, בתנ"ך ובספרות. תמיד הייתה אצלנו בבית אווירה של קריאה וכתיבה. מצד שני למשפחה של אמא שלי, משפחת איכרים בנהלל, השפעה לא פחותה עלי".
בראיון סיפר שלו כיצד כבר בהיותו בן שמונה-תשע היה אביו מגייס אותו כמגיה נוסף לספרי השירה שלו. האם גם עודד אותו לכתוב? - "לא. הוא עודד אותי לקרוא באופן ליברלי ופתוח, לפי דרכי. מעולם הוא לא המריץ אותי לעסוק בכתיבה. כך נטיות הלב שלי בילדותי היו לכיוון הזואולוגיה ועד היום אני מצטער על שלא נעשיתי זואולוג".
בהמשך דבריו סיפר שלו על מה שאהב לקרוא בילדותו, משירי הילדים של אנדה עמיר-פינקרפלד ושל קדיה מולדובסקי עד "ויהי היום", ספר האגדות של ביאליק ו"לובנגולו מלך זולו" מאת נחום גוטמן, לצד ספריהם המתורגמים של ז'ול ורן, מרק טוויין ואריך קסטנר.
זאת ועוד. "אני לא שייך לאלה המקוננים על כך שילדים קוראים היום פחות", סיפר. "אני חושב שהספר הדיגיטלי יחזיר את הילדים לקריאה. המילה לא משתנה אם היא מופיעה על מסך או על נייר".
לדבריו, הוא התחיל לכתוב לילדים כשבתו, זהר, הייתה בת חמש או שש. "נהגתי לספר לה סיפורים וכשזה מצא חן, חשבתי שמן הראוי להדפיס כמה מהם", העיד. "אני לא בטוח שהייתי כותב ספרי-ילדים אם לא היו לי ילדים".
כשנשאל על רב המכר שלו לילדים, "הכינה נחמה", הפתיע שלו: "יש ספרים שלי שאני אוהב יותר, כמו ...'איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני', האהוב ביותר עלי מבין הספרים שכתבתי לילדים והוא הטוב מביניהם".
כשהערתי לו שמן הסתם ההומור שלו עבד כאן שעות נוספות ושאלתי אם צריך הומור בכתיבה לילדים, השיב: "צריך הומור בחיים בכלל. אפילו ב...הלוויות צריך הומור, מצרך שבדרך כלל מאוד עוזר, כשמי שאין לו את זה, מצבו עגום".
בתשובה לשאלה אם לא מפריע לו שכל דוגמנית, כדורגלן, או אפילו גנרל, מוציא ספר-ילדים, אמר: "אין שום בעיה. אני לא מתכוון לאסור על אף אחד לכתוב ספר לילדים. אני מבטיח לך שאם דוגמנית תכתוב ספר-ילדים טוב, לא אפסול אותו בגלל עיסוקה. אבל אם היא תכתוב ספר-ילדים גרוע, לא יעזור לה שהיא דוגמנית".
לבסוף, כשביקשתי לשמוע ממנו אם הספרים האלקטרוניים ידחקו הצידה את הספרים המודפסים, ענה: "אני מקווה שהם יחיו זה לצד זה. אם אנחנו, הסופרים, כותבים זה מכבר על מסך אלקטרוני, מדוע לא תינתן הפריבילגיה הזאת גם לקוראים?"