מאיר שלו איננו. כמו אמו בתיה, מורתנו לתנ”ך, שהייתה מהמלוות הידעניות, הנמרצות והמצחיקות של הטיולים השנתיים ונעלמה לנו באמצע השנה עם הבטחה שעוד תשוב אלינו. הפעם הבאה הייתה במודעת האבל שנתלתה על לוח מודעות של חדר המורים בתיכון ליד האוניברסיטה. אחר כך היו שלחשו לנו, תלמידי כיתה י’ ההמומים: “סרטן”. עכשיו הסרטן לקח גם אותו.
מאמו בתיה לבית בן ברק, בת נהלל, ומאביו, יצחק שלו, יליד טבריה, ינק את האהבה לארץ הזאת ולשפה העברית. זו בזו תמיד כרוכות יחד. בבית כזה, אי אפשר היה אחרת. אביו היה משורר וסופר מחונן, חבר האקדמיה ללשון העברית, ואמו, משוררת וסופרת. מי שהכיר אותם יוכל בקלות לזהות את טביעותיהם בספריו של בנם. לעתים במובלע, לעתים באופן בהיר.
לבני הזוג, שהקימו את ביתם בירושלים, נולדו שלושה ילדים: רפאלה שיר, ציירת ומאיירת, שאיירה את ספרו של אחיה מאיר, “גינת בר” (עם עובד, 2017), וד”ר צור שלו, היסטוריון. יחד חברו השלושה לעריכת “השיר אל הזמן העובר”, ספר שירה של אביהם במלאת 90 שנה להולדתו ו־17 שנה לאחר פטירתו. מאז שיצא הספר, גם רפאלה נפטרה.
קרב סן סימון, שבו נלחם הגיבור שלו מ”יונה ונער”, נערך בלילה של 29 באפריל, אל תוך 30 באפריל. שביעי של פסח אותה שנה. מאיר שלו נפטר בערב שביעי של פסח. 75 שנים בדיוק אחרי אחרי הקרב. בן 74 במותו.
לשנה הבאה בעמק
לפני כשנה וחצי אירחתי אותו בנוקטורנו לייב בירושלים, במסגרת סדרת אירועי הספרות והמוזיקה “זה הסיפור”. ישבנו בחדר האמנים עם היוצר דוד לביא. קרובים־קרובים. קרב מבטים, אף אל אף, עד שהגיעה התפרצות הצחוק הראשונה כששלו אמר: “עכשיו גילית שיש לי נמשים”. אחר כך שלו גילה עניין כן בדברים שלביא יוצר והדגיש שהקשיב בהקפדה לשיריו לקראת הערב. הוא נראה כאילו הוא עוצר את עצמו מלומר בכל רגע נתון משהו מאוד מצחיק. “הצחוק הוא תרועת השופרות מול חומות יריחו, מילות הקסם מול מערת האוצר, טיפות היורה על רגבים צחיחים”, כמו שכתב ב”רומן רוסי”.
“בדרך כלל ילדים של משוררים לא קוראים את השירה של ההורים שלהם, בוודאי לא בגיל 8־9, אבל יש לי איזה מין מחלה מוזרה שאני יודע לנקד מילים בעברית, ואבא שלי ניצל את היכולת הזאת”, סיפר. “אני יודע לנקד באופן ויזואלי. אני לא מכיר כל כך את חוקי הניקוד, אבל אם המילה מסרק כתובה עם קמץ במ”ם במקום עם פתח, זה פשוט מזעזע לי את העיניים. אבי היה נותן לי להגיה לו את ספרי השירה כשהיו מגיעים מבית הדפוס”.
כשעלה לבמה, אחד הדברים הראשונים שחלק עם הקהל השבוי הוא שלמרות העובדה שהוא מזוהה עם ירושלים ובה עשה את רוב חייו, אינו גר בה כבר כעשר שנים. “מחלים לאט־לאט”, אמר. “הסנטוריום שלי הוא עמק יזרעאל שבו נולדתי, ובו עשיתי בסך הכל שנתיים בילדותי”. את הפסוק “לשנה הבאה ב...”, היה משלים עם המילה “בעמק”, עד שחזר אליו והתמקם באלוני אבא. למרות זאת, רוב זיכרונותיו ושנותיו קשורים לירושלים. הוא גדל בשיכון קריית משה מול בית חינוך עיוורים ובשדה הפתוח שעליו בנויים היום כמה בתי מגורים שיצמחו למגדלים וישיבת מרכז הרב. בגיל 6 קיבל את ראשית החינוך שלו בטבע ממורה פרטי נפלא בשם אמוץ כהן, שהיה השכן בשיכון ואף מורה של אביו יצחק בגימנסיה העברית בירושלים. “הייתי מתלווה אליו לסיורי החקר שלו בשדה הקטן הזה, ולמדתי שמתחת כל אבן מסתתר עולם שלם”, סיפר בנוקטורנו לייב. “התחלתי אז בעצם בטיפוח החלום להיות זואולוג. יום אחד עוד אהיה זואולוג. לא הרפיתי מהחלום”.
זואולוג הוא לא הספיק להיות, אך בספריו נדמה שהפך כל אבן וזכה עליהם בפרסים ובעיטורים רבים, בהם דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים ומטעם מכון ויצמן, עיטור אביר מסדר האמנויות והספרות של צרפת ועוד. הרומן הראשון שלו, “רומן רוסי”, זכה בפרס ראש הממשלה, “עשו” ו”כימים אחדים” זכו בפרס העיר ורונה ומועדון רומיאו ויוליה, אחר כך הגיע “בביתו במדבר”, ואחריו הגיעו “פונטנלה”, ו”יונה ונער” שזכה בפרס הלאומי לספרים יהודיים בארצות הברית. בהמשך ראו אור “הדבר היה ככה” ו”שתיים דובים”.
וישנם כמובן ספרי ילדים. הראשון שבהם, “הילד חיים והמפלצת מירושלים”, יצא לאור ב־1982 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ואחריו ”אבא עושה בושות” ו”גומות החן של זוהר” שיצאו לאור ב־1988 בהוצאת כתר. מהר מאוד הפכה הוצאת “עם עובד” להוצאת הבית שלו, שבה ראו אור, לצד הרומנים למבוגרים ויתר הספרים, “הכינה נחמה”, “הטרקטור בארגז החול”,” איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני”, “מבול”, “נחש ושתי תיבות”, “הדודה מיכל”, “רוני ונומי והדב יעקב”, “אריה בלילות”, “הגשם של סבא אהרן”,” הצלחת שמתחת”, ספרי “קרמר החתול”, “וניל על המצח ותות על האף”, “הקטר שרצה לנסוע לרומא”, “פנדה יוצאת למרעה”, “ככה זה כשאוהבים” והאחרון שבהם, “השן שהתנדנד לה הילד”.
אי אפשר לשכוח כמובן שבשנות ה־80 הקליט עם שלמה ארצי את סיפורי התנ”ך לילדים, כחלק ממפעל שלם של הנחלת התנ”ך: המסות ”תנ”ך עכשיו”, “בעיקר על אהבה” ו”ראשית”. הוא אולי לא התכוון שכך יקרה, אבל הסיפורים היו, והאהבה לתנ”ך הייתה, וקוראות וקוראים – יש ויש. ומכל הפרסים כולם התגאה בפרס שאף סופר בארץ או בעולם קיבל: פרס ספרותי של החברה האנטומולוגית בישראל. “שבעה פרופסורים ממכון וולקני הזמינו אותי לאירוע מיוחד שבו קיבלתי מגילת קלף קטנה שבה כתוב על תיאור עולמם הצנוע של החרקים ב’רומן רוסי’, שהוא נעשה באופן מדויק ואוהב”, סיפר.
“רומן רוסי”, שהתקבל בשנת 1988 בחיבוק עז על ידי הקוראים, כבש מהר מאוד את רשימות רבי המכר והמשיך לתרגומים לשפות אחרות. בספר הזה שלו עשה למפעל הציוני את מה שחנוך לוין עשה למצב הקיומי. ברומן הביכורים שלו, שהפך לאחד מששת הספרים הנקראים ביותר של הוצאת “עם עובד”, שלו מספר מפי נכד שהתייתם מהוריו בגיל צעיר מאוד וגדל בבית סבו ובצל אישיותו, את תולדותיה של משפחת איכרים, מראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל. בגילוי לב ובאהבה גדולה ומפוכחת סיפר על ראשית ההתיישבות, תעלומות משפחתו, אגדות העמק וחיי הטבע שבתוכו גדל.
וכך כתב: “שעון אל קיר בית הכנסת האזנתי לרחש המתחנן של התפילה, שהופרעה בקריאות חדווה של ילדים משחקים, בשריקות הסיסים ובטרטור מדחסי הקירור של המחלבה. הצצתי פנימה דרך החלון. וייסברג התנועע ככוס חורבות כבירה. בעזרת הנשים היו אשתו ובתו, וכמה נשים זרות, שהתארחו אצל קרוביהן בכפר. כמה נערות יצאו ונכנסו בצחקוקי לחש להביט בבן דודי, שכיפה רקומה הייתה חבושה לראשו והוסיפה ליופיו. בני וייסברג הקטנים ישבו משני צדיו, שוררו בקול דק ונוקב. אורי עקב אחרי אצבעותיהם הרכות שהוליכו אותו בחלומות בתלמים החמורים של השורות והעבירוהו מעל מהמורות המילים הקמאיות”.
היו בו האומץ של העיתונאי שמבקר את התקשורת בימים שעדיין כונתה “המעצמה השביעית”, העצבים החשופים של הסופר וההומור של הסאטיריקן. “עולם הספרות בהלם”, אומר יו”ר אגודת הסופרים והסופרות העברים, צביקה ניר. “מאיר שלו הלך לעולמו בשקט ובצנעה, כשם שחי וכתב. הוא היה מראשי הסופרים הצעירים אחרי דורם של עמוס עוז וא”ב יהושע, וביד אמן ובלשון ציורית ופיוטית יוצאת דופן חיבר בין תקופות ההתיישבות הראשונות לבין ימינו אלה, והעביר לדור הצעיר והחדש את חוויות המושב והחקלאות ואהבת הטבע באופן מציאותי, על העצב ועל השמחה שבהם”.
לפני שנים רבות, בראיון לעיתון סטודנטים, ראיין אותו מורה הדרך ישראל גולדמן על “עשו” ו”רומן רוסי”. “תהיתי למה הוא כותב לא מעט על מיניות ופנטזיות, ולמה הוא עוסק באכזריות שבזקנה, במוות, ובשנאות וכו’”, משחזר גולדמן. “שלו ענה לי: ‘אני כותב על מה שמעניין אנשים. זקנה, השתנות הגוף, סקס – כולם חלק בלתי נפרד מחיינו, וכולנו סקרנים לגביהם. כך גם לגבי מוות, וטינה ארוכת שנים, ואהבות מוחמצות, ואז הוסיף: אספר לך משהו. כשנבוקוב כתב את ‘לוליטה’, כולם הזדעזעו וכולם כתבו ואמרו שהוא סוטה וזה נורא ואיום. ונבוקוב אמר: כולכם קניתם את הספרים שלי. אתם בדיוק בדיוק כמוני, רק לא מודים בכך”.
גולדמן, מורה בחוות הנוער הציוני, מוסיף שספריו של שלו הם מלווים קבועים בסיורים ובטקסים. למשל, “פונטנלה” במושבות גרמניות, “הדבר היה ככה” בסיורים שהוא עורך בנושא דגים (“סבא אהרון קרא לו 'סליודקה' וסיפר עליו סיפור: בחנות שהייתה למשפחתו 'שמו', כך אמר, במקרוב שבאוקראינה, 'מכרנו מוצרים לגוף, מוצרים לנשמה ומוצרים שבאמצע', וכששאלתי אותו למה הוא מתכוון, הסביר: 'מוצרים לגוף היו גרזנים, מעדרים ומגפיים לאיכרים האוקראינים, ומוצרים לנשמה היו טליתות, תפילין וסידורי תפילה ליהודים'. ואז השתתק ונעץ בי מבט כדי שאשאל מהם מוצרים שבאמצע. 'סבא', שאלתי, 'ומה זה מוצרים שבאמצע?' 'באמצע', הוא גיחך, 'זה סליודקה, דג מלוח. הוא גם לגוף וגם לנשמה'".)
בימי זיכרון ובסיורים בבתי עלמין צבאיים, המילים של שלו מהספר “עשו” מהדהדות על בסיס קבוע כמעט: “אתה יודע כמה ימי זיכרון יש למשפחה כזאת בשנה? יום הזיכרון של המדינה, ויום הזיכרון של החטיבה, ויום הזיכרון של היחידה, ושל הפיקוד ושל בית הספר... שלא נשתעמם אפילו רגע. והימי זיכרון שלי, מה איתם? היום שהוא נולד, והיום שהוא נפל, והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה? ומה עם רגע הזיכרון כשאתה עובר על יד עץ שהוא נפל ממנו כשהיה בן שש? והדקה דומייה כשאתה רואה ברחוב מישהו שהיה איתו בכיתה אחת, ושניית הזיכרון בגלל מישהו בלונדיני כמוהו? והמקומות? כמה שזה נדוש וכמה שזה נורא. זה לא רק הקבר, זה גם האנדרטה של הכפר, והאנדרטה של החטיבה, והאנדרטה של הפיקוד, וגלעד פה וגלעד שם והלוח זיכרון של בית הספר. וחוץ מזה יש המקום ששם הוא נהרג, שבארץ הזאת זה אף פעם לא רחוק מדי מהבית, והמקום שלו ליד השולחן, וכשעורכים את השולחן אתה תמיד חושב אם לשים את הצלחת שלו. וכששואלים אותך במשרד ממשלתי כמה ילדים יש לך? מה לענות? שניים או שלושה?...”
“הוא כותב על אנשים מכל הסוגים והצבעים, בלי הנחות גם למשפחה שלו ועל דברים פחות נחמדים”, אומר גולדמן. “הוא כותב את הארץ על כל המשתמע מכך”.
העמודים שנגנזו
שלו היה סופר גדול, אבל תמיד נשאר עיתונאי סקרן. הוא האמין שהחובה הראשונה של כל סופר או סופרת היא לספר סיפור. מהסופר דוד שחר, ידיד של הוריו, קיבל פעם במפגש אקראי ברחוב עצה, שאימץ: “אם יש לך סיפור טוב לספר, תכתוב רומן או סיפור קצר. ואם יש לך רעיון איך לתקן את העולם, להביא שלום למזרח התיכון ושוויון למין האנושי, תכתוב מאמר בעיתון. אלה שני דברים שונים”. “הוא בעצם אמר לי: אל תכתוב שירה פוליטית או ספרות פוליטית”, סיפר. “יכול להיות שהוא ניסה להגיד לי: אל תכתוב כמו אבא שלך. אני הייתי ילד שגדל על סיפורים. המשפחה שלי סיפרה הרבה מאוד סיפורים. חלק גם כתבו סיפורים.
אפשר לומר שהמשפחה מבחינתי התחלקה לשני חצאים. היה הצד הכפרי, המושבניקי של אמא שלי, זה שסיפר סיפורים יוצאים מן הכלל, אבל לא כל כך התעסקו בספרות ולא כל כך התעסקו בחקר השפה או התנ”ך, או נושאים שעניינו מאוד את אבא שלי. והיה הצד של אבא שלי, שהוא ואחיו, שהוא אביה של הסופרת צרויה שלו, היו שניהם אוטודידקטים ידענים ואנשי ימין מאוד תקיפים. אני בערך בגיל ארבע־חמש כבר החלטתי שגם אני מהפלמ”ח, כי הסיפורים שלהם היו יותר טובים, ואני חושב שהיה להם גם קצת יותר הומור. הייתה תקופה שבה לימין עוד היו אנשים בעלי חוש הומור טוב, החל מאביגדור המאירי והרבה אחריו אפרים קישון. אני צריך מלודיה במוזיקה וסיפור בספרות ואיזושהי פיגורטיביות בציור. זאת אומרת, אני צריך להיתלות בדברים האלה, בין היתר כדי להבין שאני נמצא בפני אמן מוכשר וגדול ממני”.
ב־14 במרץ 1969, כשהיה בן 21, פורסם לראשונה “על דעת הנערים”, שיר פרי עטו ב”מעריב”. שלו, שלחם בסיירת גולני, נפצע מאש כוחותינו במלחמת ההתשה. את המוות ראה מקרוב. “השפילו ראשכם בפני החייל המת/ שלימדתם מוחו מלחמה/ וידיו קשת”, הוא מבכה את המתים בשירו וקורא תיגר נגד “לוחמי כורסאות/ וחיילי הנייר והעט”, אלו שיושבים בכורסתם הנוחה ושולחים את הנערים למות בקרבות או סתם כותבים טינופת ומשגרים אותה לחלל. “ואין שעל בארץ הזאת, אשר יקר הוא לי, כגופם הנרקב”, כתב על חבריו המתים. הוא קיבל את רעיון המוות של צעירים באופן שונה לגמרי מאביו, שכתב בשירו “צעירים טייסים ימותו...”: “קבל אלוהים את הגבר, כי באה עתו/ רחם נא את זאת הגווייה, שלאפר הפכה”.
ב־1972 פרסם שלו משיריו בגיליון מספר 33 של “האומה” – כתב העת בהוצאת המסדר של ז’בוטינסקי, ושנתיים לאחר מכן, כשהיה בן 26, כתב 100 עמודים של רומן פוליטי שעסק במצב שבו מדינת ישראל קמה באוגנדה – וגנז אותם.
חוץ מאשר באדמת הארץ הזאת ובתוך שדות העברית, שלו צמח כאמור גם בתקשורת: “תשע בריבוע” בשלהי שנות ה־70, “שעה טובה” מאוקטובר 1983 למשך פחות משנה בעקבות הנדנוד התקופתי התורן של ימין מול שמאל, “האיזון הקדוש” ב־1986 ברדיו, “חטף פתח” שבה עסק בסוגיות לשוניות כמו מקור הבלבול בין קישוא למלפפון, ניתוח פתגמים כמו “מסתכל כתרנגול בבני אדם” בעזרת תרנגול שישב באולפן, החידון “שאלה של זמן” ו”כתוב בעיתון”, שעסק בביקורת תקשורת. ביום שישי אחד חזר לביתו עם כל העיתונים תחת זרועו. השכן שלו, זקן מחסידי גור, הסתכל עליו ושאל: “על ההבלים האלה אתה מכלה את חייך?” “הוא צדק”, אמר פעם שלו באחד הראיונות שלו. הוא אכן התפטר מרשות השידור, אך לא נגמל מהתקשורת ועד יומו האחרון כתב את טורו.
עכשיו נשארו הספרים שילוו את הצעדים. הם כבר חלק מהאדמה, וגם מאיר שלו. מאיר במלרע. בשום אופן לא אחרת.