הסופרת מעין רוגל לא ידעה שהיא כותבת את ספר האימה החדש שלה והשישי במספר, "זאבה", עד שהוא תקף אותה והפתיע. "אני לא חושבת שהבנתי שאני חושבת על אותו ספר", היא מספרת בראיון ראשון לאחר צאתו לאור. "חשבתי שאלה חלקים של ספרים שונים. חשבתי שאני מתעסקת בבתים, בסודות שיש בבתים. חשבתי על המבוכה שלי תמיד כשאני נכנסת לבית שלא הייתי בו קודם, כשאני מרגישה שאני רואה משהו נורא אינטימי על זהות של אנשים. חשבתי על האוס-סיטרים ששומרים על בתים של זרים, דבר שגם לי יצא לעשות".
היה זה ברגע בו נכנסו לתוך הסיפור עוד ועוד רגעים, חלקיקי סיפורים, פירורים של מחשבות, כשרוגל הבינה שהיא רוצה לגעת בפחד. "זה היה הרגע המכונן של הספר. אני חובבת מאוד גדולה של ז'אנר האימה, של סיפורים שנוגעים בצד האפל יותר, ואף פעם לא הרשתי לעצמי לכתוב בתוך הז'אנרים שאני אוהבת. ההחלטה לקחת את הסיפור לצד האפל, הנוארי, אל דמויות שנמצאות על הגבול המוסרי, הניעה אותי, ודרשה הרבה חיזוק מהסביבה שלי. במיוחד מההורים שלי ומאשתי. וזו היתה החלטה. לכתוב את הסיפור שאני באמת רוצה לכתוב".
"זאבה" הוא ספר מסוגה שקשה להגדיר אותה ונע בין בלש-לסבי ללסבו-אימה. הוא מרכב משתי נובלות, "עין שמאל" ו"זאבה". בראשונה ענת מאבדת את בילי חברתה הטובה, שמתה ממנת יתר או התאבדות. בילי הסוררת והפרועה, חסרת הגבולות, שתמיד ניסתה לעשות את מה שאסור, השאירה לענת את כל רכושה בשקיות ניילון שחורות וענת מסתובבת בין הדירות עליהן היא שומרת עם "גוויות הניילון" של בילי. בכל בית היא מסוגלת לשמוע, לראות ולהרגיש את מי שהיה שם ולא נמצא עוד.
"היה לי מפגש עם אישה שהיא מתקשרת, ובשיא הפגישה, כשהיא תיקשרה עבורי, ראיתי אותה פוזלת. עין שמאל שלה. פזילה שיש גם לי מלידה. באותה עין ממש. והתחילה לקנן בי המחשבה על מה שעין שמאל יכולה לראות, והחיבור שלה אל הבתים. ומשם התחיל להיבנות סיפור", מסבירה רוגל.
הנובלה השניה "זאבה" שמעניק לקובץ את שמו, אוסי היא חוקרת פרטית, זאבה בודדה, שהיתה נשואה חודש אחד בלבד לאחר שהדביקה את בעלה בקורונה שבוע לאחר החתונה. הגדילה אוסי לעשות ולא הדביקה רק את בעלה בנגיף, אלא גם את הוריו, שכניה וכמה מדיירי הרחוב. האבל או האשמה או שניהם מביאים אותה למחול של החלפת שמות וזהויות בנסיון להפוך להיות אחרת.
עשית עם "זאבה" דבר מה שעדיין לא נעשה בעולם הספרות הישראלי- שתי נובלות לסביות, קשורות זו לזו, בלשיות ואלימות. את מרגישה שקהל הקוראים הישראלי מוכן לספר כזה או שהוא הקדים את זמנו?
"אני לא יודעת אם אי פעם יהיה זמן בו מה שנמצא בשוליים יוכל להיות במרכז. יש סביבי עוד ועוד נשים, סופרות, שנוגעות בצד האפל, שמשחקות בתוך סיפורים אלימים, אפלים ומורכבים. זה עדיין מושך תשומת לב אחרת. להוסיף לזה גם את הממד הלסבי, שנוכח בעיקר בנובלה הראשונה מבין השתיים, היה הימור. חופש בכתיבה הוא הרבה פעמים הימור. אני יודעת, כמו נשים רבות מסביבי, שלכתוב במרחבים כאלה, 'לא נחמדים' זו בחירה שנושאת איתה מחירים. אבל מול המחירים האלה והחישוב השיווקי, נמצאת האמת של הכתיבה. זה הסיפור שרציתי לכתוב. זה הסיפור שמדבר את השפה של הסיפורים שאני אוהבת לקרוא. אז אני לא יודעת לדבר בשם 'הקהל הישראלי' אבל אני בטוחה שיש לספר הזה קוראים. חובבי הז'אנר, עם חיבה לניצוץ אפל, שלא מפחדים מסיפורים שחיים בשוליים".
בספרות העברית קיימת כתיבה על העולם הלסבי. מי הקוראים והקוראות שלה?
"אני באופן אישי מאמינה שדמויות לסביות והעולם הלסבי שייכים לספרות בדיוק כמו העולם והדמויות ההטרו נורמטיביות והדמויות הקוויריות וההומואיות. אני לא חושבת שדמויות מקהילה מסויימת מתאימות רק לבני אותה קהילה. אבל אני גם מודעת לנאיביות של האמירה הזאת. אני יודעת היטב, ועל בשרי, שזה עוד לא העולם בו אנחנו חיות. הזהות הלסבית, או הלהט"בקית עצמה היא משהו שאנחנו עדיין נאבקים ליצור לו מקום ולגיטימציה, ונראה שהמאבק הזה רק נעשה קשה יותר ויותר באקלים החברתי והפוליטי בו אנחנו נמצאים. כשההכרה במשפחות שלנו נמצאת בסיכון, והזכות שלנו לזהות שלנו נמצאת בסיכון".
מה זה אומר מבחינתך להיות להט"ב?
"זה עדיין דבר שמעורר התייחסות מיוחדת בהרבה מאוד מקומות. ועדיין מעורר תמיד את השאלה אם 'קיבלו אותי'. כך שהשאלה בכלל מתחילה בזהות עוד לפני הספרות. אבל אולי זה חלק מהעניין, לפרוץ דרך באמצעות הספרות. להנכיח עוד ועוד דמויות וסיפורים על הקשת המגדרית ועל הקשת הלהט"בית, כדי להפיג את הזרות".
איפה את נמצאת בזאבה?
"אני נמצאת בהרבה מקומות בזאבה. אני נמצאת בשיחה עם המוות והמתים. בחיפוש המתמיד אחרי סיפורים, אחרי העבר, ולפעמים הקושי לפרום את הסיפורים זה מזה. השאלה הראשונה שהעסיקה אותי בכתיבה של זאבה היתה מה קורה כשאי אפשר יותר להפריד את הסופרת מהסיפורים שלה. זה הלך והתפענח אל תוך סיפור ועלילה ודמויות שאינן אני, אבל מאפשרות לי לשאול את השאלה הזו, שוב ושוב מעוד ועוד זויות. אני נמצאת שם גם במבט על ישראל של אחרי המגיפה. ובכלל בחיים שאחרי טראומה, אישית או קולקטיבית".
רוגל, נשואה לנטלי (הידועה בכינויה נון), וביחד הן אמהות של אלמה, בת השמונה וחצי. היא אמנית לחימה 36 שנים על המזרון ואישה של סיפורים. היא סופרת, תסריטאית, מלווה כותבים במסגרת פיתוח סיפור וייעוץ נרטיבי, ומלמדת כתיבה נרטיבית, מתעסקת בסיפורים אימרסיביים, ובחקירה של סיפורים והמנגנונים שלהם. יש לה את המקצוע המגניב בעולם: "מפצחת סיפורים", במסגרתו היא מפתחת עלילות ומאשרת את המבנה היציב והאמין שלהן.
מה המשמעות להיות חד-מינית בישראל. את חוששת ממצב בו לא תוכלי לכתוב את מה שמתחשק לך?
"להיות להט"בק בישראל של היום זו עדיין פעולה פוליטית. יש עלינו ביקורת מתמדת, יש מאיתנו את הדרישה להיות 'נחמדים', להיות מי שאנחנו בתוך הבית, לא לנפנף בזה, לא לעלות על משאיות, לא להחצין זהויות מגדריות שחורגות ממה שנתפס כנורמה. אנחנו נדרשים להיות עדינים עם הזהות שלנו, והזכויות שלנו, לא לדרוש יותר מדי, לא להרעיש יותר מדי. אני חושבת שאין להט"ב אחד.ת שלא שמע את המשפט 'אני בעדכם, באמת, אבל למה לרקוד עם חוטיני על משאיות? למה לצעוד דווקא בירושלים? כלומר כל מה שנעשתה נתפס כהתרסה. אפילו הבקשה שלנו שיהיו טפסים רשמיים שמותאמים למשפחות שלנו, או שהילדים שלנו יפגשו בבית הספר בתוך התוכן שלהם גם משפחות כמו אלו שהם גדלים לתוכם - גם זה נתפס כהתרסה ומייצר אנטגוניזם. ההנחה המובלעת היא שקיבלנו את הכל, ויש לנו כל מה שנוכל לקבל וכדאי שניזהר ונשתוק לפני שגם את זה יקחו לנו.
בתוך זה - לכתוב על דמויות לסביות, להנכיח סיפור קווירי לא מתנצל, ולא מעודן, זו פעולה פוליטית.
"אני לא מפחדת שלא אוכל לכתוב את מה שאני רוצה, כי לכתוב תמיד נוכל, והודות לאפשרות של העצמאות, ולאוהבות ואוהבי הספר בהוצאות, ובחנויות, ובעיקר יותר מהכל בקרב הקוראות.ים, הספרות שלנו גם יכולה להגיע החוצה. אבל אני כן מודעת למחירים, ולחשש שהמחירים האלה עוד יעלו".