"טעם של מלח" (הוצאת שתיים), ספרה החדש של איריס קאופמן, הוא טעם הדמעות. אלו שלי זלגו עם תחילת קריאתה של הנובלה הראשונה בספר, מיד אחרי שליבי התכווץ. איריס קאופמן, קלינאית תקשורת, נשואה ואמא לשניים, ילידת חיפה שמתגוררת היום בבנימינה כתבה ספר ביכורים שזוכה לגל אהדה בלתי נגמר. "טעם של מלח", מעלה על נס את מה שנראה שכבר הזנחנו, והוא זה שיציל אותנו: מערכות יחסים וקרבה בין אנשים. הוא כורך בתוכו שתי נובלות עדינות, שבהן נרקמים סיפורי הדמויות, שנעות בין חיים למוות, בין אהבה לפרידה, בין הורים לילדים, בין בני אדם.
בנובלה הראשונה אבישג, אם חד-הורית לעוז, אוטיסט, שמפציע בספר מיום היוולדו ועד הפיכתו לגבר צעיר – מגלמת עבור בנה את כל מה שאמא שלה לא הייתה עבורה. עוז נסמך עליה כל חייו, ומהרגע בו אינו יכול לעשות זאת יותר, הוא מוצא לו דמות אם חליפית. אבישג בוחרת לוותר על זוגיות רומנטית, ומחליפה אותה בחברות אמיצה ויוצאת דופן עם יואלה – אישה שהיא כל מה שאבישג לא. כל אחת מהן מוצאת חברה.
בנובלה השנייה ניב, בן-זוגה לשעבר של אבישג מהנובלה הראשונה, עובר בעצמו תהליך התבגרות כשהופך מרווק נצחי שנמלט מכל מערכת יחסים אפשרית עם אישה, לגבר שבוחר לחיות את חייו עם ליאת, בת להורים פרודים, שמתמודדת עם עבר משפחתי מורכב. במרכז שתי הנובלות עומדים כל החומרים אותם החיים לשים, בין אם מדובר ביחסים זוגיים רומנטיים, אימהות, חברות אפלטונית איתנה, קשר בין-דורי והאופן שבו הילדות של כל אחד מאיתנו משפיע על האנשים הבוגרים שאנחנו הופכים להיות.
קאופמן חלתה בסרטן שלוש פעמים והיא חולה בטרשת נפוצה. בחיים כמו בספר, היא מעניקה לקשר האנושי את היכולת לסייע לתהליך הריפוי. "סופר כותב גם קצת את עצמו", מסבירה קאופמן בראיון. "תפיסת עולמי היא שאנשים הם אלה שמסוגלים להציל אותנו מגורל מר במובן הרגשי. תפישה זו באה לידי ביטוי בבחירה שלי לכתוב על יחסים בין בני-אדם באימהות, בזוגיות ובחברות. האפשרות לחיות לצד מחלה, חיים עם משמעות ולא הישרדות, היא הודות לבן זוג שלי מגיל 14, לילדים שלי, לחברות המעטות שלי. אחרי הכל, יואלה לא יכולה לרפא את אבישג מסרטן, ליאת לא יכולה לבטל את הילדות של ניב, לקחת ממנו את הבית שלו ולעשות ממנו אדם אחר. היא כן יכולה ללמד אותו לקטוע את החוט שעובר בין העבר לעתיד. בהווה הוא נמצא שם, הוא מה שהוא, אבל את לא חייבת לקחת את זה איתך".
"טעם של מלח", שם הספר שמאגד את שתי הנובלות, מוענק לו בידי דמותה של יואלה, חברתה של אבישג ומי שהופכת לאם חלופית עבור עוז. "כשאבישג שוכבת בבית חולים, יואלה חושבת לעצמה שכשעוז בוכה, לאבישג יש טעם של מלח בפה. עד כדי כך היא הקדישה את החיים שלה לילד הזה ובמקביל נתנה לעצמה קצת להיעלם. האספקט של האימהות היה אצלי מאוד חזק לפני שהתחלתי לכתוב את זה בכלל. יש בספר אימהות מכל מיני סוגים. מיטיבות יותר, מיטיבות פחות. אין פה שיפוטיות או עניין של כן נכון או לא נכון, זה פשוט ככה, בספר ובחיים".
יכול להיות שהרגת את אבישג כדי ליצור עולם מקביל ולראות איך זה נראה ואיך זה מרגיש ומה קורה לילד אחרי שאמא מתה?
"אני חושבת שהחירות הזאת והחופש שכל כותב לוקח לעצמו בכתיבה, הם חלק מהכוחות הכי גדולים שלה כמסלול תרפויטי של המציאות. ספציפית, לעניין המחלה ומוות ולבדוק בעולם מקביל איך זה היה נראה, אני יכולה לומר שאני מפחדת מזה. בגלל שההתמודדות עם השאלות של חיים ומוות אצלי היו בגיל לא אופייני, הייתי בת פחות משלושים, היה לי פעוט, ניסיתי להיכנס שוב להריון, זאת היתה התמודדות לגמרי אחרת מזו של אישה מבוגרת יותר. הדבר הזה שיתק אותי. פחדתי מזה. אני בוודאי לא כותבת את זה בכוונה או באופן מודע כי זה מאוד מפחיד אותי. הפחד הולך ופוחת ככל שהשנים עוברות. הבן הבכור שלי בן 26. הנרטיב שלו לא יהיה זה של אמא מתה כשהיה בן שלוש. הבן הצעיר שלי בן 16.5 וגם הנרטיב שלו לא יהיה של תינוק או פעוט שאיבד את אימו".
ההתנסות שלך לימדה אותך לחיות לצד המוות?
"זה מצריך המון כוחות. זה מצריך ניתוק כי אחרת את לא יכולה להעביר את החיים שלך. אחרי הסרטן הראשון היתה לי תקופה של חיים בפחד אמיתי וזה בלתי אפשרי לחיות ככה. אני חושבת שאת מוכרחה איזה ניתוק מסוים. לא לבטל את זה אבל להתרחק מזה. זאת היתה עבודה עצמית משמעותית שעזרה לי אחר כך עם הטרשת הנפוצה וגם עם הסרטן של אחר כך וגם זה שאחריו ואני בהחלט מרגישה שהגעתי לזה אחרת. זה לא פחות קשה ולא פחות מאיים אבל יש ידע אחר וחדש ומלמד, שאת מגיעה איתו למחלה".
מה את אומרת בעצם?
"מה שכתוב כאן בין השורות של הספר זה שההתמודדות עם הדברים האלה, שכוללים ילד אוטיסט, או הורים שלא ראו את הילד, או ילד מוזנח, או בן זוג שעזב, או זה שאת חולה, מגוון הדברים ברמות שונות של קושי, ההתמודדות איתן – היא הריפוי. כי אין ריפוי. זאת החלמה אחת ארוכה. לא מגיעים לסוף וזה נגמר. התיקון הוא בהתמודדות. שני הסיפורים, שהם בעצם סיפור אחד, מכילים את זה, הדמויות מכילות את זה. הריפוי מגיע מההתמודדות עם הקושי ומי עוזר לך? האנשים שלך. בני הזוג שלך, הילדים שלך החברות שלך".
היית יכולה לעבור את זה לבד, בעצמך?
"לחלוטין לא. אני לא מעידה על כך שאין לי חוסן ושאני חלשה ומסכנה, אלא שהחוסן שלי מגיע מהחיבור ומהמשמעות של האנשים האלה בחיים שלי. זה מה שנותן לי את הכוחות".