"בתחילת 1973 סיימנו את פיתוח סדרת התרופות פולידין שנועדה לטיפול בפציעות ובכוויות. הגשנו בקשה למשרד הבריאות לאישור הייצור כפי שנדרש מכל תרופה, אבל האישור התעכב. מלחמת יום הכיפורים התחילה לפני שקיבלנו את האישור. היה לי ברור שהפולידין יהיה חיוני במלחמה. ביום השני למלחמה טלפנתי למשרד הבריאות והודעתי להם שלמרות העיכוב באישור התרופה אני מתחיל מיד לייצר אותה ולשלוח אותה לבתי החולים.
דיברתי עם ד"ר יהודה ברות, הממונה במשרד הבריאות על אישור תרופות, והוא אמר לי: 'אחרי המלחמה נתלה אותך'. ראיתי בזה אישור, והתחלנו לייצר ולשלוח כמויות של פולידין לבתי החולים, במיוחד לרמב"ם ולבית החולים בצפת, כי הגיעו אליהם הרבה פצועים עם כוויות קשות. רבים מהם הבריאו בזכות הפולידין".
אלטלנה בזיכרון
קטע זה לקוח מספרו החדש של ד"ר אלי פישר, "שיט בחסקה תמורת דינמיט" (צבעונים הוצאה לאור), שיצא בימים אלה וכולל אסופת סיפורים קצרים המעניקים הצצה לחייו של פישר שהקים יחד עם רעייתו, דבורה ז"ל, את חברת ד"ר פישר שהפכה לקבוצת חברות פרמצבטיקה וקוסמטיקה רב־לאומית, הנחשבת לאחת הגדולות הפועלות בישראל בתחומה.
בספר מביא פישר, המשמש כיום כנשיא תשלובת ד"ר פישר, עשרות סיפורים ורגעים מחייו שנצרבו בזיכרונו החל מילדותו ברחובות תל אביב, כסטודנט ומרצה באוניברסיטאות בישראל ובארה"ב (ביניהן הרווארד וקליפורניה), ועד להיותו ד"ר ותעשיין.
"כבר כשהייתי בתיכון, כתבתי במחברת תיאור של כל מיני אירועים בחיי וגם סיפורים קצרים ושירים", אומר פישר. "בהמשך הדרך גם כתבתי כמה ספרים, אחד מהם אוטוביוגרפיה שלי שיצאה ב־2006. ואילו בספר החדש ישנם כל מיני סיפורים שלא רציתי שיישכחו. בכוונה ערבבתי אותם, כולם קצרים, לא בסדר כרונולוגי. הספר נמכר כרגע באתר החברה ובאתר ההוצאה לאור, ובימים אלה צפוי להימכר גם בחנויות".
כאמור, הספר החדש כולל בין היתר חוויות ילדות רבות. "אחת הזכורות", אומר פישר, "קשורה באונייה אלטלנה. למדתי אז בבית ספר שהיה בין רחוב בן יהודה לירקון, ופתאום מישהו אמר שיש אונייה שנתקעה בחוף. רצנו לחוף והסתכלנו. היה המון צבא, ראיתי שיורים פגזים על האונייה. האונייה התחילה להישרף, פינו את כל האנשים שגרו שם בסביבה, בשכונת מחלול, והעשן היתמר מתל אביב לכיוון רמת גן".
פישר, 87, תעשיין ומדען ישראלי, מומחה בתחום הפרמצבטיקה, נולד בצ'כיה, ועלה ארצה ב־1939. "אבא שלי היה רופא, סבא שלי היה רופא, דוד שלי היה רופא", הוא מספר. "פניתי ללימודי ביוכימיה ומיקרוביולוגיה כי עניין אותי פיתוח תרופות. הסתובבתי כ־10 שנים באוניברסיטאות.
"הכי חשוב זה כשאתה יודע ומבין מה אתה הולך לעשות. התחלת החברה הייתה בשנת 1965, כשדבורה ואני שכרנו מבנה קטן של 100 מ"ר בבני ברק והתחלנו לייצר. התחלתי לפתח תרופות עיניים ועור, ובמקביל כיתתי רגליים בין רופאים כדי לשכנעם לרשום למטופלים את התרופות הללו".
אילו חוויות זכורות לך מאותה תקופה?
"אספר לך על היום הראשון שלי כתועמלן לתרופות שפיתחתי. לאבא שלי היה ספר עם שמות רופאים, סימנתי לעצמי את כל רופאי העיניים, העור והילדים. נסעתי לקריית חיים, לרופא הראשון לעשות תעמולה. דפקתי בדלת, פותחת לי גברת, אמרתי שאני מחפש רופא כזה וכזה, ענתה לי ש'הוא מת לפני שנתיים'.
המשכתי משם לחיפה, נכנסתי לאיזו מרפאה של רופא עור, ראיתי המון אנשים בחדר ההמתנה. אמרתי לעצמי: 'זה מצוין, סימן שיש לו הרבה לקוחות'. אני יושב שם ואף אחד לא יוצא מחדר הרופא. שאלתי מישהו מה קורה, והוא ענה: 'אנחנו לא פציינטים, הרופא מת, זו שבעה'. נסעתי הביתה, זרקתי את הספר הזה, התחלתי ללכת לבתי מרקחת ושאלתי את הרוקחים איזה רופא בסביבה רושם מרשמים, בתקווה שלא ימות עד שאגיע אליו".
מבני ברק לגליל
כיום מייצרת תשלובת ד"ר פישר עשרות מיליוני יחידות בשנה של מוצרים שונים (רפואיים וקוסמטיים), ביניהם מוצרים לטיפול בעור, טיפות עיניים, מוצרי היגיינה ותוספי תזונה. בין המוצרים השונים: סדרות Eye Care לטיפול מניעתי בעפעפיים, קמיל בלו לתינוקות, סדרת ALCOGEL לחיטוי ידיים, אולטרסול להגנה מפני השמש, פולידין לחיטוי פצעים, זיהומי עור וכוויות קלות, ועוד.
בנוסף למפעל שעדיין קיים בבני ברק, בתחילת שנת 2014 חנכה החברה קריה תפעולית באזור התעשי
יה קדמת גליל (סמוך לטבריה) ובה שני מפעלים, מפעל סקין־קייר ומפעל למגבונים לחים. כיום מועסקים בתשלובת ד"ר פישר כ־1,000 עובדים (באופן ישיר וכנותני שירותים) במפעלים השונים, באגף המעבדות, באגפי השיווק, המכירות, הסחר, הלוגיסטיקה וחטיבות השטח וברשת חנויות "בודי שופ" ישראל, שנרכשה בשנת 1993.
מוצרי ד"ר פישר משווקים ב־35 מדינות, ביניהן מדינות אירופה, ארה"ב ויפן. לפני כמה חודשים החלו לשווק גם באיחוד האמירויות. בנוסף לכך, המוצרים גם נמכרים בגדה ובעזה דרך נציגים מקומיים.
מאחורי פיתוח כמה ממוצרי החברה ישנם סיפורים מעניינים. פולידין, כאמור, הוא אחד מהם. כך גם סדרת אולטרסול, הכוללת כיום כ־90 מוצרים ושיצאה לדרך בשנת 1982. "התחלתי אז עם מוצר אחד", אומר פישר. "באותה תקופה לפי ה־FDA האמריקאי מקסימום מקדם ההגנה היה 15, היום זה כבר 50 פלוס. אז גם ידעו רק על קרני UVB. אני הראשון שהכנסתי בארץ שיטה לבדוק גם UVA וגם הייתי הראשון בעולם שעשה מוצר הגנה שהוא גם מקרני UVA וגם מ־UVB".
אי אפשר לפסוח גם על האלכוג'ל לחיטוי ידיים, שפותח לראשונה לפני כ־15 שנה ושתפס פופולריות שיא בקורונה. "בקורונה הפסקנו לייצר הרבה דברים ויצרנו אלכוג'ל־אלכוג'ל־אלכוג'ל", אומר פישר. "יכולנו אפילו לייצר יותר, אבל צוואר הבקבוק היה האלכוהול, לא היה מספיק אלכוהול".
אילו רגעים משמעותיים זכורים לך לאורך הקריירה שלך?
"צמיחת החברה הייתה תהליך. לא מצאנו אף פעם באר נפט, לא הייתה איזו קפיצה, זה פשוט היה לאט־לאט, כל פעם עוד מוצר, עוד שוק, עוד משהו. זה היה פיתוח הדרגתי, שהיו בו גם משברים. הפולידין, למשל, הוא תוצאה של משבר. לפני כן היה לנו מוצר בשם הקסל 3, סבון שנועד לחיטוי והיווה קרוב ל־40%־50% מהמחזור שלנו. יום אחד חלו כל מיני אזהרות לגבי השימוש במוצרים מסוג זה, אמרו שיש ספיגה לעור ומוטב לא להשתמש.
זו הייתה בעיה עולמית, לא רק אצלנו. לא אסרו על המוצר, אבל דיברו עליו הרבה מילים גסות וזה ירד וירד. זה היה משבר גדול מאוד. היו גם כאלה שחשבו, שקיוו שנפשוט רגל, אבל לא פשטנו רגל. שלחתי רוקחת שלנו לארה"ב ואמרתי לה: 'אל תחזרי לפני שאת יודעת איזה תחליפים יהיו להקסל 3'. ככה בעצם נולדו הפולידין שהחליף את הקסל 3 וגם סדרת קמיל בלו. פולידין כתרופה וקמיל בלו כמוצר קוסמטי שעד היום נחשב כהצלחה לא נורמלית".
הפרידה מדבורה
בספרו החדש פישר גם כותב על מחלת הסרטן שהתגלתה אצל רעייתו, דבורה ז"ל. מותה בשנת 2006 היווה עבורו משבר גדול מאוד. "הייתי בשלב שאמרתי שאולי אמכור את החברה, שאני לא רוצה להתעסק בזה יותר, שזה כבר לא יהיה אותו הדבר", הוא מספר. "דבורה עשתה איתי את הכל, הייתה איתי כל הזמן, עשתה את ביקורת האיכות, ואני את הפיתוח, היצור והשיווק.
"דבורה בכלל למדה תנ"ך וספרות באוניברסיטה בירושלים, ואחר כך בארה"ב למדה להיות לבורנטית רפואית וגם איך לעשות ביקורת איכות של תרופות. כשהתחלתי, כולם אמרו שאני משוגע, שלא אצליח מול כל המפעלים הגדולים שהיו כאן בארץ באותה תקופה. אבל אני אמרתי לאשתי: 'תני לי שנתיים, אני חייב לנסות'".
בהיותו בן 60 החליט פישר, זוכה פרס התעשייה לשנת 1995 מהתאחדות התעשיינים ביחד עם רעייתו, וזוכה פרס הכלכלה לשנת 2016 מאוניברסיטת תל אביב, להעביר את המנכ"לות למשה זילברשטיין, שממנכ"ל את החברה עד היום. "אמרתי שאני לא רוצה להיות יותר מנכ"ל, כבר לא מבין כל כך את הצעירים. גם אף פעם לא אהבתי לנהל, אהבתי לפתח", אומר פישר.
לפישר שלוש בנות: האומנית ד"ר דפנה מוריה, מרצה בכירה לטיפול באומנות ולמחקר באמצעות אומנות, ד"ר נורית הראל וסיגל בר־און. הראל ובר־און עובדות בחברה, ומשמשות יושבות ראש משותפות של דירקטוריון מפעלי ד"ר פישר. "יש גיל שאתה כבר צריך לרדת, כי אתה כבר לא כל כך מעודכן בדברים החדשים, ואתה אולי תוקע את הדברים בגלל העבר שלך", אומר פישר. "סיגל עבדה אצלנו מההתחלה ביחסי ציבור ושיווק. נורית עבדה במעבדה בפיתוח. לפני כ־10 שנים העברתי את המושכות לבנות, והן עושות זאת יותר טוב ממני. לפעמים הן מתייעצות איתי, ואז עושות הפוך ממה שיעצתי, וזה יוצא טוב".
הצלחת לגמרי לשחרר?
"אני חבר דירקטוריון, מזמינים אותי לישיבות הדירקטוריון, אם אני רואה משהו, אם יש לי איזה רעיון, אז אני אומר. כמו כן, כל יום כבר עשרות שנים אני נכנס לחנויות שבהן מוכרים מוצרים שלנו. אם אני הולך לקניון, אני לא יכול שלא להיכנס לסופר־פארם".
יש לך ציפייה שהעסק ימשיך גם לדור השלישי?
"אני לא יודע. לא בטוח. נכד ונכדה במשך הזמן עבדו במפעל, אבל זמנית. אמרתי לבנות שלי מזמן שאם הן רוצות למכור את המפעל, שימכרו. הן לא אשמות שזה היה ההובי שלי. קחו את הכסף, תעשו מה שאתן רוצות. אבל הן נהנות מהעשייה. הן גם חברות בכל מיני ארגונים חברתיים".
שלום לאוסף
פישר ומשפחתו מעורבים בפעילויות פילנתרופיות מגוונות. בין היתר מנהלים באמצעות האוצר, דורון פולק, את גלריית האומנות החברתית על שם דבורה פישר ז"ל בבית ציוני אמריקה (ZOA) בתל אביב, המעניקה פעם בחודשיים במה לאומנים שונים מרחבי הארץ, כאשר כל כספי מכירת יצירות האומנות נתרמים לעמותות שונות.
פישר אינו שוקט על שמריו. הוא כבר כותב את ספרו הבא שיעסוק בתרופות שפיתח, כאלה שבהם היה הראשון בארץ ובחלקם גם הראשון בעולם. כמו כן, בעוד כחודשיים ייצא לאור הספר, "אומנים שולחים שלום", שערך יחד עם חוקרת אומנות, ובו מוצג אוסף האומנות שברשותו שנושא שם זה. מדובר בציורים ובפסלים של מאות אומנים, שנוצרו החל מחתימת חוזה השלום עם מצרים ועד היום, כאשר ביצירותיהם ממחישים האומנים את הסכנה במלחמה ואת הצורך המתמיד בשלום ובאחווה בין הלאומים.
אוסף זה, שניתן לראותו כיום גם באתר peace.co.il כבר הוצג בתערוכות במדינות רבות ברחבי העולם. "אצלנו בחברה מהיום הראשון עובדים ביחד ערבים, מוסלמים, נוצרים, צ'רקסים, אנשי צד"ל, ישראלים עם כיפות, בלי כיפות", אומר פישר. "אני חשבתי שצריך להיות שלום. אבל אני לא רואה שיהיה שלום בקרוב. לא רק אני, אף אחד לא רואה. מה שנשאר מהשלום זה האוסף שלנו".