המלחמה על הדמוקרטיה: עכשיו הספרים

“הרגע הזה", לוקוס, 108 עמ'
“75 תמונת מצב", עם עובד, 364 עמ' 

תדהר היא נערה מתבגרת עם בעיה של דימוי גוף (“אני שונאת את השם הפלצני שלי - תדהר. לאן ואיך היא תדהר עם כל הכובד שלה?"); היא קובעת להיפגש עם אמא שלה בהפגנה, בקפלן פינת ליאונרדו דה וינצ'י, מתחת לשלט המואר של מקדונלד'ס. היא עומדת עם שלט שזו לשונו: “דמוקרטיה איפה את? הבית מתפורר!" ומתייבשת בהמתנה לאם המאחרת. קשה לתדהר. בכלל ובהפגנה ההמונית בפרט. “מיליוני אנשים פה, דגלים, קריאות, שלטים, תופים וחצוצרות, וגם הצופר שנשמע כמו פלוץ בבית סוהר שתוקעים בו בהפגנות". לפחות לא קר לה, אבל במעיל החדש שלה היא מרגישה שהיא נראית כמו “מקרר רובוטריק". לא חסר הרבה כדי שהיא תבכה, ומפגש חזיתי מגומגם ולא צפוי עם הבן שבו היא מאוהבת, תומר הירש, גורם לה גם להסמיק כמו עגבנייה וגם לפרוץ בבכי. בכי “גדול כזה, כמו הר געש, עם קולות מכוערים וצונאמי של דמעות. אישה מבוגרת, בת ארבעים כזה, ניגשת אליי ואומרת: ‘אוי את בוכה... חמודה... מחמם את הלב שכל כך אכפת לך, ילדה'. ועוד זוג מבוגר נעמד לידי: ‘המצב באמת קשה', אומר האיש ומהנהן, ‘אבל לא ניכנע למושחתים האלה, אם לכל בני הנוער היה אכפת כמוך... זה ממש מרגש'. אני ממשיכה ללכת ולבכות, זורקת את השלט בדרך ומגיעה הביתה". הסיפור של נולי עומר שמופיע בקובץ “הרגע הזה" מרענן במיוחד דווקא מפני שתדהר בוכה בגלל עניינים שלה ולא בגלל התפוררות הדמוקרטיה או “ההפיכה והחקיקות המגעילות של הממשלה המפגרת הזאת, מה שחירב לכולם את המצב רוח".

"קצוות שרופים": החוטפת, הנחטפת והבורקס
"משאבי אנוש": קרבות חתולים ובינה מלאכותית בכפר סבא
 
הפרטי והלאומי, הקטנוני והחיוני, מתערבבים בחוסר שקט לא רק בחודשים האחרונים במדינה הזאת, ששיאם היה ביולי השחור, אלא גם בקובץ ששירה חפר מהוצאת לוקוס יזמה וערכה כדי לציין בדיוק את הרגע הזה. באחרית הדבר היא מסבירה שהוציאה קול קורא “לכמה עשרות כותבות וכותבי עברית וביקשתי שישלחו אליי את היצירות שיצרו בדיוק באותה עת, בין שחשו בהלה ובין שחוו דרמה אחרת. הצעתי במה לאומנות למי שזקוק לכך". לדברי חפר, “האסופה שלפניכם היא הרגע הזה, החור שנפער בזמן והקליידוסקופ שבקע ממנו. היא כוללת דימויים ויזואליים, שירה, פרגמנטים וסיפורים קצרים של יוצרים ויוצרות בעלי תפיסות עולם, אמונות ועמדות פוליטיות שונות, החולקים יחד שפת אם". חפר והמשתתפים בקובץ ניסו, כהגדרתה, להישיר מבט אל “שאלת המקף": המתח בין מדינה “יהודית" למדינה “דמוקרטית", וגם לשאול מה עם האדמה שתחת רגלינו, “האם היא קבועה? האם היא רועדת? האם היא קיימת? היש לה עתיד? היש לנו עתיד? מי זה אנחנו, איך משתלבים, איך משלבים? האוויר מלא בלבול, מבוכה, התעלות וכל מה שביניהם. את הרגע הזה ניסיתי ללכוד". 

צורך דחוף / מאיה ויינברג

אני חולמת עלינו בלילות
איך כל האמהות יוצאות
מהבתים
איננו מכירות אבל
יש לנו צורך דחוף
להשאיר את ילדינו חיים
קבר השיח או קבר רחל אמנו
הנכבה האינתיפאדה מחנות הפליטים
מה טעם לנו בילדים מתים
מעולם לא קם מנהיג
חשוב יותר מחלומנו
קדוש יותר מחלומם
כל אדמת הארץ תמורת
שערה משערות ראשם
תמורת עתיד

מתנו דיינו
ימותו נא מנהיגינו תחתנו

גם מגי אוצרי מתייחסת אל האמהות בחבורה. “חשוב מכל: אין לטעת שורשים. דעי: הכל זמני, הכל ארעי, הכל בר־חלוף. גם בית מידות הוא עבורך רק צריף מט לנפול. אדמת קבע לא תהיה לך לעולם. הנה, הרי פעם הבטיחו לך מדינה ובית. אמרו: יש פה ארץ של נצח, והיא מובטחת לך ולילדייך ולנכדייך ולנינייך ולניני נינייך. ותראי איך זה נגמר" (מתוך “מדריך ליהודייה במנוסה" מאת מגי אוצרי).
יונית נעמן מביטה נכוחה במצב, סרקסטית אבל מדויקת, ואלו מסקנותיה.

ובתחבולות תעשה לך / יונית נעמן

בוטלו זכויות האדם משת ועד זנב
בוטלו זכויות האישה מהשד עד הלבלב
יוקעו המלינים והנוהים על פי צו
ישנא איש את רעהו כאן ועכשיו

יעלו מניות החד"פ מהים עד הנהר
יבוטלו הדרורים וציפורי השיר לאלתר
על הציבור יורעפו משקאות עם סוכר
לשבעים יבוטלו המיסים
לרעבים יתרוקנו הכיסים
ישחקו לפנינו נערי האוצר
יקוב הדין את ההר
יקוב הדין את ההר
והשופטים, הדיינים, השרים המכהנים, הרבנים
והמהדורות והפרשנים
כולם אונים ואונים

ואילו עדן אביטבול מתייחס לבעיה הדמוגרפית הבלתי נמנעת, בימים שבהם תומכי ההפיכה המשפטית/משטרית נושאים שלטי “דמוגרפיה" במקום שלטי ה"דמוקרטיה" של מתנגדיה.

ביום שהחרדים יהיו פה רוב / עדן אביטבול

אני לא אהיה פה
להגיד אמרתי לכם
שהיום הזה לא יגיע.
שמונה מיליון חילונים
שמונה מיליון חרדים
ונפתחים שערי צדק ואיבריה מתפרקין
הנה מגיח לעולם עולל
חרדי להכריע.
שמונה מיליון חילונים
שמונה מיליונים ואחד חרדים.
ובו ביום תקרוס הכלכלה
ויתפרק צבא ההגנה
וגזענות תסגא
והאמת תהא נעדרת
והלא תמיד הייתה נעדרת, לא?
(שואל בשביל חבר)
ואצל מי אמת
ואיה צדק
ומהו רצון השם
ואנשים קופצים מהגג
וגם משיח קפץ
וההמשך ידוע.
אני רוצה הודאה
שלא ראיתם בי שותף
רק עתיד דמוגרפי
מרחף מעל ראשי במציאות רבודה, נכון?
(שואל ברצינות)
ועל מי יש לנו להישען?
על אבינו שבשמיים.
אמרתי לכם

סבינה מסג בוחרת בפיוט ערטילאי יותר, שעוצמתו אינה פחותה משל המילים המפורשות יותר בקובץ.

ללא שם / סבינה מסג

אני יודעת שיש סכסוך
אני יודעת שיש מיתון
אני יודעת שיש חור באוזון
אני יודעת שיש רעידות אדמה
אני יודעת שיש שאין להם ואין ואין ואין
אבל עכשיו... יש!
העגורים עוברים...
והם יוצרים צלקת כהה על הכנרת
כשהם יורדים לנוח
ולחכות למאספים...
ואז שבים ומתקלפים
גלדים גלדים
דגלים דגלים
של נדידה ניצחת
שמישהו חייב לתת עליה את הדעת,
לשים אליה לב!

גם הוצאת עם עובד, הממלכתית, הוותיקה והמבוססת - בניגוד להוצאת לוקוס שהיא פרינג' שרירי, צעיר ודל אמצעים - הוציאה קובץ משלה שנועד להתמודד עם הרגע הזה. יובל שמעוני ואילת שמיר ערכו את “75 תמונת מצב", מתוך אותה “תחושת דחיפות שעוררו הימים האלה". הספר שלהם מכיל קטעים מיצירות של 23 סופרים שכבר פורסמו בעבר, וכעת מלוקטים, מאורגנים ומוארים באור חדש ועדכני. “אם תתחסל ישראל, מה יזכרו ממנה הדורות הבאים?" שאל סמי מיכאל ברומן “חסות" המתרחש על רקע מלחמת יום הכיפורים. שאלה שלדברי שמעוני ושמיר, “שבה ועלתה מכוח הזעזועים הפוקדים עכשיו את החברה הישראלית". ועם זאת הם מסייגים מיד בהקדמה לקובץ. “לא יינתנו כאן תשובות מסדר הגודל הזה, אבל יינתן ביטוי להוויית החיים במדינה בת השבעים וחמש - צעירה במונחי מדינות, אך ודאי לא בקו הבריאות כרגע. מצולקת מכף רגל ועד ראש ממלחמות ועדיין חיה על חרבה, והמלחמות אינן רק בינה לשכנותיה אלא גם בתוכה פנימה, ואין לדעת אילו מסוכנות יותר ואיך תצלח אותן". אכן אין לדעת, אבל כדברי שחר־מריו מרדכי שמופיעים ב"הרגע הזה", “בארץ הזו מתרחשים נסיונות וניסים/לכן אם נצטרך יש בנו מעשים". והמעשים, לטוב וגם לרע, ידברו יותר מכל המילים. ושאלוהים יעזור לכולנו.

התנגדות / שחר־מריו מרדכי

בארץ הזו מתרחשים נסיונות
וניסים.
לכן אם נצטרך יש בנו מעשים
ואם אין זו בלהת לילה אלא לילה
נלבש אור
ונתגלגל באלף להקות ציפורי דרור
להוליך צעקתנו אל כל קצווי הארץ.
אם שפלה צמרתנו, ואם נעקר עץ
רוח גדולה תישאנו מעלה.
הקשיבו, זו לא בלהת לילה אלא לילה
ויקרה לנו החרות
ואין לנו אפשרות
אלא להילחם
בכם, המשליכים בדל בוער אל קננו
הנה אימה דולקת בעינינו
ואיתנו גם דולקים
צדק, חופש ותקווה
על משכן המחוקקים
נעלה מעמק המצלבה,
אנחנו והרי ירושלים
מתקהלים באופק -
טומנים שדה בכיס מעיל של ערפל;
בצהרי ממשלת ליל
יבקע השחף לחשוף את
קו הגבול בין עם נאור לבין אפל.
את ערפילי הלילה נסב לטל הבוקר
ורודנות נביס בחרותנו הקדושה
כי אנחנו ישראל, ומי כמונו עם נושע?
ואנו, אנו אנשי המעשה
נתקומם כפי שמוכרח ההר להינשא. 