רכז השב"כ לשעבר: "בזמן אמת, הכל יזוז הצידה ותהיה פה אחדות"

בשנת 2003, בתקופת האינתיפאדה השנייה, רכז השב"כ גיא חן קיבל שיחת טלפון גורלית מאחד המקורות שלו. “הוא דיווח לי שהוא מזהה שני פעילי חמאס, שבמשך הרבה זמן חיפשנו, שתכננו להוציא לפועל פיגועים קשים מאוד", מספר חן. “גייסנו כוח מיחידת דובדבן, וקצת אחרי חצות נכנסנו פנימה ואיתרנו מבוקש אחד. באחת הפינות ראיתי דלת ישנה עם ידית חלודה. אני פותח בזהירות את הדלת וממש בטווח אפס מאיתנו עומד המחבל השני, כשהוא מחזיק נשק ומכוון לכיוון שלנו. צעקתי למאבטח שהיה לידי ‘אל תירה’ והסטתי לו את הנשק הצדה. הוא הסתכל בי בתמיהה ולא הבין מה אני עושה. קפצנו על המחבל, נטרלנו אותו מהנשק, והחיילים ששמעו את המהומה הצטרפו אלינו ואזקו אותו. זה אירוע שיכול היה להסתיים במוות שלנו, אבל הסתיים בחיים. היה לנו המון מזל כי הם תכננו לקיים כמה שעות אחרי אותו אירוע פיגוע קשה".

האירוע הזה ועוד רבים מופיעים בספרו החדש של חן, “מחאבראת", שבו הוא מגולל ממקור ראשון את חוויותיו הסוערות מ־20 שנות שירות כרכז שב"כ. “כתיבת הספר התחילה די במקרה", הוא אומר. “ערב אחד ישבתי בבית, פתחתי מחשב והתחלתי לכתוב זיכרונות, בלי מטרה לפרסם אותם או לעשות איתם משהו. פתאום מצאתי ממש הנאה בכתיבה. לא הייתה סיבה מסוימת לכך שהתחלתי לכתוב. בשלב מסוים התאספו לי מספר רב של סיפורים, אז החלטתי להתמקצע יותר בכתיבה ולקחתי קורס כתיבה אצל יובל אברמוביץ’. זה היה תהליך מרתק של שלוש וחצי שנים".

איך הייתה ההרגשה לחזור לסיפורים האלה? האם זה היה תרפויטי או אולי דווקא טראומטי?
“אחרי שהשתחררתי מהשב"כ, אשתי ואני ראינו בטלוויזיה תוכנית על חיילים פוסט־טראומטיים, ואמרתי לאשתי: ‘עם כל החוויות שלי בעזה ובלבנון בשירות הצבאי ואז בשב"כ, איזה מזל שלא יצאתי פוסט־טראומטי’. היא הסתכלה עליי ואמרה לי: ‘אני אתן לך רשימה כבר עכשיו של הפוסט־טראומה שלך’. כיום כבר למדתי דברים על עצמי. אני יודע שאני בעוררות כל הזמן: גם כשאני נמצא בהרצאה והדלת פתוחה, כל הזמן אני זורק מבט לכיוון הדלת. לא מזמן חגגנו יום הולדת לאשתי במסעדה, ובזמן שהילדים שלי היו עסוקים במה לבחור להזמין, אני הסתכלתי על כל מי שנכנס, בחנתי אותו וניסיתי להבין למה הוא הגיע למסעדה. אם אני מזהה כל מיני אנשים ערבים או פלסטינים ליד אזור המגורים שלי או ליד בית הספר של הילדים – אני נדרך. בספר אני מספר גם על איך המראות שחוויתי והייתי בתוכם השפיעו עליי ועל חבריי".

מה המסר שחשוב לך להעביר בספר?
“יש כמה מסרים בספר הזה. אחד מהם הוא שאין לנו ארץ אחרת, ואם אנחנו לא נהיה חזקים במגרש האלים והלא יציב הזה, אז לא נוכל לשרוד כאן. הדבר החשוב ביותר הוא קודם כל להיות בן אדם, גם באירועים קשים. להיות בן אדם לא רק מול העמיתים שלי והפקודים שלי, אלא גם מול המקורות שלי, וגם מול המחבלים שעשו דברים נוראיים. למרות שהם זכאים לכל הרע שבעולם, כשישבתי מולם ותחקרתי אותם, הקפדתי להיות בן אדם".

טלפון בנופש

לפני שהפך לאיש שב"כ, לחן (55) היה דבר אחד בראש: כדורגל. “כילד וכנער הייתי שחקן כדורגל והייתי מדריך בתנועת נוער", הוא מספר. “יצא לי לשחק גם שנה אחת בנבחרת הנוער של ישראל. כשהמנהלים והמאמנים שלי הבינו שאני רוצה ללכת ליחידה קרבית, הם ניסו לגרום לי לוותר על זה, אבל בסופו של דבר זה לא עזר, ובשנת 1986 התגייסתי לגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, ובהמשך שירתי גם כקצין ומג"ד בחטיבת גבעתי. במשך שש שנים הייתי בשירות צבאי, ורוב השירות שלי היה בלבנון ובעזה, גם בתקופת האינתיפאדה הראשונה. שם חוויתי גם אירועים לא פשוטים".

בשנת 1992 השתחרר מהצבא ועשה תואר בחינוך גופני. בשנת 1998 התגייס לשורות השב"כ. “הפעם הראשונה שנחשפתי לפעילות של רכזי השב"כ הייתה במהלך שירותי הצבאי בעזה, ושם ניצת הרעיון להיות רכז שב"כ", הוא אומר. “עבורי זה היה המשך טבעי מתבקש לשירות הצבאי, אבל לא הבנתי אז, כבחור בן 24, לאן התפקיד הזה יוביל אותי, לאילו משימות, אתגרים, מורכבויות, מראות ומנעד רגשות. אבל בסופו של דבר הייתה לי הזכות ואני גאה שזכיתי להיות שותף במבצעים מצילי חיים".

במה כרוך התפקיד של רכז שב"כ, ואיך זה משפיע על החיים הפרטיים?
“כשאתה רכז שב"כ אתה אחראי על גזרת שטח מסוימת, ואתה אחראי לוודא שבתוך תא השטח הזה לא יצאו מחבלים ויהרגו אזרחים ישראלים. זה מצריך ממך המון טוטאליות, ולעתים בגלל התפקיד ובגלל אותה אחריות, אתה שם את המשפחה בעדיפות שנייה. אם אתה צריך לרוץ לשטח ולסכל פיגוע, האם תחמיץ מסיבת בת מצווה או יום הולדת של הבת שלך? לצערי התשובה ברורה במקרה הזה. בערב החתונה שלי קיבלתי טלפון בהול, והייתי צריך לעזוב הכל ולתדרך בטלפון את ממלא מקומי. קרה גם שנסעתי לנופש עם המשפחה וקיבלתי טלפון בהול שקרא לי לחזור מהר כי יש אירוע מאוד מורכב".

אחד הסיפורים בספר מתאר כיצד חן קיבל ידיעה על שני מחבלים שתכננו לבצע פיגועי התאבדות, אחד בירושלים ואחד בתל אביב. “באמצעות מקור, הצלחנו להגיע אליהם ערב לפני שהם תכננו לבצע את פיגועי ההתאבדות, עצרנו אותם ומצאנו עוד שתי חגורות נפץ מוכנות להפעלה", הוא מספר. “כשאתה מסכל פיגוע, אתה לא באמת יודע את מי הצלת, אתה לא יודע מי נשאר בחיים. אבל כשכבר קורה פיגוע ואתה מגיע לשטח ורואה את הגופות ואנשים מדממים, זה קשה. אחד הפיגועים שהכי זכורים לי הוא הפיגוע בוואדי חרמיה, במחסום המשטרה הבריטית. בשלב הזה אתה חייב להתגבר על התחושות הקשות והמחנק בגרון, להתחיל להבין את הזירה, לתחקר את האנשים, לזהות מאיפה ואיך בוצע הירי. זה ממש מרוץ נגד השעון, ומוטלת עליך האחריות למצוא את המחבל".

לחיות על החרב

בשנת 2018, בגיל 50, פרש חן מהשב"כ: “עשיתי כמעט הכל בתפקידים שלי, אז אמרתי לעצמי שאני רוצה לבדוק את עצמי גם במקומות אחרים. החברים שלי מהשב"כ אלו אותם חברים מהתקופה של פעם, חלקם השתחררו וחלקם עדיין לא. היום אני עושה דברים שקשורים ולא קשורים למקצוע. אני מעביר שתי הרצאות – האחת, ‘רכז שב"כ בלב הטרור הפלסטיני’ העוסקת בחוויותיי האישיות, ובין השאר אני מספר כיצד ניתן לגייס מקורות, והשנייה, ‘נשים מרגלות’ העוסקת בסיפורן של נשים פלסטיניות שמשמשות כמרגלות עבור השב"כ הישראלי. בהרצאות ובסדנאות אני משתמש באותן מיומנויות שרכשתי במסגרת שירותי ומשתף בהן עובדים וחיילים, גם מתחום הביטחון וגם מתחום העסקים, וחולק עמם מהניסיונות שלי ונותן טיפים".

מה דעתך על פעילות השב"כ כיום?
“השב"כ עושה דברים מדהימים בזכות הסינרגיה ושיתוף הפעולה עם יחידות המשטרה, בעיקר הימ"מ וחיילי צה"ל המדהימים שלנו. לצערי הרב, ככל שאנחנו מתקדמים, גם האויב שלנו מתקדם, ואם אתה מסתכל על האבולוציה של הטרור באזור שלנו, אז פעם התמודדנו עם זריקות אבנים, ואז בקבוקי תבערה ובהמשך ירי, מחבלים מתאבדים ורקטות. המצב לא טוב, למרות שכוחותינו האמיצים עושים עבודה טובה. לצערי הרב ניאלץ כנראה לחיות על החרב. באחד המעצרים עצרנו פעיל חמאס, וכשהיינו בתוך הבית שלו, אשתו הגיעה אליי בכעס ומשכה אחריה את בנה בן ה־5 ואמרה לי: ‘אתה רואה את הילד שלי? אני מלמדת אותו ומחנכת אותו שיום יבוא והוא יגדל להיות שהיד והוא יהרוג אותך’. כשילד בן 5 גדל לתוך הדבר הזה, לאן זה יוביל אותו בחיים?".

איך אתה חושב שצריך כיום להיאבק בטרור?
“להילחם בטרור, לעצור ולהרוג מחבלים - אפשר. אבל מה שאי אפשר להיאבק בו הוא אידיאולוגיה רצחנית. זה קיים, וכשיש נסיבות מקילות, הם מתעוררים למבצעים. אתה לא יכול להילחם בזה. אתה כן יכול להשקיע בחינוך ובהסברה נגד הסתה, אבל זה מצריך לגייס את כל הגורמים במדינה שיילחמו בהסתה ברשתות ויעצרו מסיתים, ילאימו כספים וכו’. לצערי נמשיך להתמודד עם המצב הלא פשוט הזה. צריך גם לתמוך באנשים הטובים שבאוכלוסייה הזו. מי שטוב – לעזור לו, ומי שרע – לפגוע בו".

עד כמה השסע במדינה כיום משפיע על המצב הביטחוני שלנו?
“לא צריך להיות איש שב"כ לשעבר כדי להבין שברגע שהאחדות שלנו נפגעת והשסע מתרחב, זה לא רק פוגע בנו כמדינה וכחברה שטוב לחיות בה, אלא גם נסראללה מסתכל; יחיא סינוואר - שיצא לי להכיר אותו ולשבת איתו בכלא קציעות לשיחה מאוד ארוכה - מסתכל; מסתכלים באיראן. פעם מחבל אחד אמר לי: ‘שמע, יש לנו סבלנות. אנחנו מסתכלים עליכם, ואם לא נגבר עליכם בדור הזה, אז נגבר עליכם בדור הבא. בסוף אנחנו נגבר עליכם’. כיום נראה שהיהודים עושים להם את העבודה, אבל אני אופטימי. עם כל התופעות שקיימות כיום של אי־התייצבות למילואים וסרבנות, יש לנו צבא מדהים ומדינה מדהימה ואנשים מופלאים. בזמן אמת אין לי ספק שהכל יזוז הצדה ותהיה פה אחדות".