טל בדיחי, "כמעט טוב מאוד", שתים, 314 עמ'
איתמר ומירב, כל הסיבות שזה לא יוכל לעבוד ביניהם. הוא (34) נמוך מדי, היא (35) דתייה מדי (אם כי לטענתו היא דתל"שית בהכחשה). "תסובב את זה איך שתרצה", היא אומרת לו. "כשאני עושה קידוש אני רואה את המלאכים מסתובבים בסלון. לא תשכנע אותי אחרת". הוא רוצה אותה כי היא לא רוצה אותו. היא רוצה אותו אבל פוחדת להודות בזה בפני עצמה. הוא רוצה יותר. היא רוצה פחות. שניהם לא יודעים מה הם רוצים בעצם.
איתמר ומירב, רעשי הרקע. סבא שלו (שהוא יותר חבר מסבא, וזה דווקא מוצא חן בעיני מירב) מתחיל ללחוץ (במתינות) על חתונה, או לפחות על "זיווג". אמא שלה חונקת באותו עניין. הקריירה שלו מגמגמת, ועל כל רעיון לסטארט־אפ (אור וצל, שטיפת מכוניות בהזמנה אליך) מישהו אחר כבר חשב - היפנים או השכן שלך ממול, והנה מתחיל השלב המפחיד, שאין לו בשביל מה לקום בבוקר, על אחת כמה וכמה לא עם שיר חדש בלב. אחותה של מירב, הקטנה ממנה בשבע שנים וגדולה ממנה בשתי מידות, מתחתנת. "אני שמחה בשבילך ועצובה בשבילי", מסבירה לה מירב בכנות מרשימה.
ואז מתגלה אצלה בעיית פוריות. פעם הנשים בשבט היו מתחתנות בגיל 19 לכל היותר. היום מקפיאים ביציות ועושים בעיות. העולם אולי השתנה, אבל הביולוגיה לא, כפי שמסביר לה הגינקולוג (החתיך). הערת שוליים של הקורא הזה: פעם גם קראו לאנשים משה וחיים, היום זה בר נוי ועמיצ (עמיצ??), לפחות בהייטק, לפחות כאן.
איתמר ומירב, הלהיטים הגדולים (בעיקר שלה). אמא שלה מנסה לשדך לה בחורים שכל מה שיש להם זה "זרע ודופק" (במקרה הטוב). היא מנסחת חוק פרטי בסיוע חברתה הטובה (והנשואה), שגם עוזרת לה לדרג חתיכים "מאחת עד תומר קאפון": "אם שכבת עם מישהו ביום חמישי אסור לנסוע למחרת להורים, כי אז יש לך פלשבקים של תנוחות בקידוש". היא מתייחסת לרווקות בתל אביב, שנחשבות קשות להשגה או סתם קשות, אבל הן לא באמת כאלה, לטענתה: "הן פשוט עברו כל כך הרבה תאונות. אי אפשר לצפות מהן שיעלו על הכביש כמו חדשות".
איתמר ומירב הם לא יו גרנט וג'וליה רוברטס באיזו קומדיה רומנטית לכל המשפחה, וכיכר דיזנגוף היא לא נוטינג היל. היא אומנם גם לא בני ברק, אבל תדמיינו את יו גרנט עם כיפה - סרוגה או אחרת - ואת ג'וליה רוברטס בחצאית צנועה, ממש צנועה, ואת שניהם הולכים לבית הכנסת (שם מגישים אחרי התפילה טשולנט בצלחות חד־פעמיות "שהתייבש בקצוות"), ואז זורמים לריקודי עם בחוף גורדון (כצופים פסיביים, כנראה), או נסו לשמוע את ג'וליה אומרת משפט כמו: "חצי מהבית כנסת פה זה אנשים שיצאתי איתם", ותבינו לבד. איתמר הוריד את הכיפה, אבל היא עדיין מהבהבת על ראשו. מירב אפילו לא בטוחה שהיא דתייה, ועובדה שאינה שומרת נגיעה כמצופה ממנה, כי הכמיהה למגע ולחום אנושי חזקה ממנה. ואכן היא שוכבת עם איתמר, שהכירה בפייסבוק, כבר בדייט הראשון (אין דייט למעשה. יש רק סקס), ואת יו וג'וליה אפילו לא ראינו נכנסים למיטה, עד שבטנה ההריונית הופיעה לפתע במערכה השלישית, ונדרשנו להסיק שהוא האבא. מירב עובדת בעבודה שההורים שלה אפילו לא מבינים (לא כמו ג'וליה, כוכבת קולנוע ששיחקה כוכבת קולנוע ב"נוטינג היל".
את העבודה הזאת כולם מבינים). מישהו גבוה (גובה זה פקטור אצלה. ואיתמר מגיע לה לאף גם כשהיא בנעליים שטוחות) שבר לה את הלב. "לאהוב אותך", הוא אמר, "אני פשוט לא מצליח". ומוסיף ממרומי קומתו: "אין איך להיכנס אלייך. אצלך יש מקום רק לעצמך". והיא נשארת עם התחושה שאי אפשר לאהוב אותה. שהיא בלתי ניתנת לאהבה. "אני רואה עלייך", איתמר אומר לה, "שאת לא מאמינה שמגיע לך משהו טוב". והיא מצדה "נבהלה. לא הבינה איך במשפט אחד הוא סיכם חיים שלמים".
ועוד דיאלוג שיו וג'וליה אולי לא היו נושאים בקלילות.
"הנחיות מיוחדות?
יש קוד לבניין, אתה לא שומר שבת בטעות, נכון?
אני לא, אבל איך את נכנסת?
לא חושבת שאכפת לאלוהים אם לחצתי שתיים חמש שמונה אפס סולמית בשבת".
מירב, שחברותיה מכנות אותה "אנג'לינה ג'ולי של הדוסיות", יודעת שמבחינת הסביבה, איתמר הוא לגמרי מיסטר רייט. בגילה, במצבה, אף אחד לא יתחשבן איתה על כמה סנטימטרים לכאן או לכאן. היא יודעת שאם תבוא איתו לחתונה של אחותה, "אפשר יהיה לנגן את האנחת רווחה של כולם במקום את שיר החופה". אבל מארש החתונה עוד רחוק מהם. "מירב הכירה את עצמה. מה שלא בא טבעי, לא בא בכלל. הכל שם היה מלא נורות אזהרה והיא ידעה שהיא תצטרך להתאמץ, להתעלם, להילחם. וגם, היא חשבה, והמחשבה מילאה אותה בעצב, לא יכול להיות שאני באמת מוצאת חן בעיניו".
ובכל זאת, הם מתחילים לצאת ברצינות, וזה הולך טוב, הולך טוב מאוד אפילו, להגדרתה, אבל "אני מפחדת, היא רעדה. אני כל כך כל כך מפחדת". הוא בכלל חושש למות מפחד. פיזית. הרגליים שלה תקועות באדמה, היא מתארת לעצמה מה היא מרגישה כשהוא מוריד לה את החולצה, "והראש עוד שנייה נוגע בירח".
הם מדברים על אלוהים ועל "ההשגחה", ואלה השיחות הכי טובות שלהם, לתחושתה ("הן ישבו על הנקודה המדויקת של עמוק מספיק אבל לא עמוק מדי"). "זו הבעיה של כל הבנות", אומר איתמר. "אתן לא משחררות. לא את הגברים שלכן ולא את האלוהים שלכן". ומה ההבדל בין אלוהים וקארמה בעצם? והאם יש מצב שג'יי קיי רולינג העתיקה מרש"י?
טל בדיחי מוכיחה בספרה השני כישרון סיפורי מוצק וזוהר למרחקים. אולי קשה לאהוב את מירב, אבל קל מאוד לאהוב את "כמעט טוב מאוד". בדיחי חומלת על דמויותיה, כשם שסלחה (אם להאמין לרשימת התודות שלה) לכל מי ששבר לה את הלב. הקומדיה הרומנטית שלה (שכוללת חתונה או שתיים והלוויה אחת, ברפרור לעוד סרט של יו גרנט) נענית לכל הקונבנציות של הז'אנר, עם הטוויסט הדוסי כמובן, שבדיחי מתמרנת בתבונה וברגישות. היא מתארת להפליא את גיהינום הרווקות התל אביבי, ומנמקת היטב מדוע לרווקות דתיות קשה אפילו יותר. בדיחי אמרה פעם שלהיות רווקה דתייה זה "כמו להיות הכדור של הבאולינג שנופל לצדדים. את על המסילה הלא רלוונטית". אבל הרומן שלה מתגלגל על המסילה הנכונה, ומסתיים בסטרייק.