רוברט אופנהיימר וסטפן גרוייב, “עתה הנני המוות, מחריב העולמות", תרגום: רעיה ג׳קסון, נהר ספרים, 82 עמ׳
ילד קטן. איש שמן. לא מה שאתם חושבים. “ילד קטן" הוא מנגנון ירי שמוסבר כך במסמך המרתק הזה: “ירייה של תת־מסה קריטית של אורניום 235 על תת־מסה של חומר בקיע נוסף יוצרת מסה סופר קריטית. הניטרונים גורמים לביקוע מהיר ופיצוץ. פצצה כזו בשם קוד ‘ילד קטן׳ הוטלה על הירושימה". ואילו “איש שמן" הוא מנגנון קריסה המפורט במילים האלה: “מסה תת־קריטית של פלוטוניום 239 מוקפת בחומרי נפץ שהותאמו בקפידה, דוחסים את הפלוטוניום וגורמים לקריסה רבת עוצמה. פצצה כזו בשם קוד ‘איש שמן׳ הוטלה על נגסאקי".
אל דאגה, גם המונח “מסה קריטית" מוסבר באחד הנספחים העשירים בספר (“הכמות הקטנה ביותר של אטומים לביקוע הנדרשת ליצירת שרשרת של ריאקציה גרעינית באופן ברור". נו, דה כאילו. ידענו, ברור שידענו. כלומר, זהו שלא).
הסיפור של רוברט אופנהיימר, שכונה למגינת לבו אבי פצצת האטום (לא לילד הזה הוא פילל), היה עלול לפספס אותי לגמרי בגלל הסרט הכה מדובר (אולי יותר מדי מדובר) של כריסטופר נולן, “אופנהיימר", שכבר גרף יותר מ־650 מיליון דולר ברחבי העולם ועוד ידו, הקלה על הדק הדוחסן (“חומר שמטרתו להחזיר ניטרונים ש׳נמלטו׳ אל הביקוע ולמנוע התרחבות של הביקוע מאינרציה") נטויה; עוד הוכחה לכך שאני כנראה לא מבין את העולם.
בהקרנה שבה נכחתי בלונדון, בסוף השבוע הראשון ליציאת הסרט, החזקתי מעמד שעה בערך, מתוך שלוש, וגם על כך אני מוצא את עצמי ראוי לעיטור העוז והמופת. כמה דיבורים (אפילו בסרטים של ארון סורקין הנורא לא מדברים כל כך הרבה!), כמה שיעורי פיזיקה שלא ביקשתי תמורת מחיר הכרטיס, תודה רבה באמת! כמה משעמם! ואת זה מקרינים על מסכי ענק, ואפילו בתלת־ממד? העולם השתגע, אני אומר לכם.
קיליאן מרפי הכחוש בתפקיד הראשי מחזיק בהבעה אחת מיוסרת ודורשת סטירה לכל אורך השעה הראשונה, ואמילי בלאנט בתפקיד אשתו קיטי משחקת אלכוהוליסטית כמו שנהוג לשחק אלכוהוליסטים בחוגי תיאטרון לחובבים, כלומר זוועה. ואנחנו גם אמורים לקנות את רוברט דאוני ג׳וניור הפרחח בתפקיד נשיא אוניברסיטת הרווארד. וואללה יופי, מה עוד? קלינט איסטווד בתפקיד הבובה ברבי? הייתה גם רכיבה על סוסים במדבר, אבל לא מספיק כדי שאשאר באולם. אחרי שעה כאמור נסתי על נפשי, ומחובתי לציין שלא הייתי לבד ושנרשמה נהירה די המונית החוצה, אל החופש, הגשם והחיים עצמם.
הסרט עשה לי אנטגוניזם קשה לאופנהיימר, שלדברי המתרגמת השקדנית רעיה ג׳קסון במבוא לספר, “ייצג את המדע ואת העולם המופלא והנורא החדש". אבל לשמחתי ולמזלי התברר שבפורמט של ספר, שהוא יותר ספרון למעשה, אפשר להצליח היכן שכריסטופר נולאן והקולנוע נכשלו. יכול להיות שכל מה שמעניין בסרט (בשעתיים הנותרות שלא ראיתי) מרוכז פה, כתמצית הבושם.
על דפים של ספר, לשון המדע לא נשמעת כמו סינית או סנסקריט, השפה שמשירת האל בה ציטט אופנהיימר את מה שהעניק לספר את שמו: “עתה הנני המוות, מחריב העולמות". היא נשמעת מהפנטת, פיוטית ואדירת עוצמה, ומהלכת על בהונות של קסם בין מעבדות רדיואקטיביות, “קרניים קוסמיות", ציקלוטרונים, דיפוזיות תרמיות, צפיפות חומרים ומרעומי קרבה (“מרעומים שמפוצצים מתקן נפיץ באופן אוטומטי כאשר מטרה מתקרבת אליהם קרוב יותר ממרחק שנקבע מראש, למשל פגיעה במטוס אויב").
וככל שאתם יותר “הדיוטות", כדברי עורך הספר, ראובן מירן, ופחות מדעני גרעין, כך הנאתכם תתעצם. אופנהיימר, לפי ג׳קסון, היה “אדם מורכב, מלא סתירות פנימיות, דמות טרגית ללא ספק" - אבל הספק בהחלט התעורר בעקבות הופעתו הבהירה יותר מחיוורון של מרפי בסרט.
הספר הוא בעצם תמלול של ראיון שהקליט ב־1965 סטפן גרוייב - סופר, עיתונאי ופובליציסט בולגרי שמצא מקלט בארצות הברית לאחר השתלטות הקומוניסטים על בולגריה. כמו בבדיחה הנושנה על דפי זהב, לכאורה יש בו יותר מדי דמויות ופחות מדי עלילה, ובכל זאת הוא מעביר משהו מקסמו האנושי של אופנהיימר, גם אם לא את מלוא מורכבותו (המלצת קריאה בסוף הנספחים מפנה לביוגרפיה זוכת הפוליצר על אופנהיימר, “פרומתיאוס אמריקאי", שיריעתה הנרחבת בוודאי עשויה לשפוך הרבה יותר אור על האיש). ההומור היבש שלו למשל. כשהוא מדבר על פלוטוניום (שהיו ששיערו שיתנהג כמו אורניום) כמו שאדם מן היישוב היה מדבר על הכלב שלו (“הפלוטוניום היה נורא מההתחלה עד הסוף ואף פעם לא נשאר שקט: הוא נעשה חם, הוא נעשה רדיואקטיבי, אינך יכול לנגוע בו, אתה חייב לצפות אותו והמעטפת תמיד התקלפה. זהו חומר איום...").
האיש שניסה בכל כוחו לרסן בדיעבד את מרוץ החימוש הגרעיני - בגלל נקיפות מצפון אמיתיות - מסביר מדוע מעולם לא השתמשו בו לאנרגיה אטומית לצורכי שלום, “כי אינך יכול לשכנע אף אחד שיקדיש לו תשומת לב כלשהי". הוא צוחק וזה אכן מצחיק, בתחום שצחוק הוא הדבר האחרון שהיינו מצפים למצוא בו.
גרוייב מבקש כנראה להקליל את האווירה פה ושם, ונגרר לזוטות רכילותיות כמו מראהו של זוכה פרס נובל (לימים) ריצ׳ארד דיק פיינמן, שלדעתו הוא גבר “נאה מאוד, טיפוס של כוכב קולנוע". תגובתו המעט נוזפנית של אופנהיימר: “כן, ובכן הוא לא היה כל כך צעיר ונאה אז, אבל הוא היה - ובכן כל זה מתועד היטב ואין טעם לבזבז זמן". בסרט, אגב, מגלם את פיינמן הצעיר, בחן גמלוני, ג׳ק קוויד, הבן של מג ראיין ודניס קוויד.
אופנהיימר, שגם הוא כמו הפלוטוניום היה סוג של מתכת לא ידידותית לגמרי כנראה, מפגין ענווה מרשימה כשהוא מתייחס לפרויקט פיתוח הפצצה. הוא מוכן להודות שזה היה מבצע ראשון מסוגו ויחיד במינו. גרוייב מנסה להגדיל את הסופרלטיבים - “אין לנו בהיסטוריה הרבה דוגמאות למאמץ כה אינטנסיבי ומוגבל בזמן". “לא", מסכים אופנהיימר, “זה היה ללא ספק משהו שלא נראה כמותו". “עצום", קובע גרוייב. “שלא נראה כמותו", מרגיע אופנהיימר ומוריד את ההתלהבות.
זאת הייתה בסך הכל עבודה, גם אם תוצאותיה שינו את העולם, ובכל בוקר, בדרך אליה, הוא היה לוקח את הילד שלו לגן. באיזו פשטות נקייה הוא מדבר על תפקידו, ובאיזו אהבה. קשה וגם אסור להתעלם מתוצאות עבודתו הרות האסון, אבל האין זאת שירה? בעיניי (ובאוזניי) דווקא כן.
“עליך לזכור שכל הזמן היינו מנטרים את הקרינה, מודדים ביקוע ספונטני. ניסינו לגלות מה אופייה של הטריטוריה שלנו וגם היינו חוקרים דברים רדיקליים אשר רבים מהם לא התגשמו. כמה מהם התגשמו מאז, אבל הם היו מעבר לאמצעים הוודאיים שלנו אז. לכן במשך זמן ארוך בלוס אלמוס המשיכו בעצם לעשות דברים שהחלטנו שהיו מסוכנים מדי, שאינם בטוחים לביצוע בזמן מלחמה. לא כולם הצליחו, אבל רובם כן".