כמה שפחות דרמה: פרק מספרו החדש של אשכול נבו "לב רעב"

כל מילה שנאמרה בחדר המיון שאלו אותה אם יש לה קרובי משפחה בארץ. והיא נתנה את השם של האבא של הילד. אסף התקשר כעבור כמה שעות. היא סיפרה לו מה קרה. והוא סינן, את, משהו־משהו את. פתיחת הסיפור "כמה שפחות דרמה" מתוך "לב רעב", ספרו החדש של אשכול נבו.

מג"ד השיריון חוזר לקרבות רמת הגולן בספר חדש: "הסורים נלחמו עד הטנק האחרון"
קליל לקריאה, מעשיר ועם מוסר השכל: הספר "חכמת הדג" - לא רק לבני נוער

כל תסריט שדמיינה בימים שקדמו לפגישה שלהם, הוא הגיב בצורה אחרת: פעם התנכר אליה לחלוטין. פעם חיבק אותה ואמר, אימא. ופעם אחרת, כואבת במיוחד, הטיח בה את ה"איך יכולת?" ששיערה שהוא נוצר בליבו כבר חמש עשרה שנה.

הם נפגשו מתחת לבניין שבו הוא גר, יומיים אחרי שנחתה, באגביות שתאמה את העצות של אנשי המקצוע שהמליצו על "כמה שפחות דרמה". הוא זיהה אותה מהתמונות ששלחה לו ולחץ את ידה קצרות. הוא התנהג - ואת האפשרות הזו לא צפתה באף אחד מהתסריטים - כמו ג'נטלמן אמיתי. שאל לשלומה. איך היא מסתדרת עם הקיץ הישראלי. איפה היא משתכנת. האנגלית שלו הייתה נהדרת, ובתגובה לכל משפט שאמרה הוא הנהן וחייך חיוך מנומס שהזכיר לה קצת את החיוך של אבא שלו.

כעבור כמה דקות התנצל ואמר שהוא מאחר לאימון כדורסל.
היא אמרה, בוודאי, בוודאי, ולא העזה לשאול אם יתראו שוב.

בדרך חזרה להוסטל שלה, רצתה לבכות ולא הצליחה. כשנכנסה, פקיד הקבלה הציע לה כוס מים.
חם היום, היא אמרה.

חם פה תמיד, הוא אמר. ושאל אם היא מתכננת להצטרף לטיול במכתש רמון שיוצא מההוסטל מחר בבוקר.
היא ענתה שלא. תודה. אבל כשנכנסה לחדר שלה חשבה, אני אשתגע אם אשב כאן ואחכה לטלפון מהבן שלי, והתקשרה לקבלה, וביקשה שיוסיפו את שמה לרשימת היוצאים לטיול.

היא לא ראתה בור כזה גדול מימיה. היא מחתה בשרוולה את הזיעה שכבר שהחלה לבצבץ לה על המצח, והמדריך ניסה להסביר כיצד הוא נפער. פעם, הוא אמר, איפה שאתם רואים עכשיו בור, עמד הר. ואז, השכבות הרכות של ההר נשחקו מבפנים. והוא קרס אל תוך עצמו. אם תסתכלו היטב, תוכלו לראות שהשוליים של המכתש עדיין פונים אל ראש ההר שלא קיים. למה השכבות הרכות נשחקו? שאלה טובה. זה כבר דורש הסבר יותר מעמיק - שאתן לכם תוך כדי תנועה. נצא לדרך?
כן, רעמה כל הקבוצה, חוץ ממנה.
אחרי! אמר המדריך. ורק אז הבחינה שמאחוריו מתחיל שביל.

הם הלכו בקצב מהיר מדי בשבילה מהרגע הראשון, אבל לא היה לה נעים לבקש מהמדריך להאט. אז היא החישה את צעדיה כדי להדביק אותם וניסתה להתנשם בשקט. למרבה ההקלה, הם עצרו מדי פעם בשביל להצטלם, כדי שיהיה להם מה להעלות לאינסטגרם. היא ניצלה כל עצירה כדי להחזיר לריאותיה אוויר ולצנן את גופה המתלהט במים.
בגיל שלהם, חשבה לעצמה, כבר הייתי בהריון אתו.

הראש שלה שחזר שוב ושוב את הפגישה הקצרה מתחת לבניין, כל מילה שנאמרה, כל מילה שלא נאמרה, הגובה שלו, היא חשבה, מה זה הדבר הזה, הוא צריך להיות לפחות מטר תשעים, אף אחד במשפחה שלה לא התנשא לגובה כזה, הבלורית, לעומת זאת, הייתה מוכרת לה מאבא שלה, יש תמונה ישנה שלו, שהייתה תלויה בסלון, עומד ליד מחרשה, או טרקטור, בנבאדה, עם בלורית כזו בדיוק, שנופלת קצת על העיניים, אבל רגע, הצורה של העיניים, הלכסון הקל הזה כשהוא מחייך, יכול להיות שזה ממנה? יכול להיות שהוא בכל זאת קיבל משהו גם ממנה? אחר כך היה איזה פיצול שבילים, והיא, אפופת מחשבות, המשיכה בטעות ישר, ואז החליקה על העפר, ואיבדה את שיווי המשקל.

בחדר המיון שאלו אותה אם יש לה קרובי משפחה בארץ. והיא נתנה את השם של האבא של הילד.
אסף התקשר כעבור כמה שעות.
היא סיפרה לו מה קרה. והוא סינן, את, משהו־משהו את.
לרגע חשבה שלא יתאפק ויגיד משהו על הנטייה שלה לקרוס תמיד ברגעים הכי לא מתאימים, אבל הוא שתק.
תבואו לבקר אותי? היא שאלה.
אני אבדוק איתו, הוא אמר בקור. אבל אל תפתחי ציפיות.

הילד הגיע למחרת. לבד, בלי אסף. התיישב ליד המיטה שלה ושאל - מה הרופאים אומרים?
שבר בקרסול, היא אמרה.
אז... איך תגיעי לשדה התעופה ביום שישי? הוא שאל.
אני לא, היא ענתה. מסתבר שאני לא יכולה לעלות על טיסה בימים הקרובים. משהו עם הגובה. אם הבנתי נכון הוא מגביר את לחץ האוויר על הגבס. וזה מסוכן.
אז מה, תישארי בבית חולים עד ש...? הוא תהה.
משחררים אותי מפה מחר, היא אמרה. הם לא מסכימים שאישאר מעבר לזה.
אז רגע, הוא נדרך. לאן תלכי?
אני לא יודעת, היא הודתה.
שתיקה נפלה ביניהם.

אבל איך זה קרה בכלל?! איך נפלת? הוא תבע לדעת כעבור רגע - ובקולו איזו נזיפה, איזו בהילות, כאילו אם יבין את זה, יבין הכול - אני לא יודעת, היא אמרה שוב. רגע אחד הייתי על השביל, ורגע אחר כך מצאתי את עצמי בתחתית של תהום.

הוא נענע בראשו. וחשק את שפתיו. והיא תהתה מה יקרה עכשיו. האם יקום וילך ממנה, בבוז. או יחבק אותה ויגיד, אימא. או שסוף סוף יטיח בה את ה"איך יכולת?" שהוא נוצר בליבו כבר חמש עשרה שנה.

במקום, הוא ציין ש"חם היום" ושאל אם היא צמאה. והלך להביא כוס מים. והגיש לה אותה, כמו ג'נטלמן אמיתי. ואמר לה, אני יוצא שנייה לעשות שיחה. טוב?

בת הזוג של אסף הטילה וטו על האפשרות שתשהה אצלם בדירה. ומצד שני, דיווח לה הילד, מקובל על כולם שהם לא יכולים לתת לה לשכב עם גבס בהוסטל של תרמילאים. יש גבול.
אז... על מה חשבתם? היא שאלה.
תהיי אצל סבתא בינתיים, הוא אמר. יש אצלה חדר פנוי.
אני לא יודעת, היא מלמלה.
לא יודעת מה? התפלא הבן שלה.
אני לא יודעת אם זה מתאים, היא הודתה.

היא נזכרה בביקור של האישה הקטנה אצלם, בטורונטו. איך נסעו לקבל את פניה בשדה התעופה. איך חיבקה האישה הקטנה את אסף ארוכות, תוך שהיא דומעת, ורק כשניתקה ממנו הבחינה בבטן ההריונית של חברתו. ואז העבירה את מבטה ממנה אליו. ושוב ממנו אליה. ואז החווירה. והחזיקה את לחייה בשתי כפות ידיה ואמרה, מזל טוב, מזל טוב, אבל בעיניים שלה היה מבט של מזל רע, מזל רע.

אסף הלך לעבודה כבר למחרת בבוקר. והיא חשבה שתראה לה את העיר, וככה הן יוכלו להתקרב קצת, להכיר, למרות מגבלת השפה, אבל אחרי שתי גיחות לטיילת שליד האגם ולדאונטאון הסבירה לה האישה הקטנה, בתנועות ידיים, שקר לה מדי בחוץ והיא מעדיפה להישאר בדירה ולבשל עבורם.

היא הכינה רשימת מצרכים שתזדקק להם, והתקשרה לאסף והכתיבה לו בעברית פריט אחרי פריט, והוא עצר בדרך חזרה מהעבודה בחנויות של מהגרים והביא כל מה שביקשה, ובימים שבאו אחר כך, היא עמדה במטבח והכינה מנות ראשונות ומנות עיקריות וקינוחים וכל הזמן אמרה לה, לוק, לוק, וגם, פור דה בייבי, אימפורטנט, פור דה בייבי, והיא טעמה מהמאכלים שהוגשו לשולחן בזה אחר זה והעמידה פנים שהם טעימים לה למרות שהיו חריפים מדי או חמוצים מדי או מתוקים מדי, והעמידה פני מתלמדת מסורה אבל כל הזמן חששה מבוחן פתע, מהרגע שבו האישה הקטנה תגיד לה, קדימה, עכשיו תורך, ותפנה לה את העמדה שליד הכיריים, ואז תיחשף העובדה שבכל הזמן הזה שהיא עשתה את עצמה מקשיבה לה, היא חלמה בהקיץ, כמו שהייתה עושה בתיכון, בכל השיעורים, עד שסילקו אותה.

וביום האחרון לביקור שלה ביקשה האישה הקטנה מאסף שישב ביניהן ויתרגם אותה ואז אמרה לה, ככה, בפרצוף, שלדעתה היא לא בשלה להיות אימא, עם כל מה שזה דורש. היא נדהמה מהחוצפה. וחיכתה שאסף יתערב למענה, יגן עליה. אבל הוא לא אמר כלום. והאישה הקטנה המשיכה במתקפה ואמרה שאם היא בכל זאת נחושה ללדת תינוק בגיל תשע עשרה, היא ממליצה לה ללדת אותו בישראל וככה הוא יוכל לגדול בתוך השבט.

טרייב? היא וידאה עם אסף שתרגם לה נכון. כי המילה נשמעה לה שייכת לעידן אחר. והאישה הקטנה הנהנה בעוז ואמרה, יס, יס, והסבירה באמצעות אסף שאצלם במשפחה כשנולד תינוק כל האימהות והסבתות והבני דודים מתגייסים לעזור ולתת משמרות, שלא הכול ייפול על האימא הצעירה. ככה הכי טוב.

שנים אחר כך חשבה שלפעמים הכול קם ונופל על מילה אחת, שאולי אם האישה הקטנה לא הייתה בוחרת במילה "טרייב" לא הייתה קמה בה התנגדות כל כך עיקשת. על גופתי המתה, אמרה לאסף אחרי שהאישה הקטנה חזרה לישראל והיא ואסף ישבו בבית השקט-פתאום, לדסקס אופציות. אני לא ברחתי מנבאדה כדי להיות כפופה לאיזה שבט פרימיטיבי שבו יגידו לי שאני לא מספיק טובה ויחליטו בשבילי איך לגדל את הילד שלי, רשפה.

זה לא "שבט" מהסוג הזה, אסף ניסה להסביר - זאת משפחה. משפחה גדולה ותומכת. למה את נדבקת למילה אחת שאימא שלי אמרה? היא בסך הכול רוצה את טובתנו.

אבל היא סירבה להקשיב ועמדה על כך שזה הגוף שלה ורק לה יש את הזכות להחליט איפה ללדת ואיפה לגדל את הילד שלה. והצהירה בפני אסף שהיא "פרפקטלי מוכנה להיות אימא. ולא צריכה עזרה מאף אחד", למרות שתוך כדי שאמרה את זה כבר עלו בה נקיפות ספק.

ואולי זה מה שתגיד לאישה הקטנה מחר, חשבה, אם באמת תלך אליה. אני טעיתי. את צדקת. ובסוף אפילו קרה מה שרצית שיקרה: הילד גדל בתוך השבט.

אלא שלמחרת, כשהאישה הקטנה פותחת את הדלת בפניהם, והיא כושלת פנימה, על קביה, המילים שהכינה מבעוד מועד לומר נעתקות מפיה - שכן האישה הקטנה לא נראית כפי שזכרה אותה. בסך הכול חמש עשרה שנה חלפו מאז פגישתן בטורונטו, אבל נדמה שאימא של אסף הזדקנה בשנים רבות יותר: היא קמוטה וכפופה ושיערה הלבין לגמרי והקליש לגמרי ובנוסף, מתחוור לה כעבור כמה רגעים, היא לא מזהה אותה בכלל.

וולקאם, פליז, אומרת לה האישה הקטנה, והיא נמשכת בעקבותיה והאישה הקטנה מראה לה את החדר שיהיה שלה, שהיה, כך מסתבר, חדר הנעורים של אסף. הכול מסודר, נקי, מדיף ריח של ניקיון. והמזגן כבר פועל, תודה לאל. היא יודעת מי אני? מה סיפרתם לה עלי? היא לוחשת לילד שניצב לצידן. זה לא משנה כל כך מה סיפרנו, הזיכרון שלה מאד... סלקטיבי, הוא עונה לה. והיא נוגעת במרפק שלו ומבקשת, תגיד לה שאני מודה לה מכל הלב שהיא מסכימה להכניס אותי אליה הביתה.

ג'אסט א מינוט, הוא אומר. וניצוץ של רעיון נדלק בעיניו. והוא מבקש משתיהן את הטלפון הסלולארי שלהן ומתקין לכל אחת מהן טיק־תק אפליקציה שמאפשרת להן לדבר לתוך הטלפון בשפתן ולשמוע מיד את התרגום בוקע מהרמקול של הטלפון.

האישה הקטנה אולי סובלת מזיכרון חלש אבל קולטת יותר מהר ממנה, תוך שניים שלושה ניסיונות בלבד, איך להשתמש באפליקציה ואחרי שהיא מדברת בעברית אל הטלפון נשמע קולו המתכתי של הקריין שואל: You must be hungry. Do you want something to eat?
יופי, הילד צוהל. זה עובד! אני יכול להשאיר אתכן אחת עם השנייה וללכת לאימון כדורסל? הוא פונה אליה.
והיא אומרת, כן, בטח. וחושבת, מתי הוא כבר יכעס עלי. זה לא טבעי, כל הנימוס הזה שלו.

ואז הוא פונה אל סבתו ואומר לה משהו בשפה שלהם, והיא בתגובה מסמנת לו להתכופף אליה ומנשקת אותו במצח, וממלמלת משהו שנשמע כמו תפילה, או ברכה, או שילוב של שתיהן. והיא רוצה שהילד יתכופף גם אליה כדי לחבק אותו לאות תודה על כל הטרחה שטרח סביבה בבית החולים, ואחר כך, במונית, אבל לא בטוחה שהוא ייעתר לחיבוק ממנה, אז היא רק מלווה אותו במבטה עד שהוא מגיע לדלת וממש לפני שהוא יוצא בכל זאת מעזה לשאול - אני אראה אותך שוב? והוא מושך בכתפיו, ברור, מחר ארוחת שישי. 

הספר "לב רעב" ראה אור בהוצאת זמורה