אמנות היא מצרך תרבותי שיש אנשים ששותים אותו כמו מים ואוכלים אותו כמו לחם. אמנות היא מוצר צריכה תרבותי עבור מרבית מאשי העולם המערבי. אנחנו צורכים אמנות פלסטית ורוחנית, נהנים ממנה בתיאטרון, בקולנוע ובמוזיאון, קוראים אותה בספרים, ואפילו משתמשים בה בבית, תולים אותה על הקירות, מניחים אותה כפסלים בפינות החדר ואפילו מקשטים את המרפסות והאדניות שלנו בה.
אבל יש באמנות גם דבר-מה מאיים ובלתי מושג ברגע בו נוצר מפגש עם היוצר, אותו בורא שיצר את הפסל, צייר את הציור, כתב את הספר ועלה על הבמה כדי לקרוא את המונולוג. הטשטוש הזה בין אמנות למציאות, הופך להיות מפגן אמנותי בפני עצמו, ברגע בו הקווים נחצים וצרכן האמנות עובר לצד השני והופך להיות היוצר שלה.
לפני החגים יצא לי לראות את הרגע המרגש והמטשטש הזה מהצד, כשלקחתי את בתי בת התשע להתנסות בסדנת יצירה קרמית על אבניים. נסענו לחופשה בצפון ונכנסנו לסטודיו "לחם בקדירה" של המעצבת ואמנית הקרמיקה אסנת יריחובר בכפר ברוך שבעמק יזרעאל.
הסטודיו של יריחובר משקיף על נוף העמק והיא מגישה ארוחת בוקר בכלים אותם יצרה בעצמה על אבניים. את לחם המחמצת היא אופה בקדירת ענק, גם היא פרי ידיה. העבודה עם חימר, שהוא אדמה רטובה, ועבודת לישת הבצק ללחם, הן מדידטיביות, ועל רגע הנוף של העמק היפה בישראל, הופכת העבודה למדיטטיבית אף יותר. הסטודיו מלא בכלים מרהיבים, צבעוניים ויצירתיים, והאבניים כבר מסתובבות כשיריחובר מסבירה לבתי בת התשע כיצד לחוש את החימר, איך להשתמש באבניים ואיך ליצור מגוש חומר מוצר צריכה מוכר כמו כוס או קערה.
אני כותבת "ליצור" אבל יש כאן עבודה של בריאה. כמו פסל שהופך את גוש האבן לפסל שניתן לזיהוי, כמו צייר שמציף קנווס לבן בצבעים שיוצרים צורה. בתי בת התשע חשה בחיישנים בלתי מוכרים לי ואומרת ש"זאת עבודת קודש". המגע עם האדמה, האבניים שמסתובבים מהר והבריאה, הופכת אותה לרגע לאמנית. וברגע בו היא בראה את היצירה הראשונה, ההתרגשות ותחושת הסיפוק המציפות, גורמות לה לדרוש שוב ושוב לשחזר את ההרגשה הממכרת.