אבי נפטר בירושלים, בדירתה של בחורה צעירה. זו עובדה שלא היה ניתן להכחישה או להסתירה. רשעים, כפי שנוניה כינתה אותם, שאולי הכירו את אבי ואולי לא, דחפו את הידיעה לעיתונות המקומית, ומשם דילגה הידיעה הלאה, לדפים הפנימיים של עיתוני הבוקר, ולאחר מכן התרחבה עד לכתבה כפולת עמודים במוסף השבת של אחד העיתונים הנפוצים. אף אחד לא התקשר למשפחתו הקרובה לקבל תגובה. לא היה ברור מה העניין בסיפור. אבי לא היה מפורסם במיוחד, לא סלבריטי ולא איש פוליטי. היה מדובר בצירוף מקרים אומלל באשר מותו, בנסיבות מציצניות ורוויות בושה לכאורה, אירע בסמוך לפרסום רצף של מאמרים וכתבות וטרוניות על מעשים שלא ייעשו בקמפוסים. לא היה באלו שום קשר לאבי, למעט העובדה שגם הוא הרצה באוניברסיטה. המאמרים האחרים נשאו כותרות סנסציוניות בסגנון "בושה אקדמית"; "מי אלו האחראים על חינוך הצעירים"; וכיוצא באלו כותרות. אתר של רכלן ידוע העלה פודקאסט שכותרתו "חרמנים זקנים עם תואר מתקדם וצעירים.ות במרוץ לשפר ציון", ובו סיפורים, אמיתיים או פיקטיביים, של סטודנטיות וכמה סטודנטים בדבר עלילה דמוית סדום ועמורה, המתחוללת בקמפוסים בישראל. הסיפור על אבי היה בבחינת זרד שנסחף ברוח וצנח בטעות למדורת ל"ג בעומר.
מכל בחינה ציבורית שהיא, אבי לא היה דמות ששווה להתעכב עליה. הוא אמנם נשא בתואר מכובד של "פרופסור חבר", אך זו בסך הכול דרגה שאינה שיא אפשרי, בהתחשב בגילו המתקדם. הוא כבר עבר את גיל הפנסיה, כבר שנים ששובץ להרצות בעיקר בקורסים חיצוניים בפקולטה למשפטים, לא נהנה מפופולריות, הרצאותיו לא זכו לריבוי משתתפים, והוא לא היה שותף בחוגי האליטה האקדמית. סיכוי סביר שאיש לא היה יודע על נסיבות מותו לולא נפטר בעיתוי שגוי, לולא הלהט האנושי לקבל עוד ועוד מהחומר שמשחיר את מוסריותם של מרצי האוניברסיטה, ולולא אדישות עורכי עיתונים לכבודו של אדם.
נהג אמבולנס פינה את גופתו של אבי. תוך כדי ניסיונות עקרים להחזירו לחיים, לטש מבטו בשדיה של הדיירת הצעירה בדירה שבה נמצא מת, ומיהר להתקשר לעיתונאי ינוקא במקומון ירושלמי, שעימו היה מיודד. בכך נגזר על קלונו של אבי להימרח בכותרות העיתונים.
כמה כותבים הצמידו לשמו את כינוי הגנאי "זנאי". כותרת המשנה קבעה באופן שקרי שהכינוי הוא ציטוט מפי מקורביו. לאבי לא היו מקורבים כלל, ובוודאי לא כאלה שיכנו אותו במילות גנאי. באחד המאמרים נכתב עליו שכאשר נמצאה גופתו, רק זקפתו המשיכה לחיות.
האמת הייתה אחרת: אבי לא היה נשוי כשנכנס למיטה האחרונה שבה בילה בחייו. הוא לא היה חייב נאמנות לאישה אחרת. הוא לא היה חייב דין וחשבון לאיש. בנוסף, לא היה מדובר ברומן ללילה אחד, בסטוץ. עם הבחורה הצעירה שעל הספה שבסלונה נפטר, או במיטתה, תלוי לאיזו גרסה מאמינים, היה לו קשר של חיבה. נכון שהיא הייתה סטודנטית באוניברסיטה, אך לא של אבי. היא לא הייתה קטינה, ולא היו ביניהם יחסי מרות. ולבסוף, יחסיהם היו אפלטוניים לחלוטין, ללא שום קריצה או ניואנס. הסיפור מאחורי הימצאותו בדירתה לא היה זה אשר ייחסו לו העיתונים. או המחשבות המטונפות של אנשים. אבל זה לא שינה דבר, וכבר לא ישנה.
סבתא נוניה הביטה בי כשהתלוננתי על ההשמצה, ואמרה: "אומרים שכל פרסום הוא טוב, בתנאי שמאייתים את השם שלך נכון".
אך מיד הוסיפה: "אני משערת שזה עובד רק במקרה שהמתפרסם מעוניין בפרסום. או לכל הפחות מישהו שאכפת לו כיצד מאייתים את שמו. לא מישהו שכבר מת".
יכולתי לשוחח על תחושותיי רק עם סבתא נוניה. אמי לא הייתה מוכנה לשמוע מילה וחצי מילה בעניין, ובאופן כללי, העדיפה לא לשוחח הרבה. סבתא נוניה סברה שאבי אינו מפלצת. בסטיפנדיה החודשית ששילם לה לכלכלתי עד יומו האחרון, למרות שמזמן איני ילד, ראתה משום הוכחה לדעתה. היא הושיבה אותי, השביעה אותי לסודיות, ללא צורך, וסיפרה לי סיפור שהיא כינתה אנקדוטה. מקרה שבו אבי גילה שאכפת לו משמו. לאו דווקא משמו הטוב, כמו מהאיות הנכון של שמו.
היה זה בצעירותו, רק החל את הקריירה האקדמית, התקבל כמתרגל ומרצה זוטר, אמי ברחה ממנו, והוא עדיין לא נישא לאחרת. הוא לא התעצל אז, התיישב לכתוב מאמרים מקצועיים, ואחד ממאמריו התקבל לפרסום באסופה יוקרתית לזכרו של אחד מנשיאי בית המשפט העליון. מהרגע שהמאמר התקבל לפרסום ונשלחו אליו הערות הקורא האנונימי, אבי חדל מכל עיסוק אחר, התנזר ממאהבותיו, התנזר משתייה, התנזר מאכילה, כמעט התנזר מבזבוז זמן לריק על נשימה. ישב וחקר וכתב ותיקן והתלבט ושיפר ושלח והמתין לפרסום. בינתיים נפרץ אצלו מחסום הכתיבה, והוא התיישב ושירטט טיוטות ושלדים לחמישה מאמרים נוספים, כולם בתחום שבו התכוון ששמו ילך לפניו כמומחה, תחום תורת הקניין. והנה הגיע היום. הפקולטה אירגנה כנס משפטנים, הגיעו אנשי ציבור, ראש העיר ירושלים התכונן לנאום, שר המשפטים כיבד את האירוע בנוכחותו, והמקום המה משפטנים וסתם חובבי מינגלינג. בידיים רועדות פתח אבי את האסופה שנכרכה בכריכה קשה בצבע כחול אוקספורד ואותיות כסף טבועות בה, פתח במאמר שלו, אחד מתוך עשרה מאמרים שזכו להיכלל באסופה, כבוד ויקר, בוודאי לאיש צעיר כמוהו.
"...ואז נפלו פניו. אבוי. הוא גילה כי נפלה טעות סופר באיות שמו".
"ובכן", הוסיפה נוניה, "כזו השתוללות לא זכרו זקני האוניברסיטה מאז ראשית המאה, חה, חה, חה. ומי השתולל? האדיש הגדול, זה שבעורקיו זורם קרח במקום דם. הוא החל לרוץ מצד לצד באולם הטקסים, הוא עלה על כיסאות, דרך על רגלי המוזמנים, טיפס לבימת הכבוד, רץ לעבר הדלתות לעצור את אלו שניסו לחמוק מהמקום, והכול, הכול! לשם מה? בניסיון ללקט חזרה את עותקי האסופה.
"סיפרו שניסו לעצור בעדו, הרקטור בכבודו ובעצמו דיבר על לבו, למי אכפת בכלל? ניסה להרגיע, למי אכפת איך אייתו את השם שלך? מה נפגם? מבחינה אקדמית, המאמר נוסף לרקורד שלך, וזה הרי העיקר, ולכן מה אכפת לך? אבל אביךָ לא נרגע. היה לו אכפת. עד עמקי נשמתו היה לו אכפת. התוצאה הייתה בהלה גדולה בקהל, ובדיחות שסיפרו מאחורי גבו במשך חודשים. לאחר מכן הוא חדל לכתוב וחדל לפרסם, ולכן נתקע ולא התקדם כמו שהיה יכול.
"לבסוף", סיכמה סבתא נוניה, "שום דבר לא עזר. עותקים חמקו אל מחוץ לאולם, המאמרים פורסמו, הרי היו שם כותבים אחרים שהדבר האחרון שרצו היה שהאסופה תיגנז, ואפילו שופט בבית המשפט העליון ציטט מהמאמר, הסתמך עליו בפסק דין תקדימי וכינה את אביך ה'מלומד', אך כל זה לא גרם לאביך נחת משום שגם בפסק הדין נכתב שמו באופן שגוי".
לדעתה של סבתא נוניה, וזו גם הייתה הדעה הרווחת, אבי ויתר על שאפתנותו ועל המטרות שהציב לעצמו רק משום שגיאה באיות שמו.
"הרבה סברו שהוא פשוט גאוותן", אמרה נוניה, "אבל לי נראה שאולי הוא פשוט היה תבוסתן. מי יודע?"
צחוק הגורל הוא שמפרסמי הידיעות על פטירתו בחיק אהובה צעירה, טעו בכול, אך לא טעו באיות שמו. אולי בכך נעשה עמו סוף כל סוף צדק. ואולי לא. מי אני שאקבע? אותו כבר אי אפשר לשאול. אולי היה מוצא נחמה בשמו המתנוסס בכותרת עיתון? מצד אחד הוא גיבור שערורייה, אך מצד שני שמו אוית כהלכה, ולא נוח בשבע שגיאות.
הספר "לילי לא כלה" ראה אור בהוצאת כנרת זמורה