אורנה עקאד, “אוריאנה", מספרי אורנה עקאד, 312 עמ'
"'זין בין הרגליים. זה מה שאני רוצה'.
"אישה מתה ניצבה על מפתן דלתך ואת צחקת".
לה שתי השורות הראשונות בספרה התוסס והמפתיע של אורנה עקאד, ותודו שאת תשומת הלב שלכם היא כבר קיבלה. המספרת, אוריאנה, שתוהה “מתי הפך הכאב שלי לבדיחה?", מחפשת אמא סודית, “שנולדה כאן. שלא עברה את המלחמה" (אם כי היום כבר נדמה שכל אמא בישראל עברה את כל המלחמות). משחר נעוריה יש לה אובססיה למרי פופינס ובעיות של דימוי גוף (“סכסוך עם הגוף", כהגדרת חברה) לצד הפרעות אכילה (שמתערבבות גם במטאפורות שלה, למשל “הדמעות עמדו לי כמו שזיף גדול בגרון"), מזונה הרוחני הוא עיתוני “להיטון" ו"עולם הקולנוע", והיא רוצה להיות בקדמת הבמה אבל פוחדת, “רוצה שיקראו לה - ובאותה מידה מוכנה לתת את חייה ובלבד שלא יקראו לה", שכבר בעודה בת 13 סונטים בה וטוענים, “יש לך פרצוף של עורך דין מזדקן", ולבה נשבר כשהיא מלוהקת לתפקיד ושתי בהצגת פורים ולא לתפקיד אסתר המלכה.
על רקע תיאורים אקזוטיים של חיי העדה הבולגרית הוותיקה, אוריאנה מאבדת את אביה וחושבת לעצמה, “אני יודעת שזה יישמע נורא, אבל אם החיים לקחו ממני את אבא שלי, אז למה שלא יעניקו לי חברים, או אפילו אהבה?". מחשבה לא בלתי לגיטימית. היא רוצה להיות שחקנית בלונדון (“בלונדון החלום המתין בפתח, חיכה לי שאגשים אותו"), לא מיס יוניברס, ובכל זאת “לייצג את ארצי בכבוד". בינתיים היא רואה עולם (“ברכבת לגרמניה הכרתי את דניס מאמריקה"), וכשהיא נבחנת לבית ספר למשחק באולם של כנסייה, היא מבטיחה לבוחניה שהמבטא הישראלי שלה לא יהווה בעיה, “האנגלית תהפוך לשפת אמי ושייקספיר לאחי".
הדברים כמעט קורים לאוריאנה, בדגש על הכמעט. היא מגיעה עד הווסט אנד, אבל גופה מכשיל אותה, נפשה בוגדת בה, והר הפנטזיות גבוה ותלול מדי. “גופי תלוי בין שמיים לארץ. איפה אני? תגידי לי? איפה אני? אולי כבר יותר טוב היה להישאר למטה. שם האדמה הייתה מתחת לכפות רגליי. גופי כבר כמה למצוא מנוחה. האם למעלה כל כך טוב? למה שאלתי את השאלה הזאת? מנין היא הגיעה? הפחד הזה - שלעולם לא אוכל לאחוז בחלום. הזיעה ניגרת על פניי. חם שם למעלה. קמטי המאמץ מכערים את פניי. אני רוצה להגיע לשם צעירה ויפה". מה שמזכיר את האמירה העממית, “בריאים כבר לא נהיה, אבל צעירים ועשירים אולי כן".
כותרת המשנה של הספר היא “טיוטה של מכתבי שחקנית שלא הכרתם", ואת אוריאנה המקסימה אכן תוכלו להכיר מדפי הספר בלבד ולא, לדאבונה, מהבמות ומהמסכים. עקאד, שלמדה אף היא תיאטרון בלונדון והייתה לשחקנית, מחזאית, יוצרת ופעילה פוליטית וחברתית (בניגוד לאוריאנה, שרוב הזמן עסוקה בעיקר בעצמה ובבעיותיה, שאותן היא מגדילה מעבר לרצוי, עד שמישהו קורא לה “תינוקת מפונקת"), מתארת להפליא את בדידותה למרחקים קצרים של השחקנית המתחילה.
היא מקדישה את ספרה לצילה דגן המנוחה, שהייתה זמרת מפורסמת (ונהדרת) ומתה צעירה מדי, כמו אירה, אותה אמא סודית שאוריאנה שולחת לה מכתבים עצומי רגש ומלווה אותה בדרך העגומה ומפלחת הלב אל מותה בטרם עת. השתיים חולקות אהבת אירוויזיונים, חיבה ספק הומוריסטית ספק רצינית להחריד לטלנובלה הארגנטינאית “האישה המסתורית" (“יום אחד נפלה חרטרודס למשכב, כי פיאמה לא יכלה להתאחד עם אהוב לבה, וירחיניה ברחה מהבית, ומרסלו, אוי מרסלו, עד שהוא לא ימצא את ג'ינה, שהיא האישה המסתורית, בעיותיו לא ייפתרו"), מתרפקות על השיר "הציפור והילד" של מארי מרים, כי שאנסונים צרפתיים מעוררים בהן געגועים “לפריז של החלומות", שוב החלומות האלה, שאי אפשר בלעדיהם וכל כך קשה איתם. רק גורם שולי כמו החיים (והמוות) נדחף באמצע ומפריע, נודניק שכמותו.
תלמה אדמון, “בלגור – החמור שבא לגור", הוצאת המחברת, 38 עמ'
יצור שהוא לא פרה בא לגור בשדה הבור שליד הבית שבו כבר גרים אח־קטן, אח־אמצע ואחות־גדולה וגם אמא ואבא. ויהי שמו אוטומטית בלגור. אמא היא זו שמסבירה לאח־קטן שהיצור שמהופעתו כה נפעם אינו אלא חמור, וליתר דיוק עַיר, שהוא “גור של חמורים, כמו תינוק של בני אדם, ולאמא שלו קוראים אתון".
“הרבה מילים שאני לא יודע", מתלונן אח־קטן, אבל אמו אומרת בתשובה, “עכשיו אתה יודע". אז עכשיו הוא יודע, וכל ילדה וילד בכל גיל שהוא ישמחו לדעת וללמוד יחד איתו על ההבדל בין קש, חציר ותבן, ובכלל להכיר את החמור הכי חמוד שנראה כאן מאז החמור בלעם של אלתרמן, ממסעה של מרים בת ניסים מתימן לארץ הקודש (שגם הוא הסתפח למשפחה, שכללה כזכור בין היתר את “ירוחם ורחמים/ ברוך השם, תאומים/ והתינוק שלום/ הצוחק בחלום"); ה־ח' וה־ע' הנפלאות של שושנה דמארי כמו מתנגנות ברקע הסיפור היפה כפלא, שכתבה תלמה אדמון, מי שסללה את הכביש שעליו נוסע המדור הזה, ואיירה בעיפרון של פעם שכולו נשמה הילה חבקין.
גם בלגור, כמו בלעם לפניו, עובר מסע שסופו טוב, רצוף באוזלת יד בירוקרטית ורוחב לב קהילתי, ושמזכיר לנו שחברה שאינה דואגת לחמוריה חסרי הישע לא תתפנה לדאוג לאנשיה, ובעיקר את קסם הסיפור המנוקד והמאויר, הבהיר והזוהר בהומניות שלו ובאהבת האדם והחיה שבו, שמקרב אנשים ביחד ומצייד אותם במספוא של תקווה (ובהזדמנות זו גם נלמד מה זה מספוא בדיוק) בצוק העתים. היה ז'אנר שלם כזה אי־אז בימים, אם זיכרוני אינו בוגד בי, והיום יש רק הבלחות אקראיות ממנו, ו"בלגור - החמור שבא לגור" הוא מהמרנינות שבהן. האבא שואל את אח־קטן של מי החמור, ותשובת הזאטוט: "הוא של עצמו". עכשיו, למרבה השמחה, בלגור הוא של כולנו.