קוונטין טרנטינו, "מחשבות על קולנוע", תרגום: קטיה בנוביץ', תכלת, 352 עמ'
פדרו אלמודובר, "החלום האחרון", תרגום: מיכל שליו, אחוזת בית, 201 עמ'
"מחשבות על קולנוע" הוא בהחלט לא ספר טיסה. גיליתי את זה על בשרי כשקראתי אותו בטיסה וחטפתי כאב ראש מהגיהינום. במונחי כוכב הסטרימינג שהרג (אולי) את כוכב הקולנוע, זה לא ספר לבינג', אלא לטעימות קצרות ומדודות. ככזה הוא מהנה מאוד, עולה על גדותיו בפרטי טריוויה אובססיביים, חשובים וממש לא חשובים (אם כי נדמה שהכל חשוב באותה מידה לקוונטין טרנטינו, המכור לקולנוע באשר הוא קולנוע), ברכילות קולנועית טראשית אך גם בעלת ערך היסטורי מסוים, וכפי שנאמר תמיד על האיש בעל הידע האנציקלופדי והכישרון המטורף, מתפוצץ מאהבת קולנוע אמיתית, טהורה, אולטימטיבית, חסרת גבולות, מרשימה כשם שהיא ילדותית ומגוחכת לפעמים. כמו הסרטים שלו, הספר הזה מסודר לכאורה לפי נושאים, כלומר סרטים, אבל למעשה שוצף בזרם התודעה הפרטי של טרנטינו, ועונה על כל ההגדרות המצופות ממנו, כלומר מבעבע, מפעפע, משתגע ומתחרע, תזזיתי ברמה של "מה הוא קופייץ" כל הזמן, בהשאלה ממערכון חידון התנ"ך ההוא, מסחרר, מטרטר, גחמני לפרקים, וכאמור, מייצר כאבי ראש מהסוג הסימפטי ובכל זאת כואב.
כן, אהבת הקולנוע הזאת עשויה להדביק גם קוראים שאדישים לקולנוע. ולא, לא כל השיטות של טרנטינו בדרך לשם כשרות לפסח ובכלל. הוא לא מסתייג משיימינג די בוטה, למשל, של אנשים חיים ומתים כאחד. קשה להאמין שאלי מקגרו - שחיה וקיימת בהחלט - תתלהב מאמירות כמו (אפרופו הופעתה בסרט "הבריחה"): "כולם מסכימים על דבר אחד, והוא שאלי מקגרו בתפקיד קרול מקוי פשוט גרועה". אוקיי, אז הוא חוזר בו בהמשך ("בארבעים השנים האחרונות גם אני נמניתי עם משמיציה. עד הזמן האחרון"), ומסביר כיצד למד לראות את הופעתה של מקגרו באור שונה, אבל זה לגמרי נכנס לקטגוריית המעט מדי, מאוחר מדי.
"אני לא אומר את זה במובן השלילי", הוא אומר במובן שלא נשמע חיובי, "אבל תמיד חשבתי שאנג'י דיקינסון משדרת משהו זול. היא בהחלט יכולה להיות אמינה כשודדת בנקים". מבקרי קולנוע מתים וגם מאוד חיים יוצאים מדממים מהצלפותיו של מי שעד השבוע שעבר תכנן להקדיש את סרטו הבא למבקר סרטים (תוכנית שכנראה נגנזה). על המבקר חובב החשיפה ג'יימס בייקון כותב טרנטינו: "אם הכנסתם את התחת השמן של בייקון לסרט, הובטחה לכם ביקורת טובה בעיתון". דימויי תחת אהובים עליו באופן כללי. "הפירוטכניקה היא שהעיפה את התחת הקטן שלי עד לקיר האחורי של האולם"; "מעניין את התחת שלנו מי הרג את ההומו ב'הבלש'"; "...או כל רשע אחר ששרדר שולף מהתחת בחצי השעה האחרונה של הסרט". לא תמיד כמובן מעניין את התחת שלנו כל הגיג או חידוד או אסוציאציה או תת־אסוציאציה שטרנטינו שולף ממוחו הקודח, ולא בטוח שבשורה התחתונה למדנו משהו חדש על הסרטים שהוא מתייחס אליהם כמו שלמדנו עליו עצמו, על תבנית נוף ילדותו ותחנות התרבות שעיצבו את אישיותו ואומנותו, אבל רוב הזמן נעים לעקוב אחר מחשבותיו.
הבחור יודע לכתוב, ובמהדורה העברית הוא זוכה למתרגמת מעולה (קטיה בנוביץ'), שזורמת איתו בכיף (סליחה על הקטנוניות, אבל חבל ש"הצגת הקולנוע האחרונה" מוזכר כאן כ"מופע הקולנוע האחרון", ו"היה שלום קולומבוס", סרט נוסף עם מקגרו, מיוצג כ"שלום לך קולומבוס". אין לזלזל בנוסטלגיה לשמות עתיקים שהיו למותגים).
אי־ההסכמה המשמעותית שלי עם טרנטינו היא בעניין התפעמותו מאלימות קולנועית (ומכאן מאלימות בכלל). הוא מדבר למשל על שוט בסרט שבו משספים את גרונה של אחת הדמויות, "והדם - בהילוך איטי של פקינפה, שמורכב מכ־230 פריימים בדקה - ניתז היישר על עדשת המצלמה". לא כל כך נוח לי עם תיאוריו את פרצי הדם כ"בלט נוזלי ושירה חזותית מצוירת בארגמן". הוא טוען שזה "יפהפה ומסעיר" וש"היה משהו יפה באופן שבו הם מתו - מנוקבים מכדורי עופרת קטנים". מצטער, קראו לי מיושן, אבל מבחינתי אלימות היא אלימות. לא בלט ולא שירה, ובעיניי אין שום דבר יפה באנשים שמתים מנוקבים מכדורי עופרת, קטנים או גדולים, בהילוך אטי או בהילוך מהיר.
יש לי לעומת זאת הסכמה גורפת עם טרנטינו על כישרונו ומקוריותו של פדרו אלמודובר. "התעוזה שהפגין אלמודובר הייתה דוגמה ומופת בעיניי", הוא אומר, אבל מיד נסחף גם לאמירה מעצבנת, שלפיה הדימויים הפרובוקטיביים של אלמודובר "מוכיחים שאכן קיים משהו סקסי באלימות". לא, קוונטין, תפנים בבקשה. לא קיים שום דבר סקסי באלימות.
אלמודובר מצדו מחזיר מחמאות לטרנטינו באוסף הסיפורים והרשימות שלו, שראה אור בעברית כמעט במקביל. החומרים אינם אחידים ברמתם, וגם במיטבם אינם מתקרבים לרגעי השיא של אלמודובר כבמאי ("אין דבר יותר מנוגד לסופר מבמאי/תסריטאי", הוא מסביר. "הבמאי הוא איש של פעולה, ועליו להשאיר על רצפת חדר העריכה ללא רחמים משפטים, תגובות, סצנות ודמויות שלמות"), אבל סיפור כמו "וידוייה של סמל סקס" מצחיק מאוד ומזכיר את הברק הקינקי של סרטים כמו "קיקה", ויש משהו מרגש באינטימיות שאלמודובר מציע בכתיבתו האישית, וגם בקישורים המתבקשים בין כמה מהסיפורים לכמה מסרטיו הבלתי נשכחים, כמו למשל במקרה של "הביקור", המתכתב ישירות עם סיפורה של הדמות הטרנסקסואלית שמגלמת כרמן מאורה ב"חוק התשוקה". חברת ההפקות של אלמודובר נקראת בפשטות "תשוקה", גם בגלל חיבתו הנודעת (שעליה הוא מרחיב בספר) ל"חשמלית ושמה תשוקה" של טנסי וויליאמס, וגם בגלל תשוקתו (המידבקת לא פחות מזו של טרנטינו) לקולנוע, לחיים ולתשוקה עצמה.
שני הבמאים מציינים בספריהם את הברבור השחור שהיה הבמאי ג'ון קסאווטס. אלמודובר חוזר אל סרט הפולחן של קסאווטס, "ליל הבכורה", שמלווה את התמוטטותה הנפשית של שחקנית לקראת יציאת הצגה חדשה בכיכובה; הסרט זכה לעניין מחודש לא מזמן, כשעובד למחזמר (שנכשל) בלונדון, בהשתתפותה של שירה האס הישראלית, בין היתר.
אלמודובר, שהתפרסם כבמאי נפלא של שחקניות, מספר על לייזה מינלי, ששרה לכבודו את "ניו יורק, ניו יורק" באירוע ההשקה במנהטן של סרטו "קשור אותי, אהוב אותי", שאותו הנחו מלכות הדראג רופול וליידי באני. "בדרך למדרגות היא אחזה בזרועי ושמתי לב שהיא רועדת (היא רק יצאה מגמילה והייתה שברירית מאוד). היא אמרה לי: 'תגיד לי מה אתה רוצה שאני אעשה, אני בת של במאי, אתה יודע...'".
שני במאים כבירים, שני עולמות מסעירים. מה עוד נוכל לבקש? אולי רק סרטים חדשים מבית היוצר שלהם.