פרופ' מרטין פפנהיים היה תלמידו של פרויד והוא נחשב לאחד מגדולי הפסיכיאטרים במחצית הראשונה של המאה ה־20. הוא היה זה שדובב בכלא את גברילו פרינציפ, שהצית את מלחמת העולם הראשונה. כשהאדמה בווינה החלה לרעוד בגלל עליית הנאצים בגרמניה, הוא ביקש להשתקע בתל אביב ושימש יועץ בבית חולים פסיכיאטרי בבני ברק, אבל אז קמו לו מתנגדים, בטענה שבעבר התנצר. גם תמיכתם של בכירי היישוב, מביאליק ועד דיזנגוף, לא הועילה. להיטלר, איך לא, זה פחות הפריע.
"פרויד" מזדחלת לאטה בקצב שלא היה יכול להצליח, אם לא הקורונה
האם ניתן להרשיע אדם על סמך חלום?
בצאת אותה שבת התרגשות גדולה אחזה באינטליגנציה התל־אביבית. יותר ממאה איש מחשובי הרופאים, הסופרים והאומנים באו לחבק את הפרופסור, "המרצה לתורת מחלות העצבים באוניברסיטה שבווינא" ("הארץ", 1933). מרטין פפנהיים בא לבקר בארץ כשהתעננו השמיים מעל וינה. את המסיבה לכבודו יזם יחיאל הלפרין, מחנך וסופר ילדים חשוב. חנוטים בחליפות שלושה חלקים, חנוקים בעניבות בצבעים שנטו חסד לעין, התייצבו טובי העיר ב"מעון הילדים הדוגמאי", הגן לדוגמה שהקים הלפרין בתל אביב.
"פרויד" מזדחלת לאטה בקצב שלא היה יכול להצליח, אם לא הקורונה
בעת שאושפז בבית החולים הפסיכיאטרי: מחבל התחזה לחולה נפש ומואשם באונס חייל משוחרר
ביאליק שיבח את פועלו של הפרופסור הנכבד, מתלמידיו של פרויד. תוך כדי כך הזכיר את האגדה התלמודית על ר' יהושע בן לוי שעלה בידו לשלוף את המאכלת מידי מלאך המוות. בזכות זה לא לקח המלאך את נפשו ונאנס להותיר אותו בחיים.
האם כיוון המשורר הלאומי לאורח הנכבד שיודע לשלוף את הסכין מידי המציאות?
את דבריו חתם חיים נחמן בקריאה לרופאים שיתחילו לבנות את "המכונות הרפואיים בשביל הפקולטה המדיצינית" בכוחות עצמם. רופאים עלו בזה אחר זה וריפדו את האורח בברכות ובמחמאות. הם זקוקים לו כפוסק אחרון "במקרים של מחלות עצבים קשות", הם מאחלים לו שיתערה בארץ, שיכה בה שורשים "וימצא בתוכנו סיפוק רפואי וחברות".
לא ברור אם מצא סיפוק רפואי, חברות?
תלוי מאיזה צד בוחנים את הסיפור. אחרי הערב המלבב במעון הדוגמאי יבואו ימים של הסתה וצער, של "אינטריגות גלותיות קטנטנות". כשייאלץ פפנהיים להשתקע כאן, יטענו שאינו כשיר למשרה פסיכיאטרית רמה משום שנמצא רבב בעברו היהודי. אבל לימינו ניצבו גדולי רוח של העת ההיא. הם טענו שהעניין ההוא, הכתם הטורדני שהעיב על הביוגרפיה היהודית שלו, סודר מזמן, שלגמרי ברור שאין לוותר על שירותיו של מומחה בקליבר כזה, של פיגורה כל כך בולטת בעולם רפואת הנפש. ביאליק, טשרניחובסקי והרב קוק הם מהשמות הבולטים שיביא הלפרין למאבק על טיהור שמו של פפנהיים.
הוא היה פסיכיאטר וג'נטלמן, סוציאליסט נלהב וחילוני אדוק, חף מזיקה לציונות, אך בעל ייחוס יהודי נחשב. דודו, שלמה פפנהיים, כתב בתחילת המאה ה־19 את "אגדת ארבע כוסות". "המאמר הזה", סיפר לקוראיו, "יסדתיהו לתנחומת עצמי, אחרי אשר מתו עלי שלושה ילדים זכרים ואחר מתה עלי אשתי אהובתי בלדתה...". דוד אחר, ר' זאב פפנהיים, היה מפעילי אגודת ישראל. מצד אמו היה הפרופסור מנכדיו של הגאון ר' צבי הירש חיות, מן הרבנים המעטים בגליציה שהיו מקורבים בגלוי לתנועת ההשכלה ולרעיונותיה.
מרטין פפנהיים נולד ב־4.11.1881 בפרסבורג. אז בקיסרות האוסטרו־הונגרית, כיום ברטיסלבה בירת סלובקיה. היה בכורה של רגינה ספרצ'ר ושל מקס פפנהיים, מורה במקצועו "מתבולל קיצוני, שלא ידע צורת א' ב' ושום מנהג יהודי", כדברי חסיד הרב אברהם יצחק הכהן קוק לד"ר חיים יסקי מנהל הדסה, שנרצח בשיירה להר הצופים. "בנו (מרטין - מ"ח) התאהב בעלמה נוצרייה ובגללה יצא גם את תחום היהדות". ב־1908 המיר כנראה את דתו והיה לנוצרי פרוטסטנטי.
הוא למד רפואה באוניברסיטת וינה. התמחה במרפאות הפסיכיאטריות של האוניברסיטה הגרמנית בפראג ושל אוניברסיטת היידלברג בגרמניה. היה נוירולוג בעיירה סמוכה לזלצבורג, ופסיכיאטר משפטי בווינה. במלחמת העולם הראשונה מונה לרופא בצבא הקייזר פרנץ יוזף. פפנהיים צלל לחקר ההשפעות של טראומות המלחמה על נפש החיילים. הוא הרבה לבקר בבתי חולים ובבתי כלא צבאיים. הדוחות הרשמיים על מחקרו זה, כך לדברי החברה הפסיכואנליטית בישראל, אבדו ואינם. אף שהיה רופא צעיר ולא מוכר, הוצב ב־1916 בבית הסוהר במבצר טרזין. למרבה המזל נשמרה סדרת הראיונות שקיים עם אחד האסירים.
גברילו פרינציפ היה האיש שהשליך גפרור לחבית אבק השריפה של אירופה והצית את מלחמת העולם הראשונה. הלאומן הסרבי רצח בסרייבו את הארכידוכס פרנץ פרדיננד, יורש העצר של דודו הקיסר פרנץ יוזף, והשאר: 16 מיליון הרוגים ו־20 מיליון נכים שהשאירה המלחמה. פפנהיים היה מהבודדים שהצליחו לשוחח עם המתנקש. הוא מצא את פרינציפ בתנאי בידוד קשים. מזה רעב, מוכה חולי ומרותק בשלשלות לקיר תאו. ארבע פעמים נפגש עם הרוצח ותיעד את הרשמים בפנקסיו.
כמה מילים על מקום הראיון. בית הכלא טרזיינשטאדט, טרזין בצ'כית, נקרא על שם הקיסרית מריה־תרזה. 25 שנה לאחר שפפנהיים פגש בין כתליו את מחולל מלחמת העולם הראשונה יהיה בית הסוהר למחנה הריכוז טרזיינשטאדט, גיא הריגה של יהודים מצ'כוסלובקיה, מגרמניה, מאוסטריה, מהולנד ומדנמרק. בשיאו הוחזקו במחנה 160 אלף יהודים, 120 אלף מהם הושמדו.
פפנהיים: מה הקשר בין רצח הארכידוכס לפרוץ המלחמה?
פרינציפ: "המלחמה התרחשה ללא קשר למה שעשיתי. הייתי איש עקרונות, רציתי לנקום את נקמת בני עמי (השלטון המרכזי בווינה דיכא את הסרבים, שתבעו עצמאות - מ"ח). הקרבתי את חיי למען עמי. לא תיארתי לעצמי שתפרוץ מלחמה כזאת, לכן איני יכול לקחת אחריות על הקטסטרופה". מה היו הרעיונות שהניעו אותך למעשה כזה? "נקמה ואהבה. כל הצעירים בזמן הזה היו בעלי מזג מהפכני".
אבל מה רציתם?
"אנחנו הצעירים רצינו לאחד את עמי הדרום הסלאבי. סרבים, קרואטים וסלובנים, אבל לא תחת אוסטריה. רצינו להקים רפובליקה, או משהו מהסוג הזה. חשבנו שאם נקשה על אוסטריה תפרוץ מהפכה. ניסינו להכשיר את הקרקע למהפכה, אבל כלום לא קרה. היו כבר ניסיונות קודמים להתנקש. כל הצעירים המעורבים היו גיבורים. אני לא רציתי להיות גיבור, רק ביקשתי למות למען הרעיון שלי".
מה אתה חושב על רצח כמכשיר מחולל שינוי?
"מאז הרצח אני חושב שמהפכה חברתית יכולה להוביל שינוי באירופה". בכלא חלה גברילו פרינציפ בשחפת ואחת מזרועותיו נקטעה. הוא מת בתאו ב־28 באפריל 1918. בתום המלחמה יצא פפנהיים לרוסיה ונשאר בה שנה. על פי מקורבו של הרב קוק, נשלח מטעם ממשלת אוסטריה לדון בחילופי שבויים. "ובהיותו מחוץ לחייו הרגילים, ובהיותו נמצא בפעם הראשונה במגע עם המוני יהודים, נתעוררו בו רגשי חרטה על המעשה שעשה. בשובו לווינה נפרד מאשתו, שב אל הקהילה היהודית ולקח אישה יהודייה".
הקריירה שלו עלתה על מסלול ההמראה. פסיכיאטר ראשי בבית החולים הראשון לילדים בווינה, ראש המחלקה הנוירולוגית בבית החולים ליינץ־וינה, פרופסור במחלקה לנוירולוגיה ופסיכיאטריה באוניברסיטת וינה, וממייסדי קבוצת העבודה למען בריאות הנפש בבירת אוסטריה. בין 1907 ל־1935 פרסם יותר מ־60 מאמרים על אפילפסיה, דלקת קרום המוח, נוירוזות מלחמה, והתעניין מאוד בפסיכואנליזה.
היה מבאי ביתו של פרויד והשתייך למעגל תלמידיו ומעריציו. מסיבה לא ברורה הוא מוזכר לעתים רחוקות בספרות המקצועית. אבל בראשית שנות ה־30 נודע שמו גם בארץ ישראל. כדי לזכות לישועתו אנשים עלו אליו לווינה. בהם היו בת הרב קוק, בת הרב שלמה הכהן אהרונסון, הרב האשכנזי הראשון בתל אביב, ויחיאל הלפרין.
להלפרין יש להקדיש כמה שורות. ב־1909 פתח בוורשה גן ראשון מחוץ לארץ ישראל שהתנהל בעברית. כעבור שנה חנך סמינר להכשרת גננות. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, עקרה המשפחה עם הסמינר לאודסה. המוסד התקשט אז במורים כביאליק, טשרניחובסקי, הסופר יעקב פיכמן וההיסטוריון יוסף קלוזנר. כיוון שנאסר על גברים לעסוק בחינוך, נקרא המוסד על שם אשתו פנינה.
נוסף לפועלו החינוכי ייזכר הלפרין כסופר ומשורר ילדים. בין שיריו "היורה" ("גשם, גשם משמיים") ו"שיר ערש" ("נומי, נומי, ילדתי"). הוא היה אביהם של ארבעה: אוריאל (לימים המשורר יונתן רטוש), גמליאל (לימים הבלשן צבי רין), עוזיאל (לימים הבלשן עוזי אורנן) ומרים (לימים הסופרת מירי דור). ב"גנזים", ארכיון הספרות העברית הגדול בעולם בבית אריאלה בניהולה של הסופרת אדיבה גפן, כינסו את כתבי הלפרין. לאוקיינוס יצירתו צללה מתנדבת המכון, קרובת משפחתי אהודה גאבר.
אהודה חרשה את מה שמכונה "הכספת של הספרות העברית". קיבצה מסמכים עלומים, עלתה על התכתבויות נסתרות, ועל הדרך גילתה את הסיפור הלא־ייאמן על ייסורי מרטין פפנהיים בארץ הקודש. ואת החברות העמוקה בינו לבין יחיאל הלפרין. "לפני שלושה חודשים חליתי פתאום במחלה קשה ומסוכנת", אומר הלפרין באחד המסמכים שכתב בראשית שנות ה־30, "הרופאים שלחוני באופן תכוף לשם ניתוח בווינה". רופאיו בתל אביב ציידו אותו במכתב לפרופ' פפנהיים.
בידי הלפרין היו עוד חוות דעות, דיאגנוזות, ספרייה שלמה הביא איתו. אבל התברר שלא נזקק לה. "המלומד האירופי הגדול, במשך כל ימי שהותי בווינה - כשני חודשים - לא הסיר את שימת ליבו ממני והיה לא רק כרופא נאמן ורחמן אלא גם הדריכני וניהלני בחוכמתו, כאב נאמן את בנו יחידו. הוא הוא אשר הכניסני למחלקה הכירורגית של בית החולים העירוני בתנאים נוחים ובתשלומים אפשריים. וגם דיבר עליי טובות בפני המנתח הגדול.
בכל הבדיקות אשר נעשו בי בבית החולים לפני הניתוח היה משתתף תמיד בעצמו, אם כי למחלקה הכירורגית אין לו כל שייכות רשמית. הוא התנדב להיות נוכח גם בשעת הניתוח. גם לאחר הניתוח, כשהייתי מוטל במיטה מבלי תנועה במשך 14 יום, היה מכתת רגליו מרחוק וניגש יום יום אל מיטתי. שואל לשלומי, חוקר ודורש עליי מפי מנהל המחלקה... ומביא לי תמיד עם בואו ישע ונחמה...". את הנאמנות הזאת יחיאל הלפרין לעולם לא ישכח. בטוח לא תיאר לעצמו שכעבור זמן קצר להפליא יידרש להוכיח שלא שכח.
ב־30 בינואר 1933 עלה היטלר לשלטון. 53 ימים לאחר שמונה לקנצלר התקבל חוק ההסמכה. הרייכסטאג העביר לממשלתו את סמכויות החקיקה המלאות. רפובליקת ויימאר החריבה את עצמה לדעת, גרמניה הנאצית קמה מהביבים. אדי הרעל ריחפו לאוסטריה. שלפו מהמאורות את קלגסי וינה. הנאצים האוסטרים הפכו צווחניים יותר.
שיתוף הפעולה עם מקביליהם בגרמניה התהדק והלך. ההתרחשויות באוסטריה היו מבוא לעידן האימה האירופי. בדרך למלחמת העולם השנייה יטבחו טייסי הלופטוואפה את הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד ועל אוסטריה יגזור היטלר סיפוח שייקרא "אנשלוס". עוד לפני האיחוד הכפוי הבין פפנהיים ששוב אין זה ביתו. הוא לא היה ציוני, כאמור, אך אולי בכל זאת החשיב את ארץ ישראל כאופציה סבירה לימי סגריר. בפלשתינה לא יהיה לגמרי זר. מטופליו ודאי לא שכחו אותו. בעזרתם יגשש את דרכו וייצור חיים חדשים.
בקיץ 1933 הודיע שהוא מגיע לביקור. יחיאל הלפרין לא ידע את נפשו. אבל כאיש מעשה הבין שמעבר להתלהבות סוחפת, הוא חייב לחבר את אורחו למוקדי הכוח היישוביים: "לכבוד ה' ראש עיריית ת"א מאיר דיזינגוף, וסגן ראש העירייה וראש הוועד המנהל של בית חולים העירוני 'הדסה', ה' ישראל רוקח. "היום יגיע באניה 'איטליה' מטרייסט החוקר והמלומד המפורסם ה' מרטין פפנהיים, פרופסור לתורת מחלות העצבים באוניברסיטה שבווינה. ספריו ומחקריו העמוקים... הקנו לו שם גדול בין כל אנשי המדע באירופה ובאמריקה. הפרופסור פפנהיים הוא נצר מגזע רבנים גדולים שבהונגריה והוא ידוע כעסקן ציבורי בחוגי הסוציאל דמוקרטים שבווינה.
חולי עצבים נוהרים אליו מכול קצווי אירופה...כאל מומחה הגדול ביותר במקצוע זה... הפרופסור פפנהיים קרוב מאוד גם לעניינים הציבוריים של היהדות. במשך שנים אחדות היה גם חבר המועצה של הקהילה בווינה... הפרופסור מתכונן לבקר ביקור רשמי במשרדי הנהלת העיר בלוויית רופאים וידידו... הואילו נא לקבוע לו שעה ראיון...".
הלפרין מנסה לטפטף את פפנהיים גם לחוגי הרופאים בתל אביב. "אנחנו, חבורת חולים שהתרפאו אצל הפרופסור בווינה, יוצאים אל הנמל לפגוש אותו", כתב לד"ר ולובלסקי, ראש אגודת הרופאים בעיר, "מצאנו לנכון להודיע על כך גם לכבודו, אולי ימצא גם אדוני לנכון לפגוש אותו בשם אגודת הרופאים".
בחבורת המתרפאים אצל פפנהיים היה גם שחקן הבימה צבי בן חיים. "ידידי ואחי למחלה ולרפואה", פונה אליו הלפרין ומציע גם לו להתלוות אליו לנמל "ואולי אפילו להקדים בכמה שעות. טוב היה לו יכולת לסור אליי במשך היום 'ונתייעץ על צפונותינו' ואולי גם נסור ביחד אל אחדים מ'יקירי קרתא' הבאים בחשבון בנוגע לפגישות, לנשפים, לסעודות, לנאומים, ל'כוסות של ברכה' ולכל שאר סעיפי הטרראם".
עם השעות שחולפות ההתרגשות בעיר גוברת. פפנהיים הוא הראשון. פרופסור לנוירולוגיה ולפסיכיאטריה שיתור את הארץ כדי להשתקע בה. בעקבות עליית היטלר יגיעו עוד פסיכיאטרים מגרמניה ומאוסטריה. הם יביאו את התפיסה האויגנית להשבחת החברה האנושית. על פיה יש למנוע נישואים, להפסיק הריון או לטפל בהלם חשמלי ואפילו בלובוטומיה (ניתוח לניתוק הקשר בין האונות הקדמיות במוח, שגורם לשינויים קיצוניים באישיות) בפגועי נפש ובכל מי שנעים על הספקטרום שבין אלכוהוליזם עמוק למאניה דפרסיה.
אחד הפתרונות המרכזיים שהציעו הפסיכיאטרים האויגניים היה הנדסה חברתית של הציבור בארץ, 'היגיינה רוחנית' קראו לזה. עד שבא לארץ, ייצג פפנהיים את הסניף האוסטרי ב"ליגה הבינלאומית להיגיינה רוחנית". עם הד"ר מרדכי ברכיהו הקים את הסניף הארצישראלי של האגודה. אחד מטיעוניהם בזכות האויגניקה היה התועלת הכלכלית שתצמח מכך ליישוב. פעילות האגודה לפי פפנהיים, כפי שצוטט ב"עד נפש" מאת רקפת זלשיק, נועדה להקטין את ההוצאות הבלתי פרודוקטיביות להחזקתם של הבלתי מוכשרים. "אלה המכבידים על תקציב האומה, ולהפנות את המשאבים לשמירה על בריאות האוכלוסייה העובדת".
דעותיו של מרטין פפנהיים, שובל התהילה שגרר אחריו, הממו את מקצועני הנפש הארצישראליים. הם רצו אותו לתמיד, ובנקודה הזאת נחלצה לעזרתם ההיסטוריה. באוסטריה התחיל להתגלגל האירוע שיהפוך את "הר פרופסור" מאורח לתושב קבע בארץ.עם פירוק הקיסרות האוסטרו־הונגרית, בלטו ברפובליקה הפרלמנטרית שני כוחות: המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, שבסיס כוחה היה בשיכוני הפועלים בווינה ובערים אחרות, והמפלגה הנוצרית־סוציאלית, שייצגה את הכוחות השמרניים: איכרים, אמידים והכנסייה.
לצדה של כל מפלגה עמד ארגון צבאי למחצה. ה"שוצבונד" (בשמה המלא: הליגה הרפובליקנית להגנה) לשמאל הדמוקרטי, וה"היימווהר" (משמר הבית) לימין השמרני. השפל הכלכלי ועליית הנאצים בגרמניה הזניקו את היחסים בין השניים למתח מחשמל. 12 בפברואר 1934, 6 בבוקר. כוח משטרה בפיקודו של קצין מה"היימווהר" פושט על מטה הסוציאל־דמוקרטים בלינץ. הם מחפשים נשק. אבל חברי "שוצבונד" שבשטח מגיבים בירי.
התנגשויות הדמים מתפשטות לעוד ערים. החמורות שבהן בווינה, כשלוחמי השמאל נערכים בשיכוני הפועלים. כאנשי "הקומונה הפריזאית" 63 שנים קודם, הם מתבצרים מאחורי בריקדות. גם הטבח יהיה דומה. בהוראת הקנצלר דולפוס, איש המפלגה הנוצרית־סוציאלית, הצבא ממטיר פגזים על מתחם המורדים ומטביע אותם בענני גז רעיל. לאחר ארבעה ימי כתישה הם נכנעים. מלחמת האזרחים באוסטריה עלתה בחייהם של המוני לוחמים ואזרחים. המספר המדויק אינו ידוע, יש אומרים שהגיע לאלפיים.
מלחמת האזרחים האוסטרית הרעידה לבבות אדומים ביישוב בארץ. הזרם המרכזי הזדהה עם הסוציאליסטים. למתנגדיהם יוחסה נטייה נאצית שעוררה הסתייגות אם לא סלידה. אפשר ששירו של אלתרמן, "אבא נלחם לחופש" הוא הביטוי לכך. שורותיו נדפסו ב־9.3.1934, כשלושה שבועות לאחר שוך הקרבות ב"דבר לילדים", מוסף העיתון "דבר":
"יום ולילה
יורים ויורים
אפילו אמא חדלה לבכות
רק פניה היו חורים
ועיניה היו רכות
...
ואבא אמר עוד לפני אשר מת:
ספרו נא להנסי את כל האמת
אמרו לו שרק בשבילו בן יקיר
כרעתי לפול בגבי אל הקיר
...
ושקט
אין יורים
אפילו אמא לא יכלה לבכות
רק פניה היו חורים
ועיניה היו רכות"
לאחר ניצחון הפשיסטים, המפלגה הסוציאל־דמוקרטיה בווינה והאיגודים המקצועיים שבשליטתה הוצאו אל מחוץ לחוק. מנהיגים רבים ברחו לצ'כוסלובקיה. אחרים סיימו את חייהם מול כיתת יורים או בלולאת חבל התלייה. סגן הסוציאליסטים־דמוקרטים הריץ שדר דחוף לפפנהיים בארץ: "אל תחזור". הפרופסור המכובד, נשמה סוציאליסטית ידועה, הטיל עוגן בתל אביב.
תל אביב שלאחר "התקוממות פברואר" חייכה אליו. הוא נחשב ראוי לכורסת המנהל הרפואי בבית החולים לחולי נפש בבני ברק. רק הוא יביא לשם את חידושי הפסיכיאטריה האירופית. הפרופסור הגיש לעיריית תל אביב תוכנית מפורטת. בין השאר הציע להקים מחלקה פסיכיאטרית פתוחה. היא שתאפשר עזרה נפשית גם למי שאינם זקוקים לאשפוז במחלקה סגורה. היא שתתרום להסרת אות הקלון שאשפוז פסיכיאטרי ממיט על החולה. פפנהיים היה מועמד בוהק ויחיד למשרה בבני ברק. ב־1934 התקבל לעבודה.
ואז התחילו לרדת לשארית חייו. הסיבה ממש לא ידועה. האם לא יכלו לשאת את האירופי המלומד שבא להראות למומחים איך עושים את זה? ואולי הייתה זאת צרות העין שנלחמה על עליבות חייה? סיפורו של פפנהיים, כתב ערן רולניק ב"עושה הנפשות" ("עם עובד", 2007), אינו שייך לקטגוריית ההתנגדות לפסיכואנליזה. אבל הוא מדגיש היטב את המפגש הצפוי לרופאים ולאינטלקטואלים ממרכז אירופה עם אנשי היישוב. את המאבק בינם לבין המסגרות הקולקטיביסטיות הקשיחות של החברה היישובית.
תהא הסיבה אשר תהיה, בעירייה התחילו לנחות מכתבי נאצה. אף ששב ליהדות, העלו הכותבים את סיפור התנצרותו עשרות שנים קודם לכן. למעשה, רטטו הקולות הצדקניים, פרש מהקהילה. הוא איש זר, לא משלהם. "היהודים יקימו קול צעקה אם ייוודע להם שהעירייה בחרה לאייש את המשרה הרמה ברופא שהמיר את דתו", כתב מווינה לדיזנגוף יונה (יוהאן) קרמנצקי, היו"ר הראשון של קק"ל, "ומה יאמרו 'האחרים' כאשר ישמעו שאין ביכולתם של היהודים למצוא מועמד ראוי מתוך שורותיהם?". גם נסיעת פפנהיים לרוסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה עוררה חשד. קרבתו האידיאולוגית לקומוניזם, טענו, היא שהניעה אותו לחפש את מזלו ברוסיה קודם שיגיש מועמדות לפלשתינה.
פפנהיים, המעודן, הווינאי, הושלך אל תנור לוהט בשמש ארצישראלית. בצר לו שפך את לבו לפני ידיד, לא ברור מי. הוא חשף את פרשת יחסיו עם היהדות. לא הסתיר את נטישתו, את שובו, ושמע שאין בכך די. עליו לחזור ליהדות באופן רשמי. בתוך ימים יצא לפרסבורג (שכבר נקראה ברטיסלבה) עיר מולדתו, הלך אל הקהילה החרדית והתחבר בירוקרטית אל מקורותיו. כך נאמר בתעודה שקיבל: "מר מוריץ (בלשון המסמך) פפנהיים שנולד כאן בשנת 1881 ונרשם במרשם הילודה של קהילה זו במספר 149/985 מאז שנולד למעט התקופה שבה עזב את העדה... מאושר בתוספת שהדבר מופיע גם במרשם הילודה".
חודש אחר כך ועל יסוד המסמך הזה קבעה במפורש הרבנות הראשית בת"א־יפו: "על סמך תעודות שהוגשו לפנינו על ידי הפרופסור ד"ר פפנהיים ואחר שהבהרנו מדבריו שהוא שב אל היהדות באמת ובלב תמים, הננו מאשרים בזה כי הפרופסור ד"ר מוריץ (מרדכי בן מאיר) פפנהיים הוא אחינו הגמור לכל דבר ולכול עבודת תחייתנו הלאומית בארצנו". השערה: עצם הימצאותה של התעודה בארכיון "גנזים" מוכיחה שכנראה פפנהיים, אביר תמיד, לא רצה להשתמש בה.
מה שאילץ את יחיאל הלפרין לגייס בדחיפות תומכים בעניינו. הוא פתח את מסעו אצל הנערץ מכולם. "הפרופסור פפנהיים מסר לי ייפוי כוח לדבר עם אדוני בעניין חשוב מאוד", כתב לביאליק, "הדבר נוגע לעצם חייו ולעבודת חייו של אדם גדול זה". אין הוא מבקש גדולות ונצורות מחיים נחמן. רק שיקדיש לו כרבע או חצי שעה, "במקום שאיש לא יפריע את שיחתנו, שהיא בגדר סוד כמוס".
המשורר הלאומי נרתם אך הלפרין עדיין על קוצים. לבקשתו, ביאליק מצייד אותו במכתב שכנוע לרב אברהם יצחק הכהן קוק. הראי"ה הוא הרב הראשי האשכנזי הראשון, פוסק מקובל והוגה דעות חשוב. והוא גם אביה של אחת מבנותיו שטופלה אצל פפנהיים. במוצאי אחת השבתות עולה הלפרין עם המכתב לירושלים. הוא מוצא דלת נעולה אך לא מתייאש. "יואיל להודיעני, אם אמצא את כבוד תורתו בפנסיון מחר בין שעה שמונה ותשע בערב - ואבוא אליו באופן מיוחד".
הפגישה מתקיימת, הרב הראשי נרתם אף הוא. מכתב התמיכה שלו מופקד בידי ביאליק, שימסור אותו לראש העירייה דיזנגוף ולרוקח סגנו.
אבל הלפרין אינו רואה רק את התמונה הגדולה. הוא מזהה גם את מטעני הצד שעלולים לטרפד את כל העניין. מכתב המלצה של הרב, כפי שקיבל חיים נחמן, יש לשגר מיד גם לשושנה פרסיץ, אשת מחלקת החינוך בעירייה (לימים חברת כנסת וכלת פרס ישראל). "היא עלולה להיעלב שלא פנו בהמלצה גם אליה ודבר עלבונה יכול להזיק לענייננו... יואיל הרב לכתוב כמה מילים גם לה". הרב נענה.
בעת ההיא עמד ביאליק לצאת לווינה לטיפול דחוף בכליותיו. מרטין פפנהיים, אסיר תודה על התייצבותו לצדו, מבקש להיפרד ממנו. "ביאליק יוצא היום לדרך בחצי חמש לא מתחנת הרכבת בת"א אלא מתחנת ראש־אל־עין", מעדכן אותו יחיאל הלפרין, "וללוות אותו יהיה קשה במקצת וגם הנסיעה לתחנה תעלה בכסף. אם בכל זאת יחליט ללוותו, יואיל נא לסור אליי בארבע ואשתדל להתפנות ולהצטרף אליו לדרך". לא ברור אם פפנהיים אכן יצא אל ביאליק, אם עלה בידיו לומר תודה למשורר. עקב סיבוך מת חיים נחמן ביאליק על שולחן הניתוח בווינה. פפנהיים איבד תומך רב־משמעות בקרב שלא תם.
באחת מישיבותיה דנה מועצת עיריית תל אביב במצבו הקשה של בית החולים לחולי נפש בבני ברק. "האין זה מפליא", שאל החבר שושני, "שבו בזמן שבבית החולים העירוני בת"א מוציאה העירייה 80 לא"י לשנה לחולה, הרי לבית חולי הרוח היא נותנת רק 15 לא"י לשנה?". אבל הדובר מנסה להרגיע, גם את עצמו. המצב קשה אך לא בלתי פתיר. "העובדה שההנהלה הרפואית של עכשיו קיבלה רופא נוסף (ד"ר גלעדי) ואת הפרופסור פפנהיים כיועץ מוכיחה שהיא הולכת בדרך להסרת המכשולים ולהבראת המוסד".
כשעלה שמו של הפרופסור בחלל אולם המועצה, לבה שוצפת פרצה מפיו של החבר פליקס רוזנבליט (לעתיד שר המשפטים פנחס רוזן). "חובה לעצמנו לנגוע בשאלה הנוגעת למוסד, בחירת פרופסור כיועץ לבית החולים", הוא מצוטט ב"הארץ". "מועמדים למשרות כאלה אין להם מזל להתקבל אם 'נפגמו' פגם אחד והוא - שהם ציונים ותיקים. במקרה זה היה גם כן אחד המתחרים ציוני ותיק.
גם הוא פרופסור למקצוע הפסיכיאטריה. שאינו נופל בדרגתו מן הפרופסור שנתמנה. יש מתבוללים שהם מתבוללים בעלי כישרונות כל כך, היודעים להתאים עצמם לכל התנאים ולעומתם יש אנשים אחרים שאולי נעשו ציונים כבר בנעוריהם מפני שאין להם הכישרון הזה. יתכן שאנשים אלה חסרים אותה הגמישות והזריזות שהוא הדבר החשוב ביותר כאן בארץ כדי לכבוש את הצדדים המעוניינים. מן הראוי שהוועדה תברר גם את המסיבות (כך במקור - מ"ח) שבהן נתקבל הפרופסור היועץ...".
ישראל רוקח, ראש העיר לאחר מות דיזנגוף, טוען לעומתו שבית החולים פועל כהלכה ובעזרת העירייה, "ותודות לכך נעלמו מחוצות ת"א חולי רוח". לא ברור אם רוקח הצליח להרגיע את רוזנבליט אך ודאי שלא את יחיאל הלפרין המסור. "סימיאטיצקי (אריה לייב, סופר, עורך, מתרגם ומורה - מ"ח) יקירי, הדברים שדיבר פליקס רוזנבליט... דברים אלה יש בהם לפי דעתי משום שערורייה ומשום התנפלות גסה על אדם פרטי. כנראה 'כוננו' כאן את המכונה כראוי, עלינו לטכס עצה ולהחליט את אשר עלינו לעשות.
מאליך תבין כי לו רק עמדתי על רגליי, הייתי כבר בא אל ביתך בעניין זה, זה כמה וכמה פעמים אבל לאסוננו הגדול עודני כבול אל המיטה ו'הבעל דבר' (הכוונה לפפנהיים - מ"ח) בעצמו ג'נטלמן הוא יותר מדי ואירופי יותר מדי כדי שיוכל לטפל באינטריגות יהודיות קטנטנות וגלותיות. יקירי שלי אתה מוכרח עוד היום אם יש לך רק אי־איזה אפשרות עוד לפני הצהריים לסור אליי ונתייעץ שנינו ונחליט את אשר נעשה. אגב מלבד פליקס רוזנבליט, יש למצוא גישה אל ה' דב הוז (מראשי תנועת העבודה וממייסדי ההגנה - מ"ח)".
ובינתיים שמע בית החולים בבני ברק מיקירי המילה העברית בארץ ישראל. "זה כחמש שנים יושב בתוכנו אדם גדול, ידוע לכל הציבור התרבותי בארץ, הלא הוא הפרופסור ד"ר פפנהיים. אין אנו רואים צורך לספר לפניכם מי הוא האיש ומה פעלו. על כך יעידו כבודו ותהילתו בקרב אנשי המדע בכול ארצות תבל. כל חוגי היישוב למדו להעריך את האדם הגדול הזה, אציל הרוח ונדיב הלב, אשר בא והתערה בחיינו ודבק בארצנו ובשפתנו.
"על דרגתו האנושית והיהודית של אדם גדול זה הביעו את דעתם לא אחת הרב א. י. קוק זצ"ל, ח.נ. ביאליק ז"ל, ומ. דיזנגוף ז"ל. והנה הגיעה אלינו שמועה, כי נמצאו אנשים, אשר מלאם ליבם לבדוק בציציותיו של אדם גדול זה ולהטיל פסול בכהונתו. מתוך הכרת האחריות הגדולה שבדבר, אנו פונים אליכם בבקשה ובאזהרה: אל תטו אוזן קשבת לדברים שאין להם שחר, ואל תתנו את שם היישוב היהודי בארץ לשמצה.
"אנו מאמינים כי רגש הכבוד, קול המוסר היהודי, צוואת חכמינו הקדמונים יורוכם את הדרך הנכונה וישמרו עליכם ועלינו מכשלון ומבושה.
"חתמו בעצם ידם: יהודה גרזובסקי (בלשן, סופר ומחנך), משה יוסף גליקסון (פובליציסט, מתרגם ועורך), אלתר דרויאנוב (מחבר "ספר הבדיחה והחידוד"), ד"ר שאול טשרניחובסקי (משורר ורופא), פרופסור ד"ר נחום פלושץ (חוקר לשונות המזרח וקדמוניות היהודים), יעקב פיכמן (משורר וסופר), יהושע חנא רבניצקי (סופר ועיתונאי, שותפו של ביאליק בהוצאת "ספר האגדה"), אליעזר שטיינמן (סופר, חתן פרס ביאליק ופרס ישראל לספרות יפה)".
אבל ההשתדלות הנמרצת והמאבק העיקש הצליחו חלקית. הרופא הראשי של קופת חולים אומנם השתכנע שפפנהיים אולי המיר את דתו אבל חזר בו, ואף המטיר שבחים על עבודתו. גם ראשי המחלקה העירונית לטיפול בילד לא נבהלו מטענות המלעיזים. הם המשיכו להאמין בפרופסור ולראות בו סמכות פסיכיאטרית עליונה בעירם.
הוא הוזמן, למשל, להתייעצויות בעניין "הטיפול בילדים פסיכופתיים". שימש גם יועץ פסיכיאטרי למחלקה לעבודה סוציאלית של הוועד הלאומי והיה בין המרצים בקורסים למחנכים במועדונים לילד. אבל ב־1938 פוטר פפנהיים מבית החולים לחולי נפש בבני ברק. ולא רק ממנו. ב־12 במרץ צעדו מגפי העור של הוורמכט בחוצות וינה. אוסטריה איבדה את עצמאותה והייתה למחוז ברייך השלישי. ב־22 באפריל נמחק פפנהיים מרשימת המרצים באוניברסיטת וינה. היטלר לא הטיל ספק ביהדותו.
בחורף 43' פרופ' מרטין פפנהיים הלך לעולמו בתל אביב. בן 62 היה. הוא הוטמן בבית העלמין בנחלת יצחק. נסיבות מותו אינן ידועות. פפנהיים נישא שלוש פעמים, ומאשתו השלישית, רוז ליברכט, נולדה בתם נירה סגל. היא שירתה ב"מוסד", נפלה ב־19.9.1995 ונקברה בבית העלמין ירקון.