ירושלים
אנגלטון, ג'ים אנגלטון
נובמבר, 1947
"הנה, סוף סוף אנגלטון נוחת", נאנח ראובן גפני, נהגו הנאמן של ראובן זסלני, ושפשף את כפות ידיו הקפואות זו בזו. ארבע שעות המתין בקור והרהר בסיבה שבכוחה להקים זקן בן חמישים כמוהו בשעת חצות, להיגרר מירושלים ללוד ולהמתין לאדם חשוב ככל שיהיה עד הבוקר. הרי יכלו לשלוח נהג בן עשרים וחמש במקומו. רק זסלני עם האידיאולוגיה שלו ועם כושר השכנוע שלו יכול לגרום לו להתייצב כך לשירותו. הוא סומך עליו ורק עליו.
"נבחרת כי איש אינו יודע שג'ים אנגלטון, קצין המודיעין האמריקאי, אמור להגיע מרומא ולהיפגש עם בן גוריון", אמר לו זסלני ברצינות תהומית. "ואם הזקן בכבודו ובעצמו יחכה לו בשדה, האנגלים יחשדו", הוסיף בחיוך.
כשכבש המטוס נפתח התפלל גפני שאנגלטון יצא ראשון. אולם רק לאחר שאחרון הנוסעים ירד במדרגות, הופיעה דמותו הגמלונית בפתח המטוס. גפני הציץ בתמונה שבידו ובגבר הרזה והממושקף שעמד מלוא קומתו על כבש המטוס, היטיב את משקפיו על אפו ונשא עיניו למרחק בחיפוש אחר מלווהו. רק כשהחל לרדת במדרגות הבחין בגפני, שנשען על מכונית השרד ונופף לו לשלום.
"מר אנגלטון", גפני הביט בו מלמטה למעלה, "אני הנהג של זסלני. ראובן מחכה לך בירושלים".
אנגלטון לחץ את ידו בחום, חייך ולא אמר דבר. כשפתח לו גפני את דלת הפונטיאק השחורה, נכנס פנימה, קיפל את שתי רגליו הארוכות והשתרע על המושב האחורי. עוד איש מודיעין שתקן, אמר גפני בליבו והביט במראה האחורית.
"טיסת לילה עם כיסי אוויר", הסביר אנגלטון ולאחר דקות אחדות נעצמו עיניו.
טוב לראות את האיש המכונה בפי ראובן "הידיד", חשב גפני לעצמו כשהציץ במראה ונזכר בכינוי שהיה זסלני מקדים לשמו של אנגלטון. נדיר היה לשמוע את הבוס מחמיא למישהו בפומבי. לעיתים רחוקות שמע אותו מספר על הימים השחורים שבהם חיזר על הפתחים במהלך מלחמת העולם וחיפש מי שיטה לו אוזן וישתף עימו פעולה, במטרה להציל יהודים מזרועות החיה הנאצית. וג'ים היה שם בלונדון, קצין מודיעין צעיר שהבין את הכאב וניסה מייד לסייע. הפתיחות והלב הרחב שלו חיברו ביניהם, והשניים יצרו שותפות מודיעינית ראשונה בין שלוחות המודיעין האמריקאי בלונדון וברומא, לאחר שג'ים החל לשרת שם, לבין היישוב היהודי בפלשתינה, שזסלני היה נציגו ללא כל תפקיד רשמי באותה בעת.
כמה דיוויזיות יש לאפיפיור?
גפני עצר ליד בית אבן ירושלמי בן ארבע קומות בשכונת רחביה, וליווה את ג'ים לקומה הראשונה. הדלת הייתה פתוחה וזסלני, במכנסיים אפורים, בחולצה לבנה ושלייקס, קיבל את אנגלטון במאור פנים. בהיכנסם לסלון הדירה יצאה לקראתם מהמטבח בטי, רעייתו של זסלני, שהייתה בהיריון מתקדם.
"בטי, הכירי את החבר הכי טוב שלנו", אמר לה זסלני, וג'ים הושיט לה את ידו ללחיצה.
"ראובן הזכיר את שמך פעמים רבות, אבל דאג לא לומר דבר", אמרה בטי, שגילתה תמיד את שעל ליבה. "אצלו גם דבר־מה שולי הופך לסוד כמוס".
"אני שותף סוד", אמר ג'ים והחווה בידו על זסלני, "ואני רואה שראובן עדיין מאוהב באותה נערה בלונדינית שעלתה מארצות הברית, והוא התנדב ללמד אותה עברית...". הוא הביט בעיניה הכחולות של בטי ובפניה הסמוקות, "ועכשיו אני מבין מדוע".
בטי חייכה אליו וניגשה למטבח להכין שתייה חמה, בזמן שהשניים נכנסו לחדר העבודה. זסלני פתח את תריס העץ הכבד. אור הבוקר האיר באחת על ספרייה ענקית שהשתרעה על הקיר מולו, ואוויר ירושלמי קריר החל לזרום אל החדר.
"איך מתקדם הדיון על הצעת החלוקה בוועדת האו"ם?" שאל אנגלטון. "הבנתי שיש למשלחת שלכם כוח־על. העובדה ששתי המעצמות בעדכם זו תופעת טבע נדירה".
"אתה יודע שאנחנו צריכים פי שניים תומכים ממתנגדים כדי לנצח בהצבעה", אמר זסלני. "משה שרתוק ושאר נציגי הסוכנות היהודית בניו יורק אופטימיים מאוד. אנחנו כאן עוקבים מקרוב, ולכן לא ממש שותפים לאופטימיות. החבר'ה אומרים שאם הגדולים יגיעו להסכמות, אפשר יהיה להצביע בעצרת האו"ם בעוד שבוע־שבועיים".
ההצבעה הצפויה בעצרת האו"ם על הצעת החלוקה הטרידה מאוד את זסלני. בן גוריון, ועימו חלק ניכר מחברי ההנהגה הציונית, סברו שיש להעביר את שאלת פלשתינה להכרעת האו"ם, וזסלני, כיד ימינו של משה שרתוק, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, עמל על כך קשות במשך שנתיים, עד שביוני 1947 הוחלט על הקמת ועדה מטעם האומות המאוחדות שתבדוק את הנושא. במשך חודשיים וחצי ליווה זסלני מקרוב את ראלף באנץ ואת חברי הוועדה המיוחדת שהגיעו ארצה, סיירו ביישוב היהודי ובערים המעורבות, נפגשו עם נציגי היישוב היהודי, ובהם בן גוריון וחיים ויצמן, והגישו בסוף אוגוסט למזכ"ל האו"ם את "הצעת החלוקה" - דו"ח שבו המליצו לקבוע מועד לסיום המנדט הבריטי, ולחלק את הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית.
ג'ים אנגלטון התיישב על כורסת האורחים המרופדת בכריות ופיטם את מקטרתו בטבק. "לא תשאל אותי מה חדש אצל החברים הגרמנים שלך?" הוא נתן בזסלני מבט משועשע.
ראובן הושיט את ידו למגירת השידה, שלף סיגריה מהחפיסה והצית אותה. "תפתיע אותי. ספר לי שמצאת את מרטין", אמר והעלה עשן. "מי כמוך יודע כמה זמן אני מנסה להבין לאן נעלם הבורמן הזה".
"את הנאצי הזה לא מצאתי עבורך", אמר אנגלטון.
מחשבתו של זסלני נדדה אל המפגש עם סרגיי, נציג הצבא האדום בברלין, קצין רוסי נמוך קומה ומשופם, שניסה לשכנע אותו שהם, הרוסים, הרגו את מרטין בורמן, סגנו של אדולף היטלר, כשניסה להימלט עם שני פושעים נוספים. זסלני ידע שבורמן היה בין נאמניו האחרונים של הפיהרר, וכי הוא אף חתם כעד על תעודת נישואיהם של היטלר ואווה בראון, זמן קצר לפני שהיטלר התאבד. גם כשהגנרל הרוסי הסביר לו בסבלנות שבורמן רצה לנהל משא ומתן עם נציגי הצבא האדום ונורה למוות כשניסה לחצות את הקווים הרוסיים בטנק ולברוח מאזור ברלין, סירב זסלני להאמין.
הוא נעץ את עיני הרנטגן האפורות שלו בקצין ושאל, "אז איך זה שאין גופה?"
"אין!" צעק עליו הקצין שסבלנותו פקעה.
זסלני נדרך כששמע עתה את קולו של אנגלטון, "חדשות טובות, מצאתי עבורך נתיב חדש שממנו נמלטים המנוולים מאירופה. חלק גדול מהבכירים הנאצים שמנסים לברוח ממשפט, מסתתרים באיטליה ומשם נעלמים באמצעות תעודות מסע מזויפות שמנפיקים בוותיקן".
"ו... מי מזייף עבורם את התעודות?" תהה זסלני.
"פליטים. יש עשרות אלפי בקשות, אז מי בכלל יכול לבדוק לעומק אם מדובר בפליט או בפושע מלחמה".
זסלני נע במקומו באי־שקט.
"פקידים בוותיקן מעלימים עין", הוסיף אנגלטון וקרץ בעינו. "הצלב האדום מאשר תעודות מעבר שנחתמו בוותיקן, והפושעים הנאצים נעים לצפון איטליה. אחרי שהם מסתתרים זמן־מה הם מדרימים, מפליגים מנמל גנואה ומתחילים חיים חדשים בארגנטינה, בברזיל וגם בארצות כאן בסביבה - מצרים ואחרות".
זסלני האזין לו בקשב רב והפריח עננת עשן לבנה. "יש לך שמות של פקידים בוותיקן שמסייעים להם?"
מספיק לגייס פקיד אחד כדי לתפוס פושע נאצי, ואולי לעלות על מה שג'ים והוא כינו 'נתיבי העכברושים'.
ג'ים הביט בשעונו, "אם תשאל אותי, גם האפיפיור יודע".
"האפיפיור?! מה לו ולזה?"
"לא יודע", משך אנגלטון בכתפיו, "הוא נפגש לפני שבוע עם נציגים מפרו וניסה לשכנע אותם להצביע נגד הצעת החלוקה".
"מה?!" התרתח זסלני.
"הוא נפגש גם עם פקידים מבוליביה או הונדורס, אני כבר לא זוכר, אבל ממה אתה מתרגש?", ג'ים הרים את שתי ידיו, "אז מה אם נפגש? הם חייבים לו משהו? לאפיפיור? איך שאל סטלין, 'כמה דיוויזיות יש לו?'"
בטי מזגה קפה שחור לשני ספלי חרסינה, הניחה על המגש גם צלחת ובה עוגיות שוקולד ופסעה מהמטבח אל חדר העבודה. עוד לפני שהגיעה אל דלת החדר, נפתחה זו בסערה וג'ים אנגלטון חייך אליה במבוכה. זסלני יצא אחריו וניסה ללבוש את מקטורנו בתנועות נמרצות, ללא הצלחה יתרה. הוא הידק את העניבה, מלמל שקרה משהו דחוף, וניסה לא להיתקל במבטה של אשתו כשאמר, "תדאגי בבקשה לג'ים, אני חייב לעוף ללשכת בן גוריון".
לא סובל דיחוי
זסלני פסע במהירות במסדרונות המובילים ללשכתו של בן גוריון, ופילס דרכו אל המבואה. סוזי, מזכירתו של הזקן, הקדימה תרופה למכה.
"יש עכשיו דיון ביטחוני חשוב עם ישראל גלילי, וביקשו לא להפריע", היא אמרה לו.
זסלני התעלם מדבריה, נקש פעמיים בדלת והכניס את ראשו פנימה. ישראל גלילי, ראש המטה הארצי של ההגנה, ששיבה זרקה בשערו, הביט בעיני הזכוכית שלו במפה צבאית שפרשו שני חבריו במדי החאקי על שולחנו של בן גוריון. השניים ישבו בגבם לדלת וריתקו את מבטו של בן גוריון אל נקודה במפה. ראש הלשכה, טדי קולק, ישב לצידו של הזקן ופניו אל הדלת, ולכן היה הראשון שהבחין בזסלני.
הנה זה מגיע, אמר קולק לעצמו ונזכר בחיוכו של בן גוריון כשסיפר לו על ראובן, שחודר לחדר כמו נחש. "המרגל הזה זוחל פנימה בלי שירגישו בו, ופתאום הוא לידך".
זסלני כמו קרא את מחשבותיו. הוא פתח את הדלת כדי חרך, פסע פנימה בצמוד לקיר והתייצב סמוך לזקן. "בן גוריון, אני מתנצל, אבל זה דחוף מאוד", הוא הדגיש את המילה 'דחוף'.
גלילי ולובשי החאקי שדיברו בלהט, השתתקו וכבשו את פניהם בקרקע.
"זה לא יכול לחכות, ראובן?" שאל בן גוריון בקול רך.
זסלני נשען על הקיר, הרים את ידיו בתנועה שכולה התנצלות והשיב, "מצטער, לא סובל דיחוי".
בן גוריון שתק לרגע, הביט בגלילי ובחבריו והתנצל. שלושת האורחים, פגועים ונכלמים, יצאו מהחדר תוך שהם מחליפים ביניהם מבטים. גם טדי קם לצאת, אבל בן גוריון סימן לו להישאר. זסלני סגר אחריהם את הדלת ונותר עומד.
"האפיפיור הצליח לשכנע דיפלומטים להצביע נגדנו באו"ם", פתח ונשם עמוק. "אתה מבין כמוני מה זה אומר".
טדי הביט בבן גוריון שצמצם את עיניו ואחר נעץ בזסלני מבט נוקב. "להצביע נגד הצעת החלוקה?! מה הקשר שלו לעניין?"
"מישהו הסית אותו, ואם תשאל אותי, אני יודע מי זה".
בן גוריון נרעש לשמע הדברים. הוא קם ממקומו, "אתה בטוח בכך?"
"זה מה שטוען החבר שהגיע אלינו הבוקר מרומא", השיב זסלני. "ממנו הבנתי שמדובר במזימה בריטית, ואין לי ספק שמיודענו קלייטון עומד מאחוריה".
"אתה והקולגות שלך מהמודיעין הבריטי תורידו אותי ביגון שאולה", אמר בן גוריון. "בשבועיים האחרונים אני מריח שמשהו לא בסדר. זה אסון מבחינתנו. מה יש לאפיפיור נגדנו?"
"הבריטים והערבים הונו אותו. קלייטון שכנע את הכס הקדוש שהחלוקה לשתי מדינות - יהודית וערבית - תביא מלחמה, ושהמלחמה תביא לחורבן ירושלים", הסביר זסלני. "אז אם יצביעו באו"ם נגד החלטת החלוקה, אין אסון ואין שפיכות דמים".
"ובריטניה הגדולה לא תאבד את המנדט שלה ותמשיך להגן על המקומות הקדושים", המשיך בן גוריון וזסלני הנהן.
בחדר השתרר שקט.
פניו של הזקן סיפרו הכול - מעשה ידיו טובע בים. הוא, שהקדיש את כל חייו הבוגרים להקמת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל, הבין שהדרך שהוביל בה את כל חבריו בהנהגה הציונית חסומה. בניגוד לחיים ויצמן ולחלק ניכר מחבריו בהנהגה הציונית, הוא העריך נכון שהבריטים רוצים לשלוט בארץ ולכן ימשיכו למנוע את עלייתם של היהודים גם בתום מלחמת העולם השנייה. בניגוד לארגוני הסירוב שדגלו בפעילות אלימה כדי לסלק את הבריטים, הוא שכנע את חבריו שהדרך הנכונה להביא לסיום המנדט הבריטי היא מלחמה מדינית, קבלת הסכמה בין־לאומית מהאומות המאוחדות.
בשנתיים שלאחר מלחמת העולם השנייה התאמתו תחזיותיו. המהלכים שנקטה ההנהגה הציונית העלו על סדר היום הבין־לאומי את סיום המנדט הבריטי. נראה שהוא צדק. ופתאום אויב לא מוכר נכנס לזירה ומשנה את כל התמונה שצייר במוחו! האפיפיור.
זסלני נשען על אדן החלון והצית סיגריה בסיגריה. כמה השניים האלה דומים זה לזה, חשב קולק, חזיז ורעם. שני אנשים יצירתיים שמפרים זה את זה, מתייעצים, מחליטים מהר ומבצעים. לא פלא שהם הולכים יחדיו דרך ארוכה מאוד, אבל הפעם מדובר במכה אנושה.
"היינו אופטימיים מדי, שכחנו שהבריטים שולטים כאן", אמר בן גוריון. "עכשיו אתה מבין למה פרו תצביע נגדנו, ומדוע כל יומיים קיבלנו בשורת איוב נוספת... פרו, בוליביה, צ'ילה, מי עוד בקנה?"
"כולן מדינות קתוליות. כולן מאמריקה הלטינית", קבע זסלני. "מעניין אם שרתוק והחברים האחרים בניו יורק מודעים להתפתחות הזאת".
"אין להם מושג", נאנח בן גוריון. "יש עשרים מדינות מאמריקה הלטינית. הם יוכלו לשכנע מישהו מול המילה של האפיפיור?!", הוא ליווה במבטו את זסלני, שמעך באיטיות את זנב הסיגריה שנותרה בידו במאפרה, וכשהרים את ראשו השתנה מבע פניו.
"ראובן, מה אתה זומם?" שאל הזקן למראה חיוך קל בזווית פיו של זסלני.
"אתה זוכר את תיק מרצדס?"
בן גוריון הביט בו כמי שמנסה לזכור משהו רחוק.
"המסמכים שסייענו לבריטים לאסוף על העוזר של הנשיא רוזוולט", רענן זסלני את זיכרונו. "הבחור שעשה להם צרות באמריקה הלטינית?"
בן גוריון צמצם את עיניו, וכדי שטדי לא יבין במי מדובר שאל, "פטרון האומנות?"
"זה האיש שלנו", קבע זסלני. "הוא ורק הוא יוכל להפוך את הקערה על פיה", הוא התיישב על אחד הכיסאות. "אגיע אליו לניו יורק. עם התיק. ו... אשכנע אותו לסייע".
הספר "המסע הסודי של ראובן זסלני" ראה אור בהוצאת "אחיאסף"