יום העצמאות של רבל ווילסון - הקומיקאית האוסטרלית שכבשה את הוליווד מספרת הכל בממואר חסר מעצורים. בין היתר, מתארת כיצד באחת הסצינות המצחיקות ביותר בסרט "מסיבת רווקות", קריסטן וויג נחרדת לגלות שאחותו של השותף־לדירה שלה (מאט לוקאס) קראה בהיעדרה את היומן הפרטי שלה. "בהתחלה לא ידעתי שזה יומן", מסבירה האחות.
20 קילו פחות: הכוכבת הזאת כבר ממש לא נראית ככה
הכוכבת ההוליוודית חושפת: ״איבדתי את הבתולים בגיל 35״
"חשבתי שזה סתם ספר משעמם שכתוב מאוד רע". טוב, אז מתברר שזיכרוני שוב היתל בי, והשורה האמיתית (והפחות מוצלחת!) היא "בהתחלה חשבתי שזה סתם ספר עצוב שכתוב בכתב יד". בכל מקרה, רבל ווילסון, הקומיקאית האוסטרלית הנהדרת ששיחקה את האחות, משיקה בימים אלה ספר מדובר מאוד, ממואר (היא רק בת 44) או יומן חיים; אבל בניגוד לזה של וויג, הוא מודפס ולא מוגש בכתב יד, הוא יותר שמח מעצוב והוא כתוב היטב.
"מסיבת רווקות" היה הסרט האמריקאי הראשון של ווילסון. היא סיפרה לאנשים (בעיקר לכאלה שפגשה בפגישת המחזור של התיכון, כשהתביישה להודות בכישלונותיה), שלפני כן כיכבה בסרט אוסטרלי, אף על פי שהייתה לה בו שורת טקסט יחידה. "מסיבת רווקות" היה אחד משוברי הקופות הגדולים של 2011, והוא הזניק בן לילה את הקריירה של ווילסון בת ה־30, במהלך שמדגים הן את נטייתה לפרוח מאוחר יחסית (בגילוי לב אופייני וסנסציוני היא חושפת כי איבדה את בתוליה בגיל 35, וחוותה לראשונה אורגזמה - ביחידות - בגיל 39) והן את המזל הנדיר ששיחק לה.
"ידעתי שהסיכויים שלי להצליח הם אחד למיליון", היא כותבת, "אבל הרגשתי שאני האחד הזה". וכך היה. יומיים אחרי שנחתה בהוליווד עם מזוודה אחת, ששני שלישים ממנה היו ממתקי שוקולד־קרמל מאוסטרליה, הוחתמה ווילסון על ידי סוכנות השחקנים הגדולה ביותר בעולם, פשוט מפני שהייתה האישה הנכונה במקום הנכון, ברגע הנכון - משבצת "השמנה המצחיקה" הייתה כמעט ריקה, ומישהי הייתה צריכה למלא אותה. הפור נפל על ווילסון, ומאז כמעט כל יום בחייה היה פורים.
ל"מסיבת רווקות" היא לוהקה אחרי כ־30 אודישנים כושלים לסרטים אחרים. היא נבחנה לתפקיד שלבסוף גילמה בסרט שמנה מצחיקה אחרת, מליסה מקארתי - התפקיד שהפך אותה לכוכבת־על וזיכה אותה במועמדות לאוסקר - אבל קיבלה תפקיד אחר, שלא היה כתוב בתסריט המקורי ונוצר במיוחד בשבילה (ושאת רובו אלתרה על הסט יחד עם לוקאס), מפני שעד כדי כך הצחיקה את בוחניה, שהם היו מוכרחים לכלול אותה בחגיגה.
על הופעתה בסרט קיבלה ווילסון 3,500 דולר בלבד; אחריה הגיעה שיחת טלפון שבה נשאלה אם לא תיעלב לגלם דמות שנקראת בפשטות "איימי השמנה" בקומדיה המוזיקלית "פיץ' פרפקט". היא לא נעלבה, ובהמשכון השלישי של הקומדיה שהייתה לסדרה ולמה שנקרא בעגה ההוליוודית פרנצ'ייז או מותג, כבר השתכרה לא פחות מ־10 מיליון דולר. הישג יפה בכל קנה מידה, ועל אחת כמה וכמה למי שסבלה מביישנות משתקת בנעוריה ונשלחה לחוג דרמה בעל כורחה על ידי אמה, שהיום שופטת בתחרויות כלבים בינלאומיות.
ילדות זוהרת או אפילו נורמטיבית במיוחד לא הייתה לה ולשלושת אחיה בפרבר של סידני. כשהייתה בת 10 מכרה שוקולד בתחרויות כלבים ("ורוב הזמן חיסלתי בעצמי את כל הדוכן, כי הפטנט של אכילה רגשית רשום על שמי") וסבלה מהתקפי הזעם וההיעלמויות התכופות של אביה, שאיתו התפייסה (בתוכה) רק אחרי מותו.
ווילסון אינה מעמיקה במיוחד בסוגיית ה"שמנה להשכרה", שבנתה לה בתים לא מעטים ברחבי העולם ומימנה לה בין היתר ימי הולדת אקסקלוסיביים באי הפרטי של מרלון ברנדו ("בריטני ספירס ואני אומרות שלום כל פעם שאנחנו נתקלות זו בזו"). עומק באופן כללי הוא לא הקטע שלה.
היא כותבת מהעמדה האמריקאית הפופולרית של "תראו אותי ותוכלו גם", שנועדה "להעצים" נשים דומות לה, ונותנת להבין שהיא לא פראיירית, אלא אשת עסקים חריפה שנמצאת לאורך כל הדרך בשליטה מלאה על בניית הדימוי שלה והבחירות האומנותיות שלה - וולגאריות ככל שהיו לפעמים. יותר מהכל לדבריה היה לה חשוב שיצחקו איתה ולא עליה.
עד שבא סשה ברון־כהן וליהק אותה לקומדיית הריגול שלו, "האחים גרימסבי". הפרק שמתאר את חוויית הצילומים הטראומטית נקרא "סשה ברון ו־ASSHOLES אחרים" (אתם מוזמנים לתרגם את הביטוי כנאה בעיניכם), וכל מי שקורא עיתונים יודע שברון־כהן היה מאוד לא מרוצה מכוונותיה של ווילסון להשחירו, מה שהסתיים בהשחרה פיזית, בצו בית משפט, של פסקאות שלמות על אודותיו במהדורה הבריטית (באמריקה ובאוסטרליה, וגם במרחבי המרשתת, אפשר למצוא את הקטעים המלאים). לטענתה של ווילסון (ברון־כהן מכחיש הכל), הוא ביקש להשפיל אותה מהרגע הראשון, ללעוג למשמניה ולשתף אותה בסצינות "מכוערות" שלא נכללו בתסריט המקורי, כמו חציית אצטדיון כדורגל בתחתונים וחזייה בלבד (לבסוף כפילת גוף שלה ביצעה את המשימה) וסצינת סקס שבסופה המיטה קורסת תחת כובד משקלה של ווילסון.
כדי להוסיף חטא על פשע, הוא גנב בדיחות שלה והשתמש בהן כאילו הן שלו. בדיעבד היא אומרת שהייתה צריכה לעלות על מטוס ולעזוב את הצילומים, אבל אז חששה להיתפס כלא מקצועית. היא מפצירה בכל קורא שימצא את עצמו בסיטואציה שבה הבוס שלו או מישהו חזק ומשפיע יותר ממנו, בכל עבודה שהיא, מתעמר בו ודורש את רעתו - להילחם על מקומו ועל כבודו ולא להיכנע. הסרט עצמו, בכל מקרה, שברון־כהן הבטיח לה שיהיה מהקומדיות הגדולות בכל הזמנים, התרסק קופתית ונקטל ביקורתית, לשמחתה של ווילסון.
רק במקרה הבוסים שלה והקולגות שלה הם שמות קצת יותר נוצצים מאלה שאפשר למצוא בבנק או בסופרמרקט, ומה לעשות שלא לכל קוראת יש הזדמנות להתנשק (כמעט) עם בראד פיט או ללקק (כמעט) את תנוך האוזן שלו. "בראד, אתה מוזמן להתקשר אליי בכל שעה שהיא", פונה אליו ווילסון בספר; בינתיים היא חיפשה נסיך ומצאה נסיכה, ארוסתה ראמונה אגרומה, שאיתה היא מגדלת את בתה הקטנה, רויסי. היא מתארת גם הרפתקה רומנטית עם שחקנית טניס מסתורית, שפתחה את לבה ומוחה לאפשרויות אחרות.
העצמה או לא העצמה, ווילסון עשתה לבסוף את מה שמליסה מקארתי ושמנות מצליחות אחרות עשו - ורזתה (עד היום מבלבלים בינה ובין אדל, עוד שמנה־לשעבר, וניגשים להחמיא לה על האלבום האחרון שלה, אבל אדל עצמה "התרחקה ממני כל השנים כאילו השומן שלי עלול להדביק אותה").
היא ממשיכה לטעון ש"יופי מגיע בכל המידות", ומסבירה שרזתה מסיבות בריאותיות (כשביקשה להקפיא ביציות הרופא אמר לה שעודף המשקל שלה יקשה על התהליך), אבל בשורה התחתונה גם היא התיישרה לפי מודל היופי ההוליוודי, שאינו מעודד קימורים יתרים. את הסוכנת שאמרה לה שזה יהרוג את הקריירה שלה, לעומת זאת, היא פיטרה. אז ידה בכל זאת נשארה על העליונה.