הסופרת שלא הפסיקה לשכלל וללטש את ז'אנר הסיפור הקצר הייתה אהודה מאוד. מעין אתגר קרת המקומי. המשוררת והסופרת ציפי שחרור סופדת לה: "הסופרת הקנדית אליס מונרו, זוכת פרס נובל (2013) הלכה לעולמה בימים אלה והותירה אחריה נכסי צאן ברזל לעולם הספרות העולמי, ובעיקר לז'אנר הסיפור הקצר הניחן בעומק חוכמה ודיוק. ז'אנר שנזנח משך שנים רבות לטובת רומנים עבי כרס עיי מולים וקוראים.
יום העצמאות של רבל ווילסון - הקומיקאית המצליחה סוגרת חשבונות עם הוליווד בממואר חדש
איש הסתרים של דוד בן גוריון: פרק מהספר "המסע הסודי של ראובן זסלני"
אך זכייתה בפרס נובל העלה על נס את חשיבותו של הז'אנר כשסיפוריה שבו אל התודעה, בעיקר בשל זכייתה בפרס נובל, אף שספריה זיכו אותה בעשרות פרסים חשובים וביניהם פרס בוקר.
יש אומרים שאחת הסיבות לבחירה בה כזוכת פרס נובל הינו בשל הרצון להשיב לסיפור הקצר את התהילה.זאת מלבד היותה סופרת מחוננת בכישרון יוצא דופן שבסיפוריה היא חוקרת מורכבויות אנושיות ובסגנון לא מסובך היא חושפת את עמימות החיים, כשהיא מחברת באופן טבעי בין הפנטסטי לרגיל. ויוצרת איחוד אמפתי בין הקוראים ועל כן גם הקוראים וגם המבקרים נמשכים לכתיבתה בזכות האמיתיות שלה, בתחושה של להיות עצמה, של היות בן אדם.
סיפוריה של מונרו תוארו כמהפכה בארכיטקטורה של הסיפור הקצר ונטיעתו לנוע קדימה ואחורה בזמן כשהיא מפגינה וירטואוזיות בלתי ניתנת לערעור. מונרו עטורת פרסים ונובל, הותירה אחריה ספרים נפלאים, ביניהם: ריקוד הצללים המאושרים, משהו שהתכוונתי לומר, חיי בנות ונשים, חיים יקרים ועוד.
מונרו נמנעה מלכתוב רומנים, ז'אנר מחייב לדעתה. אני יכולה להזדהות עם דעתה, כמשוררת וככותבת וחובבת הסיפור הקצר, ואף מעבר להיותו הרומן מחייב. הסיפור הקצר הוא מבחינתי כמשוררת, הקרוב ביותר לשירה ואומנותה, גם אם לא יהיה מפוייט ובתוך יחידות זמן.
תנועתו של הסיפור הקצר כמו השירה בפנייתו פנימה כבכל ז'אנר אמנם, אך בוויתור על מרחבים ויריעות ארוכים הנוגסים לעיתים בעומק העלילה. ועל כן נשבתי בקסם הז'אנר, כאמור ככותבת וכקוראת, ואף שבין יתר פרסומי כתבתי רומן (קליפסו רמלה, הוצאת פרדס),עדיין אני רואה עצמי כמשוררת וסופרת הסיפור הקצר (הריקוד האחרון ונשמות תאומות ס. מעריב).
חשוב לציין כי יצירותיה של אליס מונרו נחשבות לאוצר לאומי בקנדה, גם משום שהן ממוקדות בקנדה הכפרית, אך מנקודת מבט של נשיות. הסופרת הקנדית מרגרט אטווד (יומנה של שפחה) שהייתה בין המועמדות לנובל אותה שנה, התייחסה למונרו כחלוצה לנשים ולקנדה.
ועם זאת כוחם של סיפוריה של מונרו בהיותם מקומיים המתרחשים בעיקר ברחבי קנדה, ואף על פי הצליחו לכבוש קוראים רבים ברחבי העולם. סיפורים הניחנים בעומק, חוכמה ודיוק על כל מורכבויותיו, ואשר החיו את העניין המחודש בז'אנר הנהדר הזה וזיכו אותה בפרס נובל לספרות על היותה: "אמנית הסיפור הקצר המודרני".