ספר הילדים האופטימי והרגיש "גוצ'ה ואני" שכתבה ליאור דוגה ואיירה קסאניה לוגובסקי, מספר על חברות אמת בין ילדה אחת קטנה לבין הכלבה של המשפחה - גוצ'ה, מרגע האימוץ ועד הפרידה הכואבת.
הספר - המשלב בתוכו גם רגעי אושר אך גם רגעי עצבות - מתאר לא רק את נקודת מבטה של הילדה הלל שמתמודדת עם הפרידה מחיית המחמד שהייתה לה חברה טובה, אלא גם את של הוריה, שנאלצו להסביר לבתם בזהירות וברגישות לאן גוצ'ה נעלמה פתאום לאחר שחלתה, ומדוע היא לא תחזור.
"גוצ'ה והלל היו החברות הכי טובות. בקיץ היו רוקדות בין הממטרות ובחורף קופצות בין השלוליות. הן אהבו לחבוש כובעים מצחיקים ולנופף לשלום מהמרפסת לעוברים ושבים", נכתב בתקציר הספר. "אבל יום אחד, כחלק בלתי נפרד מהחיים, גוצ'ה חלתה מאוד ולא יכלה עוד להמשיך. איך מספרים לילדה כל כך קטנה לאן גוצ'ה הלכה, כשגם אנחנו המבוגרים לא לגמרי מבינים?".
בשיחה עם מעריב, סיפרה ליאור דוגה על החוויה האישית שלה שהביאה אותה לכתוב את הספר "גוצ'ה ואני": "כשהייתי צעירה הייתה לי כלבה משלי - גוצ'ה - שליוותה אותי בכל תקופת ההתבגרות שלי, אפילו כשהתגייסתי. יום אחד משהו קרה, היא חלתה, מצבה התדרדר מאוד מהר והיא לא שרדה. שום דבר לא הכין אותי לרגע הפרידה מהחברה הכי טובה שהייתה לי".
כששוחחתי עם ליאור, הסכמנו שאכן, רק מי שמכיר את החברות המדהימה בין האדם לכלב מקרוב, יודע מה משמעות האובדן. בהמשך, היא סיפרה שכשנאלצה להסביר לאחיינית שלה לאן נעלמה גוצ'ה, היא ניסתה למצוא ספר או מדריך שיסביר כיצד מסבירים לילדים מה זה "מת", אך היא לא מצאה והחליטה שהיא תיצור מדריך כזה בעצמה.
כך נולד הרעיון לספר "גוצ'ה ואני" המעביר מסר חשוב: "גם כאשר אלה שאנו אוהבים הולכים לעולמם, הם אף פעם אל עוזבים אותנו באמת. הם נשארים איתנו לנצח, במחשבות, בזיכרונות ועמוק בתוך הלב".