נטע חוטר, “איפה את בקיץ", תכלת, 304 עמ'
זוהרה, מוכרת (גרועה במיוחד) בחנות נידחת של ספרים משומשים לילדים ונוער, שבאה לחודשיים ונתקעה שנתיים, לא נמצאת בתקופה מי יודע מה זוהרת. “תקופה" לשיטתה “יכולה להימשך בין אחר צהריים לבין חיים שלמים. היא יכולה להיות תולדה של התמודדות עם אובדן, של טראומה או של טעות בחשבון בארוחת בוקר זוגית". בואו נאמר שבמקרה של זוהרה, שנמצאת בצד הלא נכון של גיל 40, זו לא ארוחת הבוקר. אחרי נישואים משעממים שהובילו לגירושים לא מסעירים, אפשר גם לקבוע שלא מדובר ב"דרמה פנימית כלשהי" או ב“אסון טבע נפשי"; יש חשש שעל זוהרה חל התסמין שהיא מתארת בגוף שלישי רבים. “דווקא מה שאחרים יכנו תקופה גרועה הוא לעתים, למרבה הצער, פשוט האופי שלהם".
זה לא שלזוהרה, גיבורת הרומן השלישי המלבב והממכר של נטע חוטר, יש אופי ממש בעייתי. היא פשוט מהאנשים האלה ש"לוקח להם זמן להתהוות". היא מה שנקרא מחפשת את עצמה רק כדי לגלות, בהשאלה מיאיר גרבוז, שהיא אולי לא מציאה כל כך גדולה. אבל אנחנו (אם יורשה לי לדבר בשמכם) בעדה מהשנייה הראשונה, כי זוהרה - ששונאת שמות חיבה, ובכל זאת מכונה בין היתר “זוזו" ו"זורי", אוי לזוועה - היא קצת כולנו. קצת לוזרית (“האם מותר לפרוש ממרוץ שלא השתתפת בו?"), או לכל הפחות נטולת אמביציות ממשיות וכוחות נפש וגוף לממש אותן, קצת יותר מדי חכמה שלא בטובתה ופחות מדי מודעת למעלותיה הלא מעטות (אם כי אין לה ספק שסנדוויץ' החביתה שלה הוא פסגת המזון האנושי), קצת אבודה בטוקיו, כלומר ברמת גן, לא עלינו (רמת גן!). ואנחנו מאחלים לה את כל מה שהיא אפילו לא יודעת לאחל ולייחל לו בעצמה.
אולי פעם היא תכתוב את הספר שלה (לקוראים צעירים, אף על פי שהיא מה שחוקרת המשטרה אילנית מלאכי מסכמת כ"גרושה ללא", כלומר ללא ילדים). אולי היא תנקה את הדירה שלה, או לפחות תעביר סמרטוט רצפה או מטלית אבק בחנות הספרים (טוב, זה כבר לא יקרה, בואו לא נשגה באשליות). אולי היא תתחיל לחיות ותחזור בה מההכרזה “אני לא בטוחה שאני רוצה לחיות עם עצמי", שמגיעה אפרופו דיון בנטייה של אנשים לבחור בבני זוג שדומים להם.
באחד מהדיאלוגים המקסימים בספר - ולחוטר אין מתחרים בספרות הפאן העברית בעיצוב דיאלוגים - חברתה הטובה יערה, עורכת דין נשואה עם ילדים ומתוסכלת מינית (“סליחה שאני בורגנית מתה, אבל מה כל כך נורא בזה?"), מנסה להסביר לזוהרה, “את לא כישלון, את פשוט לא כמו כולם. (...), את צועדת לקצב התוף הפנימי שלך... מרגישה את התוף?"
“אני לא חושבת שיש תוף", עונה זוהרה במבוכה. “באופן כללי אני לא ממש מאתרת מקצב".
“אז אולי את בכלל משהו אחר, כלי נשיפה", מהרהרת יערה. “לפעמים כל כך מחפשים לשמוע תוף, שלא שמים לב לחצוצרה".
ואת המנגינה הזאת מבחינתי אי אפשר להפסיק. זוהרה יכולה להכות בתוף מרים, במצילתיים או בחמת חלילים, ואני אלך אחריה כמהופנט באשר תלך. “אני מסתכלת על רמת גן", היא אומרת, אחרי שהתביישה מתל אביב והרגישה שהיא לא עומדת בציפיות של העיר ממנה, “ונראה לי שאנחנו באותו מקום בחיים". ומחרה מחזיקה אחריה השכנה השווה ליה: “איזה דבר עצוב להגיד. אבל האמת היא שלרמת גן ולי יש אח אחד שנדפק בהודו ואחות אחת שהיא כלכלנית בחברת תרופות - בני ברק וגבעתיים".
ליה תוביל את המסע לגילוי עצמי שעומד במרכז הספר, שכולל “אהבה על מצע גופה", כשזוהרה קולטת שאולי היא בכלל מסננת פסטה ולא סיר שמיועד לו מכסה. כן, יש רצח ב"בניין של שבורים", כהגדרת הנרצח עצמו, שזוהרה ספק מנסה לפצח ספק חשודה בביצועו (“אחרי הכל היא לא מומחית לדברים שאולי עשתה או לא עשתה"), ואף על פי שאין רוצחים סדרתיים בישראל, “כולנו רוצחים סדרתיים מבפנים". ויש הפתעה לסבית עם אזהרה כמו: “או שתנשקי אותי או שתעופי לי מהפרצוף". ויש גם ילדה בת כמעט 13 בשם אנה שלא תצא לכם מהראש ומהלב. ומטפלת באמת בלתי נשכחת במה-שלא־תרצו ששמה תמרה סילבר (“קוסמת של עלבונות"), ושזוהרה ספק מעריצה ספק מתעבת (“דמיינו את פרויד בלי מוח"), שבתגובה למשפט של זוהרה כמו “אני אגדל מזה כאדם", מטיחה בה: “את תקטני מזה כאדם", ואומרת לה “ברוכה הבאה לחיים שלך", שזה הומאז' חמוד לשם ספרה הקודם של חוטר. אפרופו “באשר תלך", זוהרה אומרת לתמרה: “עדיין אין לי מושג לאן אני ממשיכה מכאן".
תמרה מגיבה בחיוך חתולי: “זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע". זוהרה במבוכה: “אני לא יודעת". תמרה בתהייה: “אז מה זה משנה לאן תמשיכי?". הו, הדיאלוגים! שומע, מר קיש? פרס ישראל לדיאלוגים, דחוף. ואפילו לא ציטטנו מהדיאלוגים הקורעים של האחיות הקשישות המופלאות, צביה ואהובה בלאס, שראויות לספין־אוף משלהן. ויש גם הרבה פחמימות (עם תה קר) בדמות אגרולים מעשה ידי השכנה הרוחנית החכמה שרונה (“אנחנו אפילו לא חברות בדירקטוריון של החיים שלנו"), וכמובן הכריכים הפנטסטיים של זוהרה (יותר הנאה, פחות שטיפת כלים). בקיצור, “איפה את בקיץ" הוא המקום הנכון להיות בו בקיץ, להערכתי במזגן של 16 מעלות, הטמפרטורה המועדפת על הנרצח (ולא שהיא עוזרת לגווייתו להסריח פחות. בכל זאת, יולי ישראלי וכל זה).
הרומן השלישי של חוטר (בעריכת תרצה פלור) מהורהר יותר מקודמיו, אם כי לרגע לא פחות מענג. דוק של תוגה שורה עליו, ועדיין אין מצחיק ממנו. הוא עוסק, כמו ספרים “חשובים" ויומרניים ממנו, במשבר ההתבגרות, שמתחיל פחות או יותר בגיל אפס (“היופי בחיים זה שבניגוד לספרים שלך אין בהם לקח ואף אחד לא לומד כלום"), בכמיהה לקשר אנושי, בתובנות כמו “להיות קרובות אל עצמנו זה לא קל, אבל זה המקום היחידי שאפשר להתחיל ממנו" (תודה לתמרה), ובחשיבה (ויישומה) מחוץ לקופסה, בדרך אל האושר ולא לשם ההתרסה.
תעלומת הרצח היא כמעט משנית בדיעבד (אזהרת קלקלן: הרוצח/ת הוא/היא לא “משרת עם פמוט", סטייל אגתה כריסטי), אבל אמירות כמו “אהבה זה יותר מפחיד מרצח", “חלק מהורות טובה זה גם להיות קצת גרועים", “אנשים שנגמלים מגלוטן הם נטל על החברה", “בהייה היא הפסקת הסיגריה של הנפש" או “הנפש שלנו היא ביסקוויט בתה", וגם יהלומים כמו תיאור גבר עם התחלה משונה של קרחת כ"ניצב ב'שם הוורד'", מפצים על הכל. ברוכים הבאים לממתק האסקפיסטי של הקיץ הקשוח שבדרך.