גיל סמסונוב, "הבגינים", הוצאת דביר, תשפ"ד 2023
ספרו השני של גיל סמסונוב היה אמור להיות בעצם ספרו הראשון. מסיבות שונות בחר לכתוב תחילה לא על דור מחוללי המרד אלא על בנותיהם ובניהם ("הנסיכים", 2015). נתניהו, ריבלין, מרידור, בני בגין, אולמרט, מילוא, לבני, לבנת והנגבי שלטו בישראל בעת כתיבת "הנסיכים" ומשכו תשומת לב רבה.
דיכטר לא פוסל משטר צבאי ברצועה: "אנחנו צריכים לשלוט בעזה"
טראמפ תוקף את היהודי, חבר המפלגה הדמוקרטית: "הפך לפלסטיני"
העוול ההיסטורי שנגרם לדור הוריהם, מחיקת תרומתם לתקומת ישראל, הביאה את דור הבנים לסייע להוריהם המנודים, האופוזיציוניים. "הנסיכים באו לחפש צדק להורים ומצאו מלוכה. נמשכו־נמשחו על ידי הבגינים והשמירים", כותב סמסונוב. בספרו החדש הטיל על עצמו המחבר שליחות: לעשות תיקון היסטורי. לספר את גבורתו ותרומתו של דור המרד.
חוקרים, היסטוריונים וגם גיבורי אותה תקופה התחבטו הרבה בשאלה "מי גירש את הבריטים מהארץ?". אנשי ההגנה והפלמ"ח בטוחים שרק בזכותם קמה המדינה. ראשי הסוכנות וההסתדרות הציונית, הסתדרות העובדים ומפא"י בטוחים כי רק הפעילות הדיפלומטית שלהם, ההעפלה וההתיישבות גרמו לבריטניה לצאת.
אנשי אצ"ל ולח"י יודעים לבטח: אנחנו גירשנו אותם. היסטוריונים רבים בכלל מושכים בכתפיהם ואומרים "איש לא גירש אותם. כיון שהחליטו לאחר מלחמת העולם השנייה כי אינם יכולים עוד להחזיק באימפריה - פירקו אותה ויצאו גם מכאן". נסיגת הבריטים מארץ ישראל אומנם הייתה חלק מתהליך כללי של פירוק האימפריה הבריטית, אך גם ההיסטוריונים הללו יודעים שהבריטים יצאו תחילה מהמקומות שבהם שילמו מחיר דמים יקר או מחיר פוליטי וכלכלי כבד עבור המשך שלטונם. כך יצאו מהודו־פקיסטן ב־1947, מארץ ישראל ב־1948, מקניה ב־1963, מהונג קונג רק ב־1997, ומגיברלטר (ועוד 14 טריטוריות) לא יצאו עד היום.
גיל סמסונוב הוא "דור שני". בנו של ג'ומיק איש לח"י. נכדה של מלכה סמסונוב מנהלת בית אהרנסון, ששכן מעבר לרחוב בזכרון יעקב. הוא גדל על סיפורי הגבורה של שרה ואהרן אהרנסון, של דב "הבלונדיני הגבוה" גיבור לח"י (גם אני זכיתי לשמוע סיפורים עליו מסבתו), של עולי הגרדום, של הלוחמים האגדיים ושל לוחמי השורה.
סמסונוב חי את העלבון וכאב הדחייה, ההדחקה ומחיקת תרומתם של אביו וחבריו מספרי ההיסטוריה, והוא בא לכתוב אמת ולתקן. גם אני "דור שני", בנו של חבר מרכז לח"י ד"ר ישראל שייב־אלדד. גם אני זוכר את התדהמה כשקראתי בספר ההיסטוריה־הכמעט־רשמי "קורות מלחמת העצמאות" של נתנאל לורך רק שורות אחדות על המחתרות שאני גדלתי על עלילותיהן, וגם שורות מעטות אלו היו רוויות עוינות ושטנה. בספרי ההיסטוריה בבית הספר אפילו שורות אלו לא הופיעו.
ולכן מתרחק סמסונוב מכותבי ההיסטוריה הרשמיים, וגם מטיעוני ההגנה והפלמ"ח ו"היישוב המאורגן", ונסמך על פרוטוקולים מישיבות הפרלמנט הבריטי, על מסמכי סיכום המנדט הבריטי, על מסמכי מודיעין בריטי שנחשפו לאחרונה ועל עדויות בעלי הדבר בבריטניה. כך הוא מביא את דבריו של קולונל ריצ'רד מינרצהאגן, איש צבא והיסטוריון, שכתב: "אלו היו הטרוריסטים הרוויזיוניסטים של ז'בוטינסקי שגרעינם היה לח"י אשר אילצו את בריטניה להודות במפלתה", או ווינסטון צ'רצ'יל, שאמר "אצ"ל הוא שגרם לאנגלים לעזוב את פלשתינא".
גם במחיר 100 אלף חיילים, 100 מיליון ליש"ט, 338 חללים - לא הצליחו הבריטים לנצח את המחתרות. ההתנקשות בלורד מוין בקהיר, פיצוץ מלון "המלך דוד" מושב הממשלה הבריטית בארץ ישראל, פיצוץ בתי הזיקוק בחיפה, הפריצה לכלא עכו, ליל ההלקאות ותליית הסרג'נטים - פגעו אנושות ביוקרה הבריטית. הלחץ הבינלאומי היה חשוב. אבל בלי מלחמת המחתרות יכלו לדחות את נסיגתם מהארץ לעוד שנים רבות.
סמסונוב מתאר ומנתח גם את שורשי העוינות, הקרע והיריבות בין ימין ושמאל בארץ ב־90 השנים האחרונות. הוא מראה כיצד באמצעות עלילות דם נגד "הרוויזיוניסטים" ו"הפורשים" ביססה מפא"י את שלטונה והותירה את בגין וחרות באופוזיציה כמעט 30 שנה. עלילת הדם של רצח ארלוזורוב, פיצוץ "קינג דיוויד", דיר יאסין ואלטלנה שימשו כלים להצדקת הרדיפה והנידוי גם עמוק אל תוך שנות המדינה.
רדיפה אשר בימי המלחמה בבריטים אפשרה לבן־גוריון להורות ישירות על "הסזון": חטיפת אנשי מחתרת (בעיקר אצ"ל), חקירתם בעינויים קשים והסגרתם לבריטים. גם מעשי רצח היו (מעשה ידידיה סגל כמשל). ובשנים שלאחר מכן - יכולים היו ראשי מפא"י להוציאם מחוץ לגדר הקונצנזוס ("בלי חרות ומק"י), למנוע מהם קידום בצבא ובמשרדי הממשלה, לפטר אותם ממקומות עבודתם ולמנוע מהם להתפרנס, ולמחוק את חלקם בהיסטוריה.
ספרי היסטוריה יכולים להיות משמימים ועמוסי מקורות הערות שוליים, עד שמרוב עצים לא רואים את היער. סמסונוב אינו נופל במלכודת זו, אף שהוא ממוסמך היטב. סיפורים אישיים של גיבורי המחתרת ואנשי השורה, בני משפחותיהם ועדים לפעולותיהם הופכים את "הבגינים" לספר קריא מאוד, המאפשר תמונה כללית גם מתוך תצרף הפרטים ועלילות הגבורה.
המחבר מנתח את התהליכים שעבר דור המרד מקומץ מנודה ונרדף - אל השלטון שבו הוא מחזיק עשורים רבים, כשדור "הנסיכים" קיבל את רסן השלטון ממחוללי המרד, בגין, ואחריו שמיר, ראשי אצ"ל ולח"י, ומזהה בהם את שורשי המחלוקת הקשה בציבור הישראלי היום. בחירתו של סמסונוב לכנות את הדור כולו "הבגינים" אינה מדויקת בעיניי.
אבי ע"ה, אשר היה ידידו של בגין בפולין, נמנה בספר זה (כמו גאולה כהן ויצחק שמיר) עם "הבגינים". אף שמעולם לא היה מחסידיו, ומתח עליו ביקורת קשה, עד לקרע מוחלט ביניהם, לאחר עקירת היישובים מסיני בהסכם השלום עם מצרים. אפשר ושם מדויק יותר היה צריך להיות "דור המרד". אבל ייתכן כי "בגין", שהפך "קונצנזוס" גם במרכז ובשמאל, יצליח כך להגיע ליותר קוראים ולתקן את העוול ההיסטורי - וזו הרי כוונת המחבר.