אורנה לנדאו, "תחנה אחרונה גן עדן", שתים, 255 עמ'

אוגדה. אויב. אחריות. אלוהים (על כל 70 שמותיו וכינוייו). אסון. אשמה. בור. בושה. בלון. גיבור/גיבורה/גיבורים/גיבורות. ג'ינג'י. גרזן. אלו רק אחדות מהמילים ("ממש ארץ־עיר של זוועות") שאסור לומר במקום שאליו מגיעה שירה בר־אור גיבורת הספר, שנמצא במחוז כלניות ונקרא בפשטות - או בחוצפה - גן עדן. "אבל מה לעשות שיש צורך בגרזן כדי לכרות - עוד מילים אסורות - לכרות, כריתה, כרותים - את גזעי העצים שנשרפו? האם מותר להגיד נשרפו? פה ושם היא מתבלבלת. לא את כל המילים שאסור להגיד היא זוכרת".

אליס בארץ הפלאות – מחזמר בעת מלחמה
"לעיתים אני נתקפת בתסמונת המתחזה": "הצ'ייסרית" פותחת עונה של "המרדף" | ראיון

האות מ' מציעה שפע מילים אסורות. מבצע. מודיעין. מחדל. מלחמה. מנהרות. "אלה הן מילים רעות מאוד. גם קונספציה היא מילה רעה שמוטב לא להגיד, וגם לא להחזיק באחת. או בקלשון". גם קונספירציה היא בוודאי לא מילה שמעודדים בגן עדן. זה הרומן הישראלי הראשון שמתייחס ל־7 באוקטובר, שכאן מכונה (הוא עצמו או אסון דומה מאוד) "מה שקרה". מדינת ישראל, לפי הספר, "עדיין קיימת, לפחות באופן חלקי, על אף מה שקרה".

"לדמיין שדים כאפשרות זה לוותר אחת ולתמיד על חשיבה רציונלית", אומר לשירה בעלה יונתן. "לחשוב חשיבה רציונלית אחרי מה שקרה", מחזירה שירה, "זו ברבריות".

שירה, שהיא סופרת, ואורנה לנדאו, שהיא מחברת הספר הזה, נתלות באילנות גבוהים כדי לחדד את המסר. למשל בברכט, שציטוט מתוך "גלות המשוררים" שלו, בתרגום בנימין הרשב, עושה הרבה מהעבודה עם המילים הבאות: "כשסופר לראשונה, שידידינו נשחטים בהדרגה, קמה זעקה של פלצות. אז נשחטו מאה. אבל כאשר נשחטו אלף ולשחיטה לא היה סוף, נפוצה השתיקה". ברכט אולי מדבר על מה שקרה במקום אחר, בזמן אחר, אבל הכל ברור.  

בואו ננסה לעשות קצת סדר בבלגן. "את יכולה לבחור בהרבה רגשות", אומר יונתן לשירה ברגע של אמת. "את בוחרת בכעס כי את מלאה בזעם. זעם ושנאה". והוא צודק יותר ממה שהיא מוכנה להודות, אף על פי שהשיחה הזאת אולי לא התקיימה מעולם, כמו אירועים נוספים ברומן הסבוך ועמוס הפיתולים, התפניות וההפתעות, שמצעיד בסך דמויות פיקטיביות וגם אמיתיות מאוד ששירה פוגשת, או לא, כמו דוד בן־גוריון, א.ד. גורדון ("ספק נביא ספק אל") והמשוררת רחל.

באותה שיחה שהתקיימה או לא התקיימה, מטיחה שירה בבעלה ואבי שני ילדיה (אחד מהם מתחת לאדמה, אבל לא כמו שנדמה, והשנייה קלולסית, כמעט אנאלפביתית וגם נעדרת): "ומה אתה מציע לי? אבל שאין לו סוף? צער שאין לו סוף? עצב שאין לו סוף? כאב שאין לו סוף?". הציטוט של אותו גורדון - "צערנו חנוק, מרוסק, מלא רעל" - מהדהד את צערה הנוכחי, האישי והלאומי, של שירה. בעיקר הרעל.

גם בלי שלנדאו תספר בפרק התודות שבעלה שלה ואבי ילדיה שלה הטיח בה שהיא מלאת שנאה וזעם, ואז "הבנתי שלא תהיה לי תקומה אלא אם כן אוכל מתוך השנאה והזעם, הייאוש והאבל, לבנות משהו חדש" - ברור לחלוטין שהספר בא ממעמקי אותם רגשות בוערים ומאותו פצע בלתי נתפס.

המשהו החדש או ה"תקומה" שבה הגיבורה שלה בוחרת - אין מילה אחרת כנראה למה שבא אחרי שואה, ואפילו כלבה אהובה בסיפור זוכה לשם הלא חמוד ולא ממש פרקטי "תקומה" (דמות מקסימה נוספת היא זו של פרה) - הוא מעבר, או עקירה, או בריחה, לאותו מחוז כלניות, שם מנסים כמה חלוצים עכשוויים, אידיאליסטים או תימהוניים פחות או יותר, להמציא את הציונות מחדש, לפי מודל העלייה השנייה. יונתן הציניקן טוען בלעג ש"אי אפשר להתחיל את הציונות מחדש כמו שאי אפשר להיות בתול מחדש". הוא נובח עליה שגן העדן המובטח הוא בעצם "גלות. כמו סיביר, אבל עם זיעה ויתושים".

היא מצדה חושבת ש"הספה, הטלוויזיה שאינה פוסקת מלשדר שקרים, הקירות, שאוזניהם כרויות לחילופי הדברים ביניהם, מעטים ורעים, הבית הריק מאורי ומליהיא - אלה, כל אלה, הם הגלות". היא חולמת על גאולה ומגיעה במצב של "קליפת שירה", כהגדרתה, אל התחנה האחרונה אולי שבה אפשר לעשות תיקון לטובה.

הקוראים נדרשים להחליט אם גן העדן החדש, המתואר בצבעים חיים ובלבו חומה, הוא דיסטופיה או אוטופיה. ואם אבדה התקווה או ההפך מזה. יש להניח שכל התשובות נכונות, וזה מה שיפה ומעודד בסיפור, וגם מדכא. הדואליות הבלתי אפשרית אבל הבלתי נמנעת של הקיום פה, לפני ועל אחת כמה וכמה אחרי "מה שקרה". ומכיוון שגם סארטר מוזמן למסיבה, ושירה נזכרת שהגיהינום הוא הזולת, אולי זו הדואליות של הקיום עצמו, באשר הוא.

אפרופו תיקון, ראש המדינה, ה"מנהיג" ששמו אינו נאמר אבל אין ספק מי הוא, מנופף בססמת הבחירות "מי שקלקל הוא מי שיתקן", בלי להאמין לרגע כמובן שהוא עצמו קלקל, שלא לומר, הרס הכל. אותו מנהיג ממציא גם את הסלוגן (ובלשונו: מדיניות) "חומה מגוננת, דמוקרטיה מגוננת, מנהיגות מגוננת", שמשנה את כל שידורי הטלוויזיה לאלתר - במהלך שמתכתב, כמו גם מניפולציות השפה, עם "האח הגדול" המצנזר והמסרס, המטשטש והממסך, זה המקורי, של אורוול, ולא זה שבבית בנווה אילן, ששב אל חיינו באומלל שבעיתויים.

כמה נאה ויאה שדווקא יוספוס פלביוס, מחבר "מלחמות היהודים", הוא שכמעט יגשים פנטזיה של קוראים רבים וינקום ללא ידיעתו במנהיג המסוים הזה (ונקמה גם היא מן הסתם מילה אסורה בגן עדן). הומור שחור במיטבו, בסיפור שבו מועקת העבר נוגסת בנוסטלגיה לזמנים תמימים יותר ובחתירה אל העתיד, כי "ההיסטוריה - את כולם הרגה. מהי היסטוריה אם לא בית קברות לאנשים ומוזיאון לסיפורים שסיפרו לעצמם?".

הספר הזה הוא צעקה אחת גדולה, שנשארת צעקה גם כשהיא נלחשת או נרמזת וגם ברגעי הפיוט, שכמה מהדמויות עצמן מתייחסות לאי־נחיצותם (ושמה של הגיבורה כזכור גם הוא אומר שירה בעולם מאוד לא פואטי). לא הייתי מתפלא לו ציור העטיפה היה "הצעקה" של מונק בכבודו ובעצמו, פשוטו כמשמעו.

תחושת הדחיפות של הסיפור מניעה אותו היטב במשעולים נועזים שמובילים אל סוף מספק, במובן הלא מתחנף של המילה, במסגרת כל הקשיים והמכשולים שמסביב. החדשות השוטפות עדיין איומות, והצעקה הספרותית של לנדאו עלולה להיבלע בהן, ועדיין היא חשובה והכרחית, כל עוד המדינה הזאת עדיין קיימת, ולו באופן חלקי. מותר לנחש שזו לא תהיה הצעקה האחרונה.