פ"ד ג'יימס, “רצח בבית נייטינגייל", תרגום: עפרה אביגד, עם עובד, 323 עמ'
כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע, קבע נתן זך וצדק כמובן. אבל בימים נוראים אלה, עוד יותר מאשר בימים כתיקונם, כולנו זקוקים בעיקר למבוגר אחראי שיעשה קצת סדר בתוהו ובוהו וישיב את הדברים למסלולם. שיזכיר לנו, כדברי אותו שיר, “שיש לכל זה טעם, גם כשהטעם תם".
המחשבה הזאת ניקרה בראשי בכל מהלך הקריאה בספר המתח המושלם של פ"ד ג'יימס, ומכמה זוויות וכיוונים.
ספרי מלחמה ואוטוביוגרפיות של מנהיגים: זה מה שהציבור הישראלי קורא כעת
"לתאר את הזוועה במילים": על ספרות ישראלית פוסט 7/10
לפני הכל, קוראות ספרים זקוקות למבוגרת אחראית שתוביל אותן בבטחה ובתבונה משורה לשורה ומעמוד לעמוד. זאת למעשה דרישת הבסיס של קורא מכל ספר, אבל די מדהים - ומדאיג - להיווכח עד כמה מעט כותרים עומדים בה בהצלחה מלאה בעת האחרונה. שוק הספרים המקומי, בואכה שבוע הספר, עולה על גדותיו בתוצרים של שרלטנות וגרפומניה, מינימום כישרון ומקסימום בזבוז זמן ונייר.
אני מכריז את ההכרזה המייאשת הזאת בלב דואב, כמי שמחכה כל הזמן ליצירה הבלתי נשכחת הבאה, אבל מוצא את תיבתו מוצפת בעוד ועוד ספרים שפשוט לא היו צריכים לראות אור ושיתרמו לעולם הזה בעיקר אבק. איפה המבוגרים האחראיים (גם בערכאות הלקטורה, הסינון, המיון והעריכה) כשבאמת צריכים אותם?
פ"ד ג'יימס מציעה חסד מופלא בספר משנת 1971, שזכה לתרגום מצוין של עפרה אביגד - מצד אחד עוד סיבה להתייאש, כי עכשיו כזכור 2024, ומצד שני נשתה בצמא ובאסירות תודה כל דבר טוב שרק ייתנו לנו. אין מילה אחת מיותרת ב"רצח בבית נייטינגייל", אפילו לא אחת, וקראתי אותו פעמיים כדי לוודא שלא טעיתי.
כך יש לכתוב (ולקרוא) כל סיפור שהוא, ולא רק סיפור מתח. כמה מסחררת ההתמסרות מרצון למבוגרת האחראית, בידיעה שהיא תיקח אותנו לאן שצריך, בלי להתברבר בדרך, בלי ללכת לאיבוד ובלי להחמיץ שום פרט - כן, וגם בלי לוותר על שום טריק, אבל במיומנות עוצרת נשימה של קוסמת ומכשפה דגולה - ובהבנה שמבחינתי מהולה באקסטזה, שהנה נכנסנו לעולם שאין שום רצון לצאת ממנו.
“רצח בבית נייטינגייל" (במקור “תכריכים לזמיר", כשה"נייטינגייל" הוא למעשה שם משפחה שאינו קשור לזה של פלורנס נייטינגייל, אף שהעלילה מתרחשת בבית ספר לאחיות) הוא ההוכחה לכך שקריאה עולה על צפייה בסרט או בסדרת טלוויזיה.
המחוננים שבמעבדים, המעולים שבבמאים וגם גדולי השחקנים לא יוכלו לייצר חוויה אולטימטיבית כזאת, שבה הנוף הפנימי של הנפשות הפועלות נשזר בנוף החיצוני של ההתרחשויות ובהבחנותיה החריפות של הסופרת; דבר לא יכול להשתוות למנגנוני הדמיון שג'יימס מפעילה אצל קוראיה ולאווירה המובהקת שהיא בונה בכוח מילותיה, ובמקרה הזה - תשוקות מודחקות ובדידות מאכלת בבית חולים דמוי מנזר, שאין בו פרטיות ושהמוות אורב בו בכל פינה.
“אם אתה מתחיל במחשבה בקלישאות, אתה תגמור בכתיבה בקלישאות", מזהיר תת־ניצב אדם דלגליש בחור צעיר ששואף להיות סופר. ג'יימס למדה מזמן את הלקח שגיבורה מנסח, וכתיבתה חפה מקלישאות גם כשהיא קורצת באהבה לכל חוקי הז'אנר ולכל קודמותיה בתחום, ובראשן אגתה כריסטי.
כשבסיפור שלה נותרים (לכאורה) חמישה חשודים בלבד, אפשר להיזכר ב"חמישה חזירים קטנים" של כריסטי, שתרגום חדש שלו לעברית ראה אור זה עתה באותה הוצאה, תחת השם הכשר יותר “מחמישה יוצא אחד". הספר הזה למרבה הצער איננו מפסגות יצירתה של כריסטי - אם כל המבוגרות האחראיות באשר הן - והוא מדגים את כל פגמיו הספרותיים של הרקול פוארו, הבלש/המבוגר האחראי שכריסטי בראה ואז גילתה שהיא ספק מעריצה ספק מתעבת אותו.
“מחמישה יוצא אחד" נשען על רפטטיביות אובססיבית, גם אם הכרחית, ובסופו של דבר מייגעת, בשחזורו של פשע מן העבר. החזרתיות הלוחצת בספרה של ג'יימס נדרשת אף היא לדלגליש - ששמו הולך לפניו כמי שפותר תעלומות רצח במהירות - כדי להבין מי נכח היכן, מי עשתה מה ומי ראה מה בכל רגע נתון. אבל ג'יימס במיטבה הופכת אותה לריטואל מהפנט שאינו מייגע ולו לשבריר השנייה.
דלגליש הוא מבוגר אחראי שיודע בדיוק מה הוא עושה גם כשנדמה לו שלא. “זה מטריד כשאתה זוחל בבוץ כדי לחפש חתיכה חסרה בפאזל ואז מתברר לך שהיא שייכת לפאזל אחר", הוא אומר לסמל מסטרסון - דמות משנה נהדרת, של צעיר אמביציוזי חרמן שבאותה מידה היה יכול להיות עבריין, ושסצינות הריקודים הסלוניים שלו עם אישה מבוגרת וקצת מגוחכת מרכיבות את השיא הקומי של הסיפור האפל.
ג'יימס חדת הלשון ובעלת ההומור הארסי אינה נרתעת משיפוטיות לעגנית של דמויותיה - עוד אלמנט שקשה לשחזר בהצלחה בנטפליקס - אבל תמיד במינונים מדויקים ועם הצדקה סיפורית מלאה וקורטוב של חמלה. הגיבורים שלה, וגם הגיבורות, מצוידים בליבידו פעיל שלעתים מניע (יותר מכסף למשל) כמה מההתרחשויות, בניגוד לפוריטניות היחסית בכתבי כריסטי, ומגובים בתובנות כמו “לא רק הצעירים והנחשקים זכאים לאהבה".
אחת הנרצחות “סיפרה שפעם היא שכבה עם מנתח, והיה ברור לגמרי שרוב הגופים שאיתם הוא בא במגע הורדמו קודם; הוא היה עסוק כל כך בהתפעלות מהטכניקה שלו עד שכלל לא עלה בדעתו שהוא במיטה עם אישה בהכרה מלאה. היא צחקה על זה".
“אני חוקר רצח ולא גניבה של סיר לילה", אומר דלגליש, ועדיין לא יודע עד כמה הוא צודק. ג'יימס מעניקה לו בונוס של פשעי מלחמה שנקברו בנוסף על רציחות ההווה, ואלה מספקים מבט נוסף על סוגיית המבוגר האחראי, במובנה המחריד (והאקטואלי) ביותר. אדולף היטלר מוזכר בשמו המפורש, כמבוגר אחראי שהמיט אסון על העולם.
וג'יימס בוחנת לעומק ובלי למצמץ את הסוגיות המוסריות הנלוות, כמו: האם ציות להוראות מפלצתיות הופך את המציית למפלצת בעצמו, האם יש לעודד או לשלול צייתנות עיוורת (אחת האחיות מאמינה בכל לבה ש"צייתנות ללא עוררין היא חובתה הראשונה במעלה של כל אחות"), והאם יש נסיבות מקילות להחלטות ומעשים שמתבצעים בזמן מלחמה.
אבל למרות אי־הנוחות שבהתעמתות הכפויה עם סיטואציות מעוררות טריגרים עכשוויים, “רצח בבית נייטינגייל" שב ומזכיר כאמור שיש לכל זה טעם, גם כשהטעם תם. הלוואי שמבוגר אחראי ברמת ג'יימס ודלגליש עוד יופיע בזירה ויציל אותנו לפני שיהיה מאוחר מדי. ולכל הפחות שיופיעו על מדפינו עוד ספרים טובים כל כך, בסוגם ובכל סוג, למראית עין של מציאות נורמלית.